1. מציאות או מציאות מדומה?
לפעמים מחלחלת תחושה מטרידה: מה אם החיים אינם אלא הצגה מתוזמרת, תסריט כתוב מראש? מה אם איננו חיים באמת - אלא משוחקים? כמו דמויות במשחק מתוכנת, או שחקנים בסרט שמישהו אחר ביים, נדמה שאנחנו פועלים בתוך מסגרת שלא אנחנו יצרנו. ואם זה משחק - אז מה המטרה? מהם הכללים? ואם זה סרט - אז מי הצופה? ולשם מה כל הדרמה? ייתכן שהאדם אינו אלא דמות, לא המהות, אלא המסכה. החוויה הזו - עם התחלה, אמצע וסוף - עשויה להיות לא יותר מאשר אשליה מהודקת שנועדה לבדר, להסיח, או לשמר מבנה שלא נועד להבנה אלא לצפייה. ואולי, החלק האמיתי שלנו - זה שחושב, צופה, מתעורר ונרדם - בכלל לא כאן. הוא נמצא מחוץ למסך, מחוץ לתודעה הזו שאתה רגיל לזהות כ"אני". הדימויים של סרט ומשחק אינם תמימות: הם מרמזים בעקיפין אך בנחישות על כך שהמציאות כולה מדומה. שאתה עצמך אינך אלא אווטאר, שליח של תודעה אחרת, עמוקה יותר, שנכנסה - או הוכנסה - אל תוך זירת ההתרחשות הזאת שנקראת חיים. השאלה איננה רק "מה משמעות החיים", אלא: מי קבע את הבמה הזו - ולמה אתה לא זוכר שזו בכלל הצגה?
"אני חושב משמע אני קיים" קבע דקארט, כשהטיל ספק בכל דבר - בחושים, בזיכרון, בגוף, אפילו בעולם כולו - אך לא ביכולת שלו לחשוב. אולם מה אם גם המחשבות שלנו אינן תולדה של תודעה עצמאית אלא של מערכת חיצונית, סימולציה מורכבת שמזינה אותנו בתחושת מודעות מזויפת? כשאנחנו חולמים, נדמה לנו שהכול אמיתי: הדמויות, המרחב, הזמן, הסיבתיות. אך ההתעוררות חושפת שהכול התרחש בתוך התודעה בלבד. אנחנו לא חווים את החלום כחלום בזמן אמת - הוא מרגיש ממשי. זה מוביל לשאלה מטרידה: האם גם חווית הערות שלנו היא סוג של חלום שטרם התעוררנו ממנו?
2. מאיה 2.0: כשבודהה פוגש את הסימולציה
אולי אנחנו לא יותר מקטעי קוד תודעתיים - מודולים זמניים בתוך מערכת עיבוד מידע עצומה, כמו במטריקס, רק מתוחכם בהרבה, חלקלק יותר, בלתי ניתן לפיצוח. האם באמת נוכל להוכיח שאנחנו לא חיים בתוך מציאות מדומה? דקארט ניסה למצוא נקודת אחיזה ודאית אחת - ובנה עליה עולם שלם. אבל היום, גם הפילוסופיה וגם המדע מהנהנים בהסכמה שקטה: ודאות מוחלטת? זו אשליה בפני עצמה. לפי הבודהיזם, מה שאנחנו מכנים "העולם" הוא מאיה - אשליה. לא במובן של שקר מכוון, אלא כמשהו חסר קיום עצמאי, מתחלף, רגעי. כל דבר שאנחנו רואים או חושבים - גוף, רעיון, רגש - הוא לא יותר מגל על פני התודעה, תופעה חולפת שמופיעה בגלל תנאים מסוימים, ונעלמת כשאלו משתנים.
וכמו בחלום - הכול נראה עקבי, הגיוני, סביר - עד שאתה מתעורר. הבודהיזם הולך רחוק יותר: גם כשאנחנו "ערים", אנחנו עדיין ישנים. עדיין חולמים. למה? כי אנחנו מזדהים עם דימוי - עם "אני" שמתהלך במרחב-זמן, נלחם, נעלב, מקווה, מחפש משמעות בתוך תסריט שאינו שלו. "סאטורי", ההתעוררות האמיתית, אינה הארה מיסטית אלא הכרה מפוקחת: אין "אני" קבוע, ואין "מציאות" נפרדת מהתודעה שחווה אותה. גם הזמן והמרחב, אותם יסודות מוצקים שעליהם בנינו את תפיסת הקיום - הם לא יותר מתבניות קוגניטיביות. אולי נוחות, אולי משקרות. כל מה שאנחנו רואים, מרגישים, מבינים - אינו אמת מוחלטת אלא תוצאה של תנאים, חושים, הרגלים ודמיון.
הבודהיזם לא מציע דת או סיפור - אלא קריאה לפקוח עיניים: שים לב. כל מה שנראה לך כ"אמיתי" כעת - פחד, גוף, מחשבה, זיכרון - יתמוסס בעוד רגע. אולי יפנה את מקומו לחלום אחר. אולי פשוט יתפוגג. המציאות, כמו חלום, לעולם אינה ניתנת לאחיזה. ואולי, כמו שכתב המורה הסיני הגדול, אנחנו לא נדע לעולם אם אנחנו אדם החולם שהוא פרפר - או פרפר החולם שהוא אדם. השאלה היא רק: מתי תתעורר?
3. ג׳ואנג דזה והספק הקיומי: מה אם הכל חלום?
יום אחד חלם ג׳ואנג דזה (Zhuang Zhou, 369-286 BC) שהוא פרפר - מרפרף בקלילות, נע בשמחה חסרת דאגות מרוח לרוח, מצוף לפרח. בתוך החלום, לא ידע שהוא ג׳ואנג דזה. הוא היה פשוט פרפר. ואז התעורר. לפתע, ללא כל ספק, היה שוב ג׳ואנג דזה. הוא הרהר: האם אני ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא פרפר שחולם ברגע זה שהוא ג׳ואנג דזה? המשל הזה הפשוט לכאורה, מתוך ספרו ״ג׳ואנג דזה״ או ״ספר האמת של פריחת הדרום״, מכיל את אחת השאלות המטלטלות ביותר של הפילוסופיה: כיצד נדע שאנחנו ערים? מה מבדיל בין חלום למציאות, בין תודעה ממשית לאשליה מהודקת היטב?
כאשר אנו חולמים, איננו יודעים שאנו חולמים. החלום נדמה כאמיתי, ואנו פועלים בו מתוך תחושת גוף, זמן, סיבה ותוצאה - כאילו העולם כולו מתרחש שם באמת. אך מיהם אותם בני אדם שאיתם אנחנו משוחחים בחלום? עם מי אנו מנהלים דיאלוג, כאשר בפועל אנו חווים רק את מחשבותינו? אם נעמיק לרגע, נגלה דבר מופלא ומטריד כאחד: כל דמות בחלום - אדם אהוב, זר מסתורי, אויב מאיים - אינה אלא חלק מתודעתנו. היא נבראת על ידינו, מקבלת מאיתנו מחשבות, רגשות, קול, הבעה ומעשה. וכאשר אנו מדברים איתה, נדמה לנו שיש שם ״מישהו״ מולנו, אך בפועל - אנו משוחחים עם עצמנו, ללא מודעות לכך. הדמות הזו - היא אנחנו.
ג׳ואנג דזה, כאחד מההוגים המרכזיים בדאואיזם, טען שדווקא הניסיון להבין, להגדיר ולשלוט מרחיקים אותנו מהדאו - אותו עיקרון אוניברסלי, מסתורי, שמניע את הקיום. עבורו, השיבה אל הפשטות, אל הזרימה, אל קבלה של אי-ידיעה, היא הדרך היחידה להתקרב לאמת. בתוך חלום, כמו בתוך החיים עצמם, איננו יודעים מה יקרה. יש עלילה, יש הפתעות, יש חרדה. אך מאחורי הקלעים - אנו עצמנו יצרנו את הסצנה כולה. וכאן צומחת ההבנה העמוקה: בחלום אנו מגלמים שני תפקידים. הראשון - הדמות הראשית, זו שמרגישה, פועלת, בוחרת, סובלת, חווה. והשני - הבורא: זה שברא את החלום כולו, כולל הזמן, המרחב, העלילה, הדמויות והגורל. כל זה, מתקיים בתודעה אחת. ואם כך הדבר - ואם חלום יכול להיות כל כך דומה למציאות עד שלא נבחין בהבדל - מה בעצם מבטיח לנו שכרגע, ברגע הזה ממש, איננו חולמים? האם ייתכן שגם עתה אנחנו שחקנים במחזה שנוצר על ידי עצמנו, בלא ידיעתנו? האם יש "אני" שחולם את חייו - תוך שהוא שוכח לרגע שהוא עצמו הבמאי, התסריטאי, והקהל? ואולי, כפי שג׳ואנג דזה רמז, תגיע יום אחד התעוררות גדולה - לא מהשינה, אלא מן החיים עצמם - ואז נבין שהכול היה חלום אחד ארוך, עשוי כולו מאשליה של "אני", של זמן ושל עולם.
