האשליה

1. אשליה והתפיסה החושית

האם אי-פעם ראינו באמת את המציאות - או שרק ליטפנו את קליפתה, עטופה במסך החושים שלנו? אולי כל מה שנראה לנו מוצק, ברור, קיים - אינו אלא הדמיה משוכפלת של "משהו" שמעולם לא נגלה לנו באמת. החושים? אלו לא חלונות למציאות, אלא פילטרים. מסננים מתוחכמים שמסתירים יותר ממה שהם חושפים, מעבדים נתונים גולמיים דרך אלגוריתמים ביולוגיים ומגישים לנו מצג שווא - חוויה פנימית רכה, עגולה, נוחה לעיכול. וזה לא מסתכם רק בחושים עצמם - מה שאנחנו רואים, שומעים, מריחים או מרגישים תלוי לא פחות במבנה המוח שלנו. כל מוח מפרש את העולם בהתאם לארכיטקטורה הייחודית שלו: המוח האנושי מרכיב מציאות מסוימת, מוח של חתול מרכיב מציאות שונה, ותודעה חייזרית - אם קיימת - תראה יקום שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. כך שכל תפיסה היא לא רק סובייקטיבית - היא ביולוגית, נוירולוגית, ספציפית באופן כמעט שערורייתי.

אבל איפה האמת? האם יש בכלל דבר כזה - "מה שנמצא שם"? או שהשאלה עצמה מתפרקת כשמבינים שאין "שם" מחוץ למבט של מישהו, איזשהו סובייקט? הרי כל מה שנתפש - נתפש עבור מישהו. וה"מישהו" הזה לעולם מוגבל, לכוד בתוך מבנה מוחי שמנפה, מעוות ומסדר את המידע לפי דפוסים שנולדו איתו או נלמדו. במילים אחרות: אין מציאות אובייקטיבית כפי שהיא - יש רק מופעים, השתקפויות, גרסאות מותאמות-משתמש. כל מה שאנחנו חווים הוא גרסה מקומית, ביולוגית, של דבר שמעולם לא נראה באמת. אפילו אם קיימת מהות גולמית - היא חומקת בין סיבי התודעה כמו רוח בשדה קנים: לא ניתן ללכוד אותה מבלי לעוות אותה.

ואז נשאלת השאלה: אם כל דבר שאנחנו יודעים הוא ייצוג ולא הדבר עצמו - האם יש בכלל דבר עצמו? או שכל היקום הזה הוא רק מערך מורכב של תפיסות, הדהודים, פרשנויות - בלי מקור, בלי גרעין, בלי "מציאות"? אולי המציאות היא לא מה שנמצא - אלא מה שמתפרש. אולי מה שאנחנו רואים הוא לא הצל של האמת - אלא הפנטזיה של מוח ביולוגי שמנסה נואשות להרגיש שיש אמת.

2. מה שאנחנו רואים - זה לא מה שיש

עלינו להבין: אנחנו לא רואים את "הצבע", אלא את התופעה של הצבע. לא את האור עצמו, אלא את הדרך שבה הוא נחווה במערכת החושים שלנו. זהו עיקרון יסוד: התודעה אינה פוגשת את הדברים עצמם - אלא רק את הופעתם בפניה. כשאנחנו אומרים שמשהו "אדום" או "כהה", אין זה אלא תיאור של האופן שבו הוא מופיע בפנינו - לא של תכונה פנימית ממשית שקיימת בו באורח עצמאי.

דוגמה מרתקת לכך היא אשליית הלוח של אדלסון בתמונה למעלה - ניסוי פשוט למראה אך טעון במשמעות. בתמונה מופיע לוח שחמט, ועליו צילינדר ירוק המטיל צל. שתי משבצות - אחת כהה (A) ואחת בהירה (B) נראות שונות לחלוטין. אך כאשר מנתקים אותן מההקשר, מתברר שהן זהות בגוון האפור, זו אותה משבצת בדיוק. לא העין טועה, אלא המוח מתקן: הוא מפרש את הצל ככהות זמנית ומפצה עליה. זו פעולה מבריקה של מערכת התפיסה, אשר שואפת לשמר הבנה עקבית של המציאות גם בתנאי תאורה משתנים. המסקנה אינה רק פיזיולוגית אלא גם פילוסופית: מה שאנחנו רואים איננו מה שנמצא שם - אלא מה שהמוח שלנו משער שנמצא שם. הצבע, הצורה, ההבדל - כולם תולדה של עיבוד, השוואה וציפייה. איננו תופסים את האובייקטים עצמם, אלא את הופעתם המושגית בתודעה. כלומר, התודעה אינה מקבלת את המציאות - היא ממציאה אותה מחדש בכל רגע.

ואם כך, ייתכן שאין בכלל "דבר אמיתי" - אלא רק מה שנראה בעינינו. ייתכן שכל מה שנחשב בעינינו כאובייקטיבי אינו אלא סיפור פנימי מתוחכם שהמוח מספר לעצמו כדי להרגיש בטוח בתוך כאוס חסר צורה. אולי העולם לעולם לא מתגלה כפי שהוא, אלא רק כפי שאנחנו מסוגלים לדמיין אותו - ואם כן, השאלה איננה "מה יש שם בחוץ", אלא "מי אנחנו שהמצאנו עולם כזה בכלל". כי אם שני ריבועים זהים נראים לנו שונים - מה עוד אנחנו טועים לראות, ואיך בכלל נדע שאנחנו טועים?

3. החומר שאיננו חומר: על מהות המציאות

לא רק זאת אלא שהטענה המדעית שהחומר מורכב מאטומים עוד הולכת ומחזקת את הטענה שהדבר היחיד שאנחנו מכירים באובייקטים הוא התופעות שלהם, מכיוון שכשאנחנו צופים באובייקטים אנחנו לא באמת רואים את מה שמרכיב את האובייקט, אטומים, אלא רק את התופעה שאותה אנחנו מכנים אובייקט. כלומר, אנחנו לא באמת רואים את הדבר עצמו, את האטומים, שהם הדבר האמיתי, אנחנו רואים תופעה בצורה של אובייקט. וגם האטומים עצמם, שהם לכאורה אמיתיים, מורכבים מחלקיקים תת-אטומיים. אז מה למעשה אנחנו באמת רואים בסופו של דבר? אנחנו לא ממש יודעים אבל זה בטח לא מה שאנחנו חושבים שזה.

נילס בוהר (Niels Bohr 1885-1962) היה פיזיקאי יהודי-דני, זוכה פרס נובל לפיזיקה (1922), ואחד המדענים המשפיעים ביותר במאה ה-20. תרומותיו להבנת מבנה האטום ומכניקת הקוונטים היו מהפכניות. בוהר העלה פעם שאלה מפתיעה, שאינה אופיינית למדען בעל שיעור קומתו: "כיצד ייתכן שהחומר המקיף אותנו אמיתי, אם הוא מורכב מדברים שאינם אמיתיים?" - בהתייחסו לאטומים. אותם אטומים שהוא עצמו חקר ופענח את מבנם, אך במקביל טען כי התיאוריות המסבירות אותם אינן משקפות מציאות