4. כוחו של התת-מודע ביצירת המציאות
אם אני חי במציאות מדומה, כלומר אני והעולם קיימים רק בתוך סוג של מחשבה שהיא שלי בלבד, אז נשאר לי רק לברר מדוע יש לי תחושה שאני והעולם הן שתי ישויות נפרדות, מדוע יש לי תחושה שקיים אני נפרד מהעולם האובייקטיבי, וקיים העולם האובייקטיבי, שלכאורה לא קשורים זה לזה. כיצד מתקיים יחס כזה מבלי שאני אהיה מודע לו אם כולו זה בעצם אני ומחשבה אחת? אם אנו מדמיינים כעת את העולם, המקום הטבעי שבו היתה צריכה להתקיים המחשבה הזו הוא, לכאורה, במוח שלנו. הרעיון של מוח השולט בגוף, שבתוכו מתקיימות כל מחשבותינו, הוא בהחלט אפשרי - אך אינו הכרחי. הוא נדרש רק כדי לאשש את התפיסה הקיימת של גוף, נפש, עולם, חומר ומוח שמכיל את המחשבות, אבל למעשה איננו זקוקים לו כדי להסביר את עצמנו כיישות אחת בתוך העולם. בהנחה שכל תפיסה מוחשית שיש לנו מהעולם - כל מחשבה, כל מערכת יחסים, כל חיבור נפשי או חומרי עם דברים, אנשים או רעיונות - מתקיימת בתוכנו, אזי יש הגיון רב בלחשוב שהעולם ואנחנו הם למעשה ישות אחת. ואם כך, אולי אין צורך כלל לדבר על מוח.
מה שנותר הוא להכיר בקיומם של שני סוגים של מחשבה: האחת היא זו שאני מודע לה - מכלול מחשבותיי על העולם ועל עצמי, השנייה היא אותה מחשבה שמייצרת את כלל הדברים שקיימים "מחוץ" לי, ואליה אינני מודע. שני סוגי המחשבה הללו - יהיו מה שיהיו - מתקיימים בי, או נכון יותר לומר: הן ואני, באיזשהו מובן, אותו הדבר. אפשר לקרוא להן "מודע" ו"תת-מודע" - אך שתיהן מהוות היבטים שונים של אותו קיום פנימי אחד. במקרה כזה, הדבר היחיד שנותר לנו לחקור הוא את החלוקה שבתוך התודעה שלנו - בין המודע לתת-מודע. במילים אחרות: איך התת-מודע יוצר את העולם, ואיך אנחנו, כלומר המודע, קולטים אותו. מה שאנחנו תופסים כעולם אובייקטיבי הוא למעשה תוצר של מה שאנחנו עצמנו יוצרים מבפנים. כל חוויה, כל רגש, כל תפיסה של מציאות, הם תולדה של שידור פנימי - מן התת-מודע אל המודע. האינטראקציה הזו, שבין מה שמתרחש בעומק התודעה לבין ההכרה שלנו בו, היא שיוצרת את מכלול התחושות, הרגשות והחוויות שאנו חווים כמציאות.
לאור זאת, ניתן לומר שכל התפיסה החושית שלנו היא למעשה דמיונית - לא במובן של שקרית, אלא במובן של תיווך פנימי. היא מהווה את גבול המגע שבין מה שהתת-מודע משדר לבין מה שהמודע קולט. שניהם מתקיימים בתוכנו, כשני היבטים שונים של אותה ישות פנימית אחת. כלל התופעות, האירועים, החוויות - העבר, ההווה והעתיד של האדם - מתקיימים אך ורק בתוך המחשבה שלו, במסגרת הדיאלוג הפנימי שבינו לבין עצמו. ומכאן, ניתן להסיק שהעולם כולו - על מודעו ותת-מודעו - יכול להתקיים בצורה שלמה לחלוטין גם ללא כל מקור חיצוני. הוא יכול להתקיים כולו בתוך מה שנכנה "המוח" - או כל מרחב פנימי אחר - בדמות מחשבות בלבד.
באופן עקרוני, ישנה הסכמה פנימית שאני הוא המקור למחשבותיי המודעות - אני יודע מה אני חושב, למה אני חושב כך, ומהיכן צצות תחושות או רעיונות מסוימים. אבל כאשר מדובר בתת-מודע, אני נותר חסר ידיעה. אין לי מושג כיצד הוא פועל, מה מניע אותו, או איך מתגבשים בו התכנים שהוא "משדר" אלי. ובמקביל, אם אני מקבל את ההשערה שהתת-מודע הוא המקור לעולם החיצוני שאני חווה - הרי שעליי להשלים עם העובדה שאני בעצם לא יודע עליו דבר. אני לא יודע מה הוא חושב, כיצד הוא חושב, או אפילו מדוע אני מתייחס אליו כאל "הוא" - כשייתכן מאוד ש"הוא" זה בכלל "אני". אני לא מסוגל לתפוס כיצד ישות פנימית, שהיא כביכול חלק ממני, מסוגלת ליצור את כל העולם שאני רואה סביבי - את כל המערכת הסבוכה הזו של חוקים, התרחשויות, תחושות, דמויות, מרחב, זמן וסיבתיות. העולם המדומה הזה, הסרט, המטריקס, הסימולציה - גם אם אני משער שהתת-מודע הוא המקור שלו, עדיין מדובר בבלתי נתפס עבורי.
5. שני סוגים של מחשבה
אם כך, אנו עומדים מול שני סוגים של מחשבה: המחשבה המודעת והמחשבה הלא-מודעת. המחשבה המודעת היא עצם פעולת החשיבה כפי שאנחנו חווים אותה ברגע זה - מחשבות על העבר, ההווה והעתיד, על העולם כפי שהוא נתפס בעינינו, על טוב ורע, יופי וכיעור, מוסר וצדק, אהבה, שנאה, קנאה, תקווה, פחד - כל אותם תכנים שמרכיבים את החוויה הפנימית שלנו. היא זמינה לנו, ברורה לנו, ואנחנו חווים אותה כחלק ישיר מהזהות שלנו. המחשבה הלא-מודעת, לעומת זאת, חומקת מאיתנו. זו קטגוריה אחרת של מחשבה - עמוקה, סמויה - שנראית כאילו אינה שייכת לנו, אף שהיא בתוכנו. היא זו שמשדרת אלינו את העולם החיצוני, או ליתר דיוק: יוצרת את העולם החיצוני כפי שהוא נחווה על ידינו. ייתכן שהיא אף יוצרת את המחשבה המודעת עצמה. היא מופיעה לעינינו כ"בחוץ" - בדמות עצמים, אנשים, התרחשויות - אך למעשה, גם היא אנחנו. זוהי המחשבה שמרכיבה את מה שאנחנו מכנים "התת-מודע".
הקושי האמיתי מתחיל כאן: מהו מקורן של מחשבות אלו? מי מוליד אותן - אם מישהו בכלל? כיצד הן שולטות בנו, נוגעות בנו, מעצבות את מבטנו על העולם? ולבסוף - השאלה שאין ממנה מנוס: כיצד ייתכן שאנחנו, אותן מחשבות, והכוח שמניע אותן - איננו אלא ישות אחת? כדי להתחיל להבין טוב יותר את האפשרות שאנחנו חיים במציאות מדומה, עלינו לפנות פנימה - ולבחון את הקשר שבין המודע לתת-מודע, או בין הנפש לבין מה שנראה לנו כ"עולם חיצון", כולל הגוף עצמו. המפתח להבנה הזו עשוי להימצא דווקא במה שמחבר בין השניים - או אולי במה שמפריד ביניהם. ההנחה היא, שרוב הסיכויים שהתשובה לא תגיע מבחוץ. לא דרך ניסויים, לא דרך מדידות, לא דרך חקירה של העולם הפיזי. כל אלו יכולים אמנם לשמש כעזר - בכך שהם מצביעים על חורים, פרדוקסים, או סתירות במערכת התופעות - אבל הם לא יספקו את התשובה עצמה. התשובה האמיתית, אם יש כזו, תתגלה רק דרך חקירה פנימית - דרך אינטרוספקציה, התבוננות מעמיקה של הנפש בעצמה. זו חקירה שדורשת כנות רדיקלית, הקשבה שקטה, וסבלנות מול המסתורין של עצמנו. כי אם אכן כל מה שאנו חווים הוא תוצר פנימי, הרי שהדרך היחידה להבין את "העולם" היא להבין את עצמנו.
6. מהי יכולת ההשפעה של האדם על העולם?
לאור כל מה שנאמר עד כה, השאלה מהי מידת ההשפעה שיש לאדם על העולם שבו הוא חי - שקולה לשאלה עמוקה עוד יותר: כיצד יכולה המחשבה המודעת להשפיע על המחשבה הלא-מודעת, כך שזו תחולל שינויים במציאות כפי שהיא נחווית על ידי המודע - וכל זה, מבלי שהמודע עצמו יידע כיצד זה התרחש. אם העולם שבו אנו חיים הוא, בסופו של דבר, פרי מחשבתנו - אזי מידת ההשפעה שלנו על "העולם החיצון" היא למעשה מידת ההשפעה של המודע על הלא-מודע. ובמבט כזה, ההבחנה הפיזית בין "אדם פרטי" לבין "עולם חיצוני" מתמוססת. אין באמת שניים - יש רק מערכת אחת, תודעתית, שבה המודע והתת-מודע פועלים זה על זה ויוצרים יחד את מה שנחווה כ"מציאות". כך, האדם והעולם הופכים להיות לא שני דברים נפרדים, אלא ישות אחת שיוצרת את סביבתה - ובו בזמן גם את עצמה - ושבהמשך חיה בתוך מה שבראה.
מכאן מתבקשת נקודת חקירה חדשה: האם בכלל ייתכן דבר כזה - מחשבה לא-מודעת? לא תת-מודע במובן הפסיכולוגי המקובל, אלא ממש מחשבה. שהרי מחשבה, מעצם טבעה, דורשת מודעות. היא משהו שמתרחש בתודעה, או לפחות נצפה דרכה. אז איך ייתכן שנכנה את התת-מודע "מחשבה"? זה מרגיש כמו אוקסימורון. אם היינו יכולים לחשוב את התת-מודע, היינו בהכרח מודעים לו - והוא היה מפסיק להיות תת-מודע. אבל זה לא המצב. אנחנו לא יודעים מהו התת-מודע. אנחנו רק יודעים מה הוא איננו: הוא לא מודע. וכשחושבים על זה לעומק - אם התת-מודע אינו נגיש למודעות, אז גם מה שאנחנו מכנים "העולם החיצון" - אולי בעצם התגלמות של התת-מודע שלנו - לעולם לא יהיה נגיש באמת. לא נוכל להכיר אותו. לא באמת להבין אותו. רק לצפות בו, מרחוק, כסרט מתגלגל מול העיניים. סרט שנקרא החיים, או אולי המטריקס, או דמיון, אשליה, סימולציה.
נשאלת כאן שאלה מהותית: אם התת-מודע הוא ישות הנפרדת מהמחשבה המודעת שלנו - כלומר, נבדלת מן ה"אני" שאנו מזהים בוודאות - מדוע אנו מכנים אותו "שלנו"? אם כל מה שאנו חווים כחומרי הוא ביטוי של מחשבה, ואם אותה מחשבה היא ה"אני", אז מה קושר את התת-מודע דווקא אלינו? מדוע הוא התת-מודע שלי? כדי שהמציאות תמשיך להתקיים כפי שאנו חווים אותה, חייבת להישמר מערכת איזון בין המודע לתת-מודע, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי - כשהמודע עצמו אינו מודע כלל לקיומה של מערכת היחסים הזו. אבל מה יקרה אם המודע יתעורר אל התת-מודע? אולי אז יתערערו גבולות המציאות. המודע יתחיל להכיל את התת-מודע, והתת-מודע ייחשף בפני המודע. האם אפשר בכלל שהכול יהיה מודע? אולי ברגע כזה יתבטלו כל ההפרדות, נהפוך לאחד עם הטבע כולו - והמודעות, כפי שאנו מכירים אותה, פשוט תיעלם. ואם כך, ייתכן שהאיחוד הזה בין שני חלקי התודעה הוא עצמו שער לעלייה ברמה - מעבר אל שכבת מציאות גבוהה יותר, בדומה לאפשרויות שהועלו בפרק הקודם.
7. התחלה וסוף שאיננו חווים
ישנם שני רגעים מכריעים בחיינו - הלידה והמוות - שאולי אנו יכולים לדמיין, אך לעולם לא נוכל לחוות באמת במודעות מלאה. מסיבה זו, לעולם לא נוכל להיות בטוחים שאכן התרחשו או יתרחשו. במהלך חיינו, אנו עדים ללידות רבות - תינוקות באים לעולם, חיים חדשים מתחילים, ולכן אנו מניחים שגם אנו נולדנו. אבל האם יש לנו באמת הוכחה לכך? איננו זוכרים את הלידה שלנו, לא חווינו אותה - זוהי נקודה שבה אנו פשוט "מופיעים" בעולם. ובאותה מידה, אנו עדים למוות של אחרים - אנשים עוזבים את העולם והחיים סביבם ממשיכים כאילו דבר לא קרה. לכן אנו מניחים שגם אנו נמות, ושהעולם ימשיך להתקיים בלעדינו. אבל האם יש דרך לדעת זאת בוודאות? הרעיון הזה מתחבר למה שנאמר למעלה על חלומות ומחזק את המסקנה המסקרנת שאולי החיים עצמם הם חלום. הכניסה והיציאה הבלתי מודעת לחיים - בדמות לידה ומוות - מזכירה את הדרך שבה אנו נכנסים ויוצאים מחלומות. אם איננו חווים את הרגע שבו נכנסנו למשחק, ואיננו עתידים לחוות את הרגע שבו נצא ממנו, איך נוכל לדעת שאנחנו בתוך משחק מלכתחילה? ואם ישנה ישות כלשהי - תודעה גבוהה יותר, בורא, מתכנן - שרצתה להכניס אותנו למציאות מדומה ולשלוף אותנו ממנה מבלי שנבין מתי, מדוע או כיצד, האם יש דרך מתוחכמת יותר לעשות זאת מזו שנעשית בפועל? בסופו של דבר, לידה ומוות תמיד נתפסים דרך חוויות של אחרים. מי באמת חווה את הלידה שלו עצמו, זוכר אותה? מי יכול לומר שחזה במותו, או יודע כיצד ייראה העולם בלעדיו?
8. המשחק, הסרט, הסדרה - ואנחנו
נניח לרגע שאנחנו חיים בתוך סרט - אז למה שנרצה להכניס את עצמנו לסרט כזה? או לחלופין, למה שמישהו אחר יבחר לשבץ אותנו בו? ייתכן שהתשובה נעוצה בעצם הרגשות שאנחנו חווים בתוכו. הרי למה אנחנו בכלל צופים בסרטים? משום שהם מפעילים את המערכת הרגשית שלנו בעוצמה, וגורמים לנו לחוות קשת רחבה של תחושות בזמן קצר. סרטים הם דרך מרוכזת, ממוקדת ואינטנסיבית לעורר רגשות - לעיתים כאלה שאינם זמינים לנו בחיים הרגילים. כך, לדוגמה, כאשר אנו רואים דמות עשירה על המסך ומזדהים איתה, אנחנו עשויים להרגיש תחושות שקשורות לעושר, גם אם בפועל אין לנו ממון כלל. מה שמעניין הוא שמבחינת המוח, אין הבדל מהותי בין מציאות לדמיון: אותו דפוס עצבי מופעל, משתחררים אותם חומרים כימיים - דופמין, אדרנלין, אנדורפינים - והתוצאה הרגשית זהה כמעט לחלוטין. בפועל, הגוף מגיב כאילו מדובר בחוויה אמיתית: הדופק מואץ, מופיע מתח, לעיתים הזעה, תחושת אופוריה או חרדה - ממש כאילו היינו חווים את האירוע בעולם הממשי. לכן, ייתכן שה"סרט" שאנחנו חיים בו נועד בדיוק לכך - לספק לנו חוויות רגשיות מגוונות, עמוקות, חדות, לעיתים אף קיצוניות - שבשגרה לא היינו חווים. במילים אחרות, אם אכן החיים הם סרט, ייתכן שהמטרה שלו אינה לחפש אמת, אלא פשוט... להרגיש.
סרט מאפשר לנו לחוות רגשות רבים ומגוונים, בעוצמה ובזמן קצר. אם נרחיב את הדימוי ונניח שהחיים עצמם הם סוג של סרט - הרי שמדובר בסרט מתוחכם, עשיר ומורכב לאין שיעור מזה שאנו רואים בקולנוע. סרט קולנוע רגיל הוא גרסה מרוכזת ודחוסה של חוויות: יש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, העלילה מובנית, והצופה מזדהה עם הגיבור תוך מודעות לכך שזהו רק סיפור - ושזה לא הוא על המסך. בנוסף, הסרט הקולנועי מתקיים על גבי מסך דו-ממדי ואינו מפעיל את כלל חושינו באופן מלא. לעומת זאת, הסרט של החיים הוא חוויה טוטאלית: הוא פועל דרך כל חמשת החושים, כולל מורכבויות רגשיות עמוקות בהרבה, ואנו שקועים בו לחלוטין - עד כדי כך שאיננו מבדילים בינו לבין מה שנדמה לנו כ"מציאות". לא רק שאנחנו בתוך הסיפור, אנחנו הדמות הראשית, וההזדהות מוחלטת. יתרה מזאת, המשחק הזה כולל אתגר קיומי מהותי: אנחנו יכולים "למות" בו - ולכאורה, רק פעם אחת. אך בניגוד לסרט רגיל, כאן אין לנו ודאות שמדובר רק בהצגה. אנחנו לא באמת יודעים אם, כשה"סרט" יסתיים, נחזור להיות מי שאנחנו "באמת" - מחוץ למערכת הזו, ברובד גבוה יותר. ייתכן שרק עם סיומו, ברגע המוות, תיחשף בפנינו לפתע התמונה הרחבה, ונזכה להבין מיהו הצופה, מיהו השחקן - ומיהו הבמאי.
אולי החיים שלנו דומים יותר לסדרת נטפליקס מאשר לסרט קולנוע. לא סיפור חד-פעמי עם התחלה, אמצע וסוף ברור, אלא פרקים מתמשכים שמתפתחים עם הזמן, חלקם סוערים, חלקם שקטים, אחרים פשוט שם כדי למלא את הזמן. כל בוקר מרגיש כמו פתיח מוכר, כל לילה כמו קרדיטים זמניים - הפסקה לפני העלילה הבאה. ואולי, כמו כל סדרה, גם זו מסתיימת, לא באקורד דרמטי, אלא פשוט כשנגמר הזמן, או כשהקהל מאבד עניין. השאלה היא - מי הקהל? ומי כתב את התסריט? ייתכן שאנחנו לא רק הדמויות אלא גם הצופים - ואולי אפילו אלה שהרכיבו את הפורמט הזה מלכתחילה, ואז שכחו שהם יצרו אותו. כי בלילה, כשאנחנו נרדמים, התודעה נעלמת. לא נחלשת - מתפרקת. אולי זו הפסקת הפרסומות. אולי זה הסט מתרוקן. האם הפרק הבא מובטח, או שאנחנו מתעוררים מחדש בכל פעם, מחליקים לתוך תפקיד שהומצא עבורנו - או על ידינו?
אז מהו ניצחון בסדרה שכזו? לא הסיום, כי הוא יבוא בכל מקרה. ניצחון הוא הרגע שבו אתה מפסיק לחשוב שאתה הדמות ומתחיל להבין שאתה זה שמתבונן בה. לא לברוח מהעלילה - אלא להפסיק להזדהות איתה. וכשהמסך יחשיך, השאלה האמיתית לא תהיה "מה קרה לדמות", אלא: האם מישהו שם לב שהוא בכלל היה על הבמה? כמו בסרט "המטריקס", ייתכן שההבנה עצמה היא הניצחון: להבין את חוקי המשחק, להבין מי צופה בנו - או מי מפעיל אותנו. ואולי, חשוב מזה, להבין שאנחנו בעצמנו גם המפעילים וגם הדמויות על הבמה. ואולי הניצחון האמיתי בסדרה הזו טמון בגילוי עצמו - ברגע שבו נבין שזו סדרה מלכתחילה. באותו רגע ייתכן שנחווה את התובנה שהמציאות הזו, על כל האפקטים, התחושות, הרגשות, הדופק המואץ, ההתרגשויות, הפחדים והשמחות - היא בעצם יצירה פנימית, תודעתית, שלנו. וברגע שנפנים זאת - אולי סוף-סוף נבין שמה שנראה לנו כל כך אמיתי, הוא למעשה רק סיפור, סיפור שאנחנו כותבים, משחקים, וצופים בו - בו-זמנית.
9. בֵּין אשליה להדמיה: חייך כמעשה עיבוד אחד מתמשך
בהתבסס על כל מה שנכתב עד כה, ניתן לקבוע - ולפחות מבחינה מדעית קשה להטיל בכך ספק - שכל מה שהאדם חווה דרך חושיו, ושמופיע לו כעולם חיצוני, מתקיים למעשה בתודעתו. במילים אחרות, החומר שאנו תופסים כ"מחוץ לנו" מתקבל כך רק מפני שמוחנו מעבד אותו באופן מסוים, דרך מערכות נוירולוגיות ייעודיות. אילולא המבנה הייחודי של המוח ותפקודו כפי שהוא, לא היינו חווים את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו. יתרה מכך, לא רק התחושות החושיות, אלא גם המחשבות, הרגשות והתחושות הפנימיות שלנו - כולן מתקיימות אך ורק בתודעתנו. כל רעיון שיש לאדם על העולם ועל האנשים שבו, בין אם הם נוכחים ברגע זה ובין אם לא, מתקיים בראשו בלבד.
אם כך, אם כל חוויותינו הן תוצאה של עיבוד שמתרחש בתוך מוחנו, קשה מאוד לקבוע האם חיינו הם אשליה או שמא פרי הדמיון. שהרי בשני המקרים - גם אם מדובר באשליה וגם אם מדובר בדמיון - אנו חווים את המציאות בדיוק באותו אופן, כפי שהיא נתפסת ברגע זה. ההבדל טמון רק בשאלת המקור: האם תפיסותינו נובעות ממקור חומרי "אמיתי", או שמא מדובר ביצירה פנימית של התודעה.
בתרחיש הראשון, זה של האשליה, עולה השאלה - מה באמת מצוי שם בחוץ, מעבר לגבולות מוחנו? מהו אותו גורם שמפיק את כלל הרשמים שאנו חווים - רואים, שומעים, חשים - כפי שטוען המדע? לפי גישה זו, קיימת מציאות חיצונית שמעבירה אותות אל המוח, אולם מה שאנחנו חווים הוא עיוות של הדבר האמיתי, תוצאה של תהליך ההמרה והעיבוד הנוירולוגי. כלומר, יש מוח, ויש עולם חיצוני שמשדר אליו גירויים - אך האופן שבו אנו חווים אותם שונה מהמקור. לזה אנו קוראים "אשליה", או המציאות כפי שהיא מוכרת לנו.
האפשרות השנייה היא שמה שאנו חווים כרגע אינו נובע מעולם חיצוני כלל, אלא מעולם מדומה. כלומר, ייתכן שאין שום דבר "שם בחוץ", וכל מה שאנחנו תופסים מוזן אלינו מתוך מנגנון כלשהו - אולי אל המוח, ואולי אל מה שאנו מכנים "האני" - שמספק מידע ממקור בלתי ידוע. את זרם התחושות והחוויות הזה אנו מכנים "מציאות", אף שהוא עשוי להיות בסך הכול תוצר של דמיון.
כסובייקטים החווים את עולמם מבפנים, מוקפים ברצף תחושות, מחשבות ורגשות, קשה לנו עד מאוד להבחין או להכריע האם אנו חיים באשליה שנובעת מהמרה של עולם חיצוני אובייקטיבי, או שמא אנו חיים בעולם מדומה טהור שאין מאחוריו דבר מלבד חוויה עצמית ומנגנון כלשהו שיוצר אותה. כידוע, המוח האנושי מחולק לאזורים שונים, שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר. ישנו, למשל, אזור האחראי לקליטת מידע חושי, המועבר אליו דרך מערכת העצבים ההיקפית, מידע זה מנותב לאזורים אחרים במוח שאחראים על עיבוד הראייה, השמיעה, הרגשות, הזיכרון, שיווי המשקל ועוד. אך האם ייתכן שהעצבים ההיקפיים, שאמורים לתווך בין העולם החיצוני לבין התודעה, אינם בדיוק מה שאנחנו סבורים שהם? האם ייתכן שהם אינם מנגנון ביולוגי רגיל, אלא סוג אחר של מערכת - כזו שמעבירה מידע לא מאזורים חיצוניים, אלא ממקור שונה לגמרי, אולי פנימי או בלתי ידוע? באופן רציונלי, לא ניתן לשלול את האפשרות הזו.
במציאות מדומה, המושג "חוץ" מאבד משמעות. די בשינויים קלים במבנה של אזורים מסוימים במוח - כאלה שאחראים על קליטת מידע - כדי ליצור חוויה של מציאות חיצונית, גם כשאין כזו בפועל. אותם אזורים, במקום שיוזנו ע"י גירויים שמקורם בעולם הפיזי, יכולים לקבל נתונים ממקור פנימי או חיצוני לא-פיזי, מבלי שהשאר - מערכות העיבוד, הרגש, הזיכרון וכו' - יידרשו להשתנות כלל. בעולם כזה, שבו כל החוויות נובעות מדמיון או הזנה פנימית, התופעות שאנו נוהגים לייחס להן משמעות טבעית - כמו אור, קול, תנועה או חומר - מאבדות את ממשותן. הן מרוקנות מתוכן, משום שגם "הטבע" עצמו אינו קיים עוד כאובייקט חיצוני. הוא מתקיים אך ורק כמחשבה, כהתרחשות פנימית בתודעה שלנו.
10. אשליה או מציאות מדומה? התער של אוקאם
כדי לנסות ולהכריע בדילמה שבין עולם כאשליה לעולם כדמיון, אפשר לפנות לשאלה יסודית אחת: איזה מהשניים פשוט יותר במונחים קיומיים? איזו אפשרות סבירה יותר מנקודת מבטו של יוצר כלשהו - האם קל יותר לבנות אשליה הנשענת על עולם פיזי חיצוני, עשיר ואינסופי, או ליצור מנגנון המדמה מציאות ומזין ישירות את מערכת הקליטה שלנו במידע שנראה, נשמע ומרגיש כמו חומר, מרחב וזמן? מבחינה טכנית, יצירת אשליה שדורשת עולם חומרי שלם - עם זמן, מרחב, סיבתיות, כוחות טבע, אטומים, כוכבים, תגובות גרעיניות, יסודות כימיים, דנ"א, עקרונות פיזיקליים ויקום שלם שמקיים חיים - היא פעולה מורכבת לאין ערוך. היא מחייבת לא רק בריאה אלא גם תחזוקה שוטפת של מערכת אינסופית ומסובכת. לעומת זאת, יצירת מציאות מדומה שמוזנת ישירות אל המוח, כמו הקרנה של סרט פנימי, אינה זקוקה לשום תשתית פיזית ממשית. אין בה צורך בזמן, מרחב, חומר או חיים - אלה הופכים להיות מושגים פנימיים בלבד, ולא תנאים ממשיים לקיומה. בעולם כזה, כל הדרמה של המציאות - מהחלקיקים התת-אטומיים ועד לגלקסיות - מתרחשת רק כחוויה מנטלית. די בהזרמה של מידע ישירות אל התודעה, מבלי להזדקק לדבר מה שמתקיים "מחוץ" לה.
כאשר אנו עומדים בפני שתי אפשרויות להסבר של תופעה כלשהי - האחת מורכבת, מרובת הנחות וישויות, והשנייה פשוטה, חסכונית ומסתפקת במה שניתן לדעת בוודאות - נכנס לתמונה עיקרון "התער של אוקאם". עיקרון זה קובע: אין להרבות בישויות מעבר לנחוץ, או בניסוח מודרני: מבין כמה הסברים אפשריים - יש להעדיף את הפשוט ביותר. בהקשר של השאלה הפילוסופית האם אנו חיים בעולם ממשי וחיצוני או בעולם מדומה, ניצבות בפנינו שתי חלופות:
1. עולם חיצוני אובייקטיבי - הכולל מרחב, זמן, חומר, חוקי טבע, אינספור ישויות אחרות, וסיבתיות הפועלת מחוץ לתודעתנו.
2. עולם מדומה - שבו אין הכרח להניח דבר מעבר לעצם קיומה של תודעה החווה את עצמה.
החלופה הראשונה דורשת שורת הנחות ארוכה שאינה נגזרת מהחוויה הישירה שלנו. לעומת זאת, החלופה השנייה - לפיה המציאות כולה נוצרת בתודעה - מסתפקת בעובדה היחידה שאיננו יכולים להכחיש: אנו חווים. לפיכך, על פי עקרון התער של אוקאם, ההסבר הפשוט - שאנו חיים בעולם מדומה המוזן לתודעתנו - הוא ההסבר העדיף, כל עוד לא הוכח אחרת. לא כי הוא "נכון" בהכרח, אלא כי הוא חסכוני יותר בהנחות ומסתמך רק על מה שוודאי.
11. האחדות שאינה יודעת שם
אולי לא צריך לשאול מה יש שם בחוץ, אלא לשאול מהי עצם השאלה. כי כשאנחנו שואלים מה קיים באמת (אונטולוגיה), אנחנו כבר מניחים שיש "שם", ושיש "קיים". אבל אולי עצם ההבחנה הזו - בין מהות לבין הופעה, בין פנים לחוץ - היא תחילתה של אשליה. יש שמאמינים שהכול עשוי מחומר - אטומים, אנרגיה, מרחב וזמן (מטריאליזם / פיזיקליזם). אחרים סבורים שהכול נובע מהתודעה - מהחיים הפנימיים, מהחוויה, מהרוח (אידיאליזם). אלו שתי דרכים שונות לתאר את אותו דבר מסתורי שמולנו - או בתוכנו. גם את השאלה "איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים?" (אפיסטמולוגיה), חילקו לשני כיוונים: יש שאומרים שהידיעה באה מהחושים - ממה שאנחנו רואים, שומעים, נוגעים (אמפיריציזם). ויש שטוענים שההכרה נובעת מהשכל, מהיכולת לחשוב ולהבין (רציונליזם). אבל האם ייתכן ששתי הדרכים האלו נשענות על אותו מבנה - מבנה שכבר הניח מראש שיש "אני" שמביט על "עולם"?
ג'ורג' ברקלי הציע רעיון עמוק: כל מה שנחווה - מתרחש בתודעה (אידיאליזם סובייקטיבי). אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו רואים משהו "חיצוני", אנחנו חווים תודעה שמארגנת תחושות. ואם הכול קורה בפנים - מה בכלל קורה בחוץ? ואם נוותר גם על קיום החומר וגם על החושים, מה נותר מהמחשבה עצמה? אם אין גירוי ואין תחושה - מי חושב, ולמה? זוהי בעיה עמוקה בתודעה עצמה (בעיית האתחול), כי בלי הקשר, בלי שורש - גם מחשבה אינה עוד מה שחשבנו שהיא.
וכך מתפוררות ההבחנות הישנות: בין גוף לנפש (דואליזם), בין חוש לשכל, בין חומר לרוח. כל אלו אולי אינם אלא ניסיונות להחזיק בשני קצוות של דבר אחד. אולי מה שיש הוא פשוט - מהות אחת, בלתי מחולקת, שאין לה פנים ואין לה חוץ (מוניזם). לא חומרית, לא רוחנית - אלא הוויה שלמה, שקטה, שמתבוננת בעצמה דרך רמזים של קיום. וכשההבדלים מתמוססים, לא נשאר "אני" מול "העולם" - אלא הוויה אחת, חיה ונושמת, שמכירה את עצמה מבפנים דרך חוויית הקיום.
12. כשההגדרה מחטיאה: הרמב"ם, השלילה והמהות הנסתרת
העולם כולו - הפנימי והחיצוני, העבר, ההווה והעתיד, הזמן, החושים, המרחב וכל מה שבתוכו - כל אלה אולי אינם אלא מופע אחד של מהות יחידה, כוללת, בלתי נחלקת. תיאוריות כמו Block Universe או Eternalism רומזת בדיוק על כך: שכל הקיום הוא ישות שלמה אחת, שאינה משתנה בזמן אלא פשוט "היא". ומה ניתן לומר על מהות כזו? ככל הנראה - כלום. כל ניסיון להגדיר אותה נידון להחטיא את עצם טבעה. אולי עלינו להתחיל דווקא בשלילה - לא באמצעות תיאור אלא בהבנה של מה שאי-אפשר לומר עליה: זוהי "שלילת התארים" לפי הרמב"ם. הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204) היה מגדולי הפילוסופים והפוסקים ביהדות, רופא ומדען, שפעל בספרד, מרוקו ומצרים. חיבר את "משנה תורה" - קודקס הלכתי מקיף - ואת "מורה הנבוכים", שבו ניסה לגשר בין הפילוסופיה האריסטוטלית לתורת ישראל. שלילת התארים לפי הרמב"ם היא שיטה שמטרתה לשמור על אחדות מוחלטת של האל, ולהימנע מלתאר אותו בתכונות חיוביות כמו "חכם", "טוב" או "רחמן". לדעת הרמב"ם, כשאנו אומרים על אלוהים שהוא "חכם", אנחנו משתמשים בשפה שמקובלת על בני אדם, אך היא לא מתאימה למהותו של האל, כי היא יוצרת הבחנה בין מהות לבין תכונה - וזה פוגע באחדותו הפשוטה והמוחלטת. הרמב"ם כותב בספר "מורה הנבוכים" שכשמדובר באל, אין לנו אפשרות להבין את מהותו באמת, ולכן כל ניסיון לתאר אותו במילים חיוביות רק מרחיק אותנו מהאמת. הדרך הקרובה ביותר להבנה נכונה של האל, לפי הרמב"ם, היא להודות בכך שמהותו נסתרת מאיתנו, ולתאר אותו רק על דרך השלילה. במקום לומר "האל חכם", אפשר לומר "האל אינו טיפש". במקום לומר "האל חזק", נאמר "האל אינו חלש". כל אמירה כזו אינה קובעת מה כן יש בו, אלא רק מה לא קיים בו. בכך אנחנו נמנעים מלהחיל עליו תכונות של בני אדם.
יתרה מכך, ייתכן שגם הלוגיקה הדו-ערכית עצמה ראויה לערעור: האם אפשר שהמהות שלפנינו - בין אם זה העולם, ובין אם אנחנו עצמנו - אינה רק חומר ואינה רק לא-חומר, אלא גם וגם, או אולי משהו אחר לגמרי? ייתכן שקיים מצב שלישי, שאינו מתיישב עם ההבחנות הדו-קוטביות של הלוגיקה שבה אנו נוהגים לחשוב. הרי עצם החלוקה בין חומרי ללא-חומרי, בין ממשי למדומה, נובעת ממבני החשיבה האנושיים - אך אין כל ודאות שהמציאות עצמה מחויבת למסגרות הללו. אם כך, אולי גם אנחנו - כמי שמכילים את כל מה שיש, את הפנים ואת החוץ, את התודעה והלא-מודע, את הנפש והעולם - איננו מתיישבים עם שום קטגוריה מחשבתית. אולי עצם קיומנו, כמו קיום הכול, סותר את הלוגיקה שבתוכה אנו מנסים להבין אותו. ובמקרה כזה, אנחנו - יחד עם העולם כולו - עשויים להיות דבר אחד, חסר הגדרה, נטול תכונות, בלתי מדיד, בלתי ניתן להבנה מלאה או לתפיסה מודעת. לא משהו שאפשר לדעת אותו, אלא אולי רק להיות אותו?
13. האם נכתבנו בשפה שאיננו יכולים לקרוא?
והשאלה הגדולה שנותרת תלויה באוויר: מה יקרה אם נבין - באמת נבין - שזה המצב? מה תעשה לנו ההכרה שאנחנו לא יכולים להבין את עצמנו? על בסיס הרעיון הזה, עולה שאלה מסקרנת: האם מערכת שנכתבה בשפת קוד מסוימת מסוגלת לראות את הקוד שבו היא עצמה כתובה? אולי "לראות" היא לא המילה המדויקת - הכוונה היא ליכולת לזהות, להבין, או אפילו רק להיות מודעת לאותו קוד שמרכיב אותה. ואם לא - האם כל ניסיון להבין את הקוד, קל וחומר לשנות אותו, נידון לכישלון מראש?
כאן עולה הקשר מפתיע אך בלתי נמנע למשפט אי-השלמות של המתמטיקאי קורט גדל (Kurt Godel, 1906-1978): גדל, שנולד באוסטריה, ונחשב לאחד המוחות החריפים של תורת ההיגיון, הראה שלכל מערכת פורמלית מספיק עשירה, יש תמיד טענות נכונות שאינן ניתנות להוכחה בתוך המערכת עצמה. אם נשליך זאת על תודעה, או על האדם בכלל - ייתכן שאנחנו פועלים בתוך מערכת שאינה מסוגלת להבין את עצמה במלואה, לא בגלל חוסר ידע, אלא בגלל מגבלה מבנית עמוקה.
זו שאלה תיאורטית עמוקה, אך היא מובילה באופן ישיר לשאלה מקבילה: האם האדם מסוגל להבחין בקוד שבו הוא עצמו נכתב? נניח שאנחנו חיים בתוך סימולציה, או בתוך מציאות מדומה כלשהי - האם יש לנו את היכולת לראות את "שפת התכנות" של הקיום שלנו?
ואפילו אם זו אינה סימולציה, אלא שאנחנו פשוט תוצר של תהליך שנבנה על בסיס מערכת חוקים כלשהי - בין אם ביולוגית, קוסמית, אלוהית או אחרת - האם אנחנו יכולים, מבחינה עקרונית, להבחין במה שמרכיב אותנו? האם נוכל אי פעם להבין את אבני הבניין הראשוניות שמהן אנחנו עשויים? זו לא שאלה פיזיולוגית. לא מדובר בידיעה על תאים, מולקולות או DNA, השאלה נוגעת למבט אחר - מבט של יוצר, לא של יציר. האם אנו מסוגלים לראות את עצמנו דרך העיניים של מה שיצר אותנו? ואם לא - האם המאמץ לחפש את "הקוד" שלנו, להבין את המבנה העמוק ביותר של קיומנו, הוא בהכרח חסר תכלית? אולי אנחנו לכודים במבנה שלא מסוגל להכיר את עצמו מבפנים. זו מחשבה מתסכלת - אבל גם חיונית. האם יש ביכולתנו להבחין באבני היסוד של עצמנו? ואם לא - מה זה אומר על כל ניסיון להבין את עצמנו באמת?
14. האם הצופה הוא גם הנצפה?
מקובל לחשוב שהמחשבה מתקיימת במוח, ויש לנו כיום את היכולת להתבונן במוח באמצעים מתקדמים - לבצע סריקות, למדוד פעילות עצבית, לעקוב אחר תהליכים אלקטרו-כימיים ולראות כיצד הם מתורגמים לפעולות גופניות. אבל השאלה המהותית אינה טכנית אלא עקרונית: האם ייתכן, מבחינה תיאורטית, שמחשבה תוכל להתבונן בעצמה? יש כאן אופי מעגלי עמוק. כל מה שאנחנו תופסים כ"חיצוני" מתקיים למעשה בתוך מערכת התודעה שלנו. העולם כולו - או לפחות החוויה שלנו ממנו - מתרחש בתוך הראש. גם כאשר אנו "מתבוננים" במוח עצמו, למשל באמצעות הדמיה מוחית וצפייה במסך המערכת המנטרת, אנחנו לא באמת רואים את המוח מבחוץ. אנחנו חווים הדמיה של המוח, בתוך המוח, דרך תהליך ראייה שמתקיים בעצמו בתוך התודעה, שגם היא במוח. זוהי רקורסיה - תהליך שבו המערכת מנסה להתבונן בעצמה מתוך עצמה, מבלי שתהיה לה נקודת ייחוס חיצונית. ואז עולה השאלה המבלבלת אך הבלתי נמנעת: האם מחשבה יכולה באמת לצפות בעצמה? או שכל ניסיון כזה הוא מעגל סגור, שבו לא ניתן לחלץ הבחנה אמיתית?
15. למי השורות האלו נכתבות?
ייתכן שיהיה קשה לנו יותר להתמודד עם ההנחה שאנחנו חיים במציאות מדומה מאשר עם הרעיון שאנחנו חיים בעולם אשלייתי. הסיבה לכך היא שמציאות מדומה מציבה בפנינו בעיה פילוסופית-מוסרית עמוקה, בעלת השלכות קיומיות לא פשוטות. בעולם כזה, כל מה שקיים - פרט למחשבה שלי - אינו אלא דימוי. כמו סצנה בסרט, דמות במשחק מחשב, או תסריט בתוך סימולציה. במצב כזה, אם מישהו היה "מכבה את המערכת", כלומר מנתק את הזרם, העולם כולו היה נעלם ברגע. לא רק העולם, אלא גם כל האנשים, כל התחושות, הקשרים והרגשות - היו נעלמים כאילו לא היו מעולם. וזה בדיוק מה שמקשה עלינו לקבל את האפשרות הזו: היא מציבה את כל מי ומה שאכפת לנו ממנו - כולל הקיום שלנו עצמנו - בפרספקטיבה קיצונית ומערערת.
אבל האמת היא שההיעלמות הזו לא מתרחשת רק עם כיבוי פיזי של המערכת. היא מתרחשת ברגע שאנחנו מבינים את משמעות האפשרות הזו: שכל העולם החומרי שסביבנו, וכל המחשבות והרגשות שלנו עליו - מתקיימים אך ורק בתוך הדמיון שלנו. שהעולם הזה, בפשטות, מזויף. וכאן עולה שאלה מסקרנת: למי נכתבות השורות האלה? את מי אני מנסה לשכנע? את הדמיון של עצמי? או שמא אני פונה אל "הזולת", שגם הוא, ייתכן, אינו אלא חלק מהדמיון הזה.
16. אתה לא מה שאתה חושב: זיכרונות מדומים, מוח בולצמן, וסוליפסיזם קיצוני
האם אי פעם שאלת את עצמך אם כל מה שאתה יודע על העבר באמת קרה? האם באמת גדלת, למדת, אהבת, סבלת, התפתחת - או שייתכן שכל אלה הם רק תבנית של זיכרונות שהושתלו בך לפני חמש דקות? לא, זו לא שאלה מדע בדיוני - אלא אחת מהשאלות הפילוסופיות החודרניות ביותר שהועלו במאה העשרים.
השערת ראסל - עבר שלא היה. ברטרנד ראסל (Bertrand Arthur William Russell, 1872-1970) היה פילוסוף, לוגיקן ומתמטיקאי בריטי, מהדמויות המרכזיות בפילוסופיה האנליטית של המאה ה-20. הוא נודע לא רק בזכות תרומותיו ללוגיקה ומתמטיקה אלא גם בשל כתיבתו בנושאי אתיקה, דת, פוליטיקה ותודעה. בשנת 1950 זכה בפרס נובל לספרות על סגנונו הבהיר ועל רוחב יריעת מחשבתו ההומניסטית. בין רעיונותיו המפתיעים והפרובוקטיביים, ראסל הציע השערה פילוסופית מפתיעה בנוגע לטבעו של הזמן: ייתכן, לדבריו, שהיקום כולו נברא רק לפני חמש דקות - אבל נברא כך שיכיל בתוכו את כל הסימנים שמעידים על עבר: זיכרונות, ספרים, הקלטות, מאובנים, עייפות בגוף, תחושת המשכיות - הכול. כלומר, ייתכן שהעבר שאנחנו בטוחים שהיה - לא התרחש כלל, אלא רק מופיע כאילו היה. לטענתו, אין שום דרך לוגית או אמפירית להפריך תרחיש כזה, משום שכל ראיה שנשתמש בה כדי לטעון שהעבר התקיים, היא עצמה כבר חלק מהמציאות הנוכחית, שייתכן שנוצרה זה עתה. בכך חשף ראסל את הגבול הדק שבין זיכרון לאמת, בין תודעה למציאות - ואת התלות שלנו במראית עין של זמן.
מוח בולצמן - תודעה בלי הקשר. מוח בולצמן הוא ניסוי מחשבתי המציע הסתכלות מטרידה על טבע התודעה והזמן: לפי רעיון זה, תודעה שלמה - כולל זיכרונות חיים, תחושת זהות, היסטוריה אישית וחוויות - יכולה להיווצר באופן ספונטני מתוך תנודה אקראית של חלקיקים ביקום. בלי הורים, בלי ילדות, בלי עבר - רק רגע אחד שבו "הופיע" מוח, עם תודעה שלמה כאילו חווה הכול. תיאוריה זו נובעת מהמכניקה הסטטיסטית, והיא נושאת את שמו של הפיזיקאי האוסטרי לודוויג בולצמן (Ludwig Boltzmann, 1844-1906), שתרם רבות להבנת האנטרופיה ולהנחת היסודות לפיזיקה של מערכות מורכבות, אך נאבק כל חייו על קבלתה של השקפת עולמו ואף שם קץ לחייו. רעיון "מוח בולצמן" שואל: אם היקום אינסופי בזמן, למה שלא תופיע פתאום תודעה רגעית, בלי היסטוריה אמיתית, אך עם אשליה של היסטוריה? ואם כל מה שאתה יודע - זיכרונות ילדות, שיחות, ספרים שקראת - נטוע בזיכרון שלך בלבד, האם תוכל אי פעם לדעת אם הוא תוצר של חיים שלמים או של מקריות קוסמית חולפת?
סוליפסיזם קיצוני - רק אתה קיים. כעת קח את המחשבה הזו צעד נוסף קדימה: אולי אין כל תודעה חוץ משלך. אולי העולם כולו - אנשים, עצים, זמן, שמיים - כולם נובעים מתוכך, כתופעות בתוך תודעתך. זו עמדתו של הסוליפסיסט הקיצוני. לא רק שייתכן שאין עבר, אלא שאין דבר מחוץ לחווייתך הנוכחית - ואפילו היא אולי רק חלום, הדהוד, או הדמיה פנימית. אינך צופה בעולם - אתה יוצר אותו תוך כדי צפייה.
שלוש גישות, שאלה אחת: השלוש הללו - השערת ראסל, מוח בולצמן, סוליפסיזם קיצוני - מציעות דרכים שונות לערער על מה שנראה מובן מאליו: שמה שאנחנו זוכרים, רואים או חווים - הוא אמיתי. השערת ראסל מטילה ספק בעבר, מוח בולצמן מערער את מושג ה"אני" כרצף יציב, והסוליפסיזם מטיל בספק את הרעיון שיש בכלל עולם מחוץ לתודעה שלך. השאלה המשותפת לכולן נותרת בעינה: אם אי אפשר להבחין בין מציאות אמיתית להדמיה מושלמת - מה המשמעות של אמת?
אם אינך יכול להוכיח את קיומו של העולם - מה בכל זאת נותר לעשות? האפשרות הראשונה היא לשחק את המשחק. גם אם הכול מדומה, יש עקביות. אפשר להמשיך להתנהל בעולם כאילו הוא אמיתי, אבל בלי להיאחז יותר מדי בדברים. לא לקחת כל כאב כעובדה נצחית, ולא כל הצלחה כהישג מוחלט. האפשרות השנייה היא לשאול כל הזמן. אל תאמין באופן עיוור לחושים, לזיכרונות או למוסכמות. לא כדי לחיות בפרנויה, אלא כדי לחיות בערות. השלישית היא להתמקד בהווה. אם העבר מוטל בספק והעתיד לא קיים עדיין, הרי שהרגע הנוכחי - התחושה, המבט, הנשימה - הוא כל מה שיש. חיה אותו במלואו, אולי אפילו בפעם הראשונה באמת. והאפשרות העמוקה מכולן: להיזכר שאתה היוצר. ייתכן שאתה לא יצור בתוך סימולציה - אלא הסימולציה עצמה. זה לא שולל כאב או פחד, אבל מעניק פרשנות חדשה: אתה לא קורבן של המציאות - אתה הבמאי שלה. כל עוד אתה מודע לכך - אולי זה כל מה שצריך.
17. מחיר הידיעה? ויתור על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה
נהיה מה שנהיה - התפיסה שהחיים שלנו הם סרט עלולה להיות מדרון חלקלק, מאתגר ואף מסוכן להמשך הקיום שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו. ייתכן מאוד שהמחיר של הידיעה - לדעת באמת מהו עולמנו או מיהו האדם - יהיה, בסופו של דבר, ויתור מוחלט על כל מה שצברנו עד כה: כל הקשרים, הרגשות, ההישגים, התחושות - כל מה שנבנה בתוך המרחב המדומה הזה שאנחנו תופסים כמציאות. במילים אחרות, ברגע שנכיר את העולם האמיתי, אפילו אם רק נתקרב לידי הבנה חלקית שלו, נצטרך אולי להיפרד מהעולם המדומה - שהוא, למעשה, העולם שלנו. וזהו המחיר שעלינו לשלם כדי לדעת. ומכאן עולה השאלה: על מה, בעצם, אדם מוכן לוותר כדי להכיר את האמת? בסופו של דבר, ישנם מאזניים: בצד אחד כל מה שהאדם תופס - החומר, הרוח, הקשרים, הזהות - כל מה שמרכיב את עולמו, מדומה או אמיתי, אך זה עולמו שלו. ובצד השני - האמת: היכולת להתבונן מלמעלה, ללא תלות רגשית, במתרחש למטה, להבין ולהכיר את מה שבאמת ישנו, אם ישנו, מחוץ לדמיון.
אולי האדם יוכל, יום אחד, לחצות בין שני הצדדים - מהמציאות הנתפסת אל האמת הגולמית. אבל לפני הצעד הזה עליו לשאול את עצמו: האם הוא באמת מוכן לכך? האם הוא מוכן לצאת מהמערה, להפסיק לראות את הצללים המרצדים על קירותיה, ולהתבונן באור היום - האמיתי? ככל שהוויתור עמוק יותר - על הקשרים, על הזהות, על התשוקות - כך ייתכן שיגדל גם עומק הגילוי. ייתכן שדווקא ויתור מוחלט יוכל לאפשר לאדם לפגוש עולם חדש, לא מדומיין, לא צפוי - כזה שזר לגמרי למה שאנחנו מסוגלים להבין או לדמיין, לפחות כרגע.
אנו צריכים לזכור, בכל רגע ורגע, שזהו מצבנו - ולהקדיש את מיטב זמננו למחשבה הזו. מחשבות יומיומיות, כאלה שקשורות לריצות היומיום, למשימות, לדאגות - כלומר, להשתתפות במשחק או בפרקים של הסדרה - הן ריקות מתוכן עבורנו, אלא אם המטרה שלנו היא לשחק. הזמן שלנו צריך להיות מושקע בעיקר בניסיון להבין את המנגנון שמפעיל את הכול, את מהות המחשבה הכוללת, הטוטאלית, שהיא הכל, החיים בתוך המטריקס. והתודעה הזו, ההכרה בזה - צריכה להיות תמיד נוכחת, כל הזמן, לנגד עיננו. ההבנה הזו תשנה מן הסתם את סדרי העדיפויות שלנו: תצמצם את הערך שאנחנו נותנים לדברים רבים בעולם הזה, ותעלה את הערך של אחרים - כאלה שמכוונים אותנו לעבר הידיעה, ההתעוררות, ההיזכרות. המחשבה שלנו צריכה להיות מרוכזת רוב הזמן בידיעה הזאת, כי רק דרכה ייתכן שנוכל לצאת מהשכחה - ולפגוש את מה שמעבר.
אם כך, כל מה שקיים - היקום כולו, האינסוף שבמרחב ובזמן, החומר, ההיסטוריה, ואנחנו עצמנו - אינו אלא מחשבה אחת. האם ההבנה הזו צריכה לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים? האם הרגשות שלנו יישארו כשהיו, או שמא יתחולל בהם שינוי? מה לגבי המוטיבציות שלנו - הרצון להצליח, להיראות, להשיג, להשתייך? האם מושגים כמו טוב ורע, יפה ומכוער, אהבה ודחייה - האם כל אלה מאבדים משמעות ברגע שאנחנו יודעים שהכול הוא מחשבה אחת כוללת, שלנו? האם הידיעה הזו - לא תיאוריה, לא אמונה, לא רעיון מופשט - אלא ידיעה ברורה ומוחלטת שהעולם כולו הוא מחשבה אחת, שאנחנו חלק ממנה, ואולי אף היא עצמה - האם היא לא מבטלת את כל אותם רגשות, את מערכות המוסר, את כל מה שחשבנו שחייבים לעשות ביומיום? האם לא נדרש, ברגע כזה, מהפך בתודעה? היפוך של 180 מעלות בתפיסה שלנו את המציאות - הפיזית, הרגשית, המוסרית?
האם עצם הידיעה הזו לא אמורה לשנות מהיסוד את ההתנהגות שלנו, את ההבנה שלנו, את עצם היותנו? אם העולם כולו הוא מחשבה, ואם אנחנו המחשבה הזו - אז כל דבר שהאמנו בקיומו מחוץ לנו מתגלה כאשליה, המשחק מתגלה, החשיבות שנתנו לדברים רבים מתפוגגת. כי אם הכול מתקיים רק במחשבה, ואין דבר מחוץ לה - אז אין דבר באמת מוחלט, ואין דבר באמת חיצוני. וברגע שזה נהיה ברור, אולי כל מה שנותר - הוא לבחור: האם להמשיך לשחק... או להתחיל להתעורר?
18. האם להמשיך לשחק או להתחיל להתעורר?
אם בחרנו להתעורר, המשמעות איננה נטישה של העולם, אלא התבוננות בו באופן חדש לגמרי. התעוררות איננה בריחה - היא חדירה פנימה, אל תוך מהות הדברים, בלי להילכד בצורתם. היא איננה הפסקת המשחק, אלא זכירה תוך כדי המשחק שאתה גם המחבר, גם השחקן, גם הקהל וגם הבמה. להתעורר, פירושו לחיות כל רגע מתוך מודעות לכך שהכול - כל מה שנראה, נשמע, מורגש ונחשף - מתקיים בתוך שדה אחד של תודעה. הרגשות אינם נעלמים - הם משתנים. הכעס, הקנאה, הצורך להוכיח - מתמוססים, כי אין עוד "אחר" שמולו יש להתחרות. האהבה, השמחה, השלווה - מתעמקות, כי הן חוזרות למקורן הטבעי: תחושת האחדות עם כל מה שיש.
המוסר כבר לא מוּנָע מחוקים חיצוניים, אלא מתוך היזכרות: איך אפשר לפגוע במישהו, אם הוא אני? איך אפשר לרמות, אם אין הפרדה בין השולח לנמען? העשייה בעולם לא נפסקת - אך היא נעשית מתוך חופש, לא מתוך כפייה. ההישגים, ההצלחות, המעמד - מקבלים מקום אחר: לא כיעד, אלא כהשתקפות רגעית של תנועה רחבה בהרבה. התעוררות היא חזרה הביתה - אל ההבנה שהכול מתקיים בתודעה אחת, כוללת, שאינה זקוקה לשום הוכחה. וכעת, משנפתח הפתח, נותרת רק הבחירה: להמשיך להתנהל כאילו שכחנו, או להתחיל לזכור - ולפעול מתוך הידיעה. לשקוע חזרה בחלום, או לחלום את החלום ביודעין. להמשיך לשחק... או להתחיל לשחק אחרת.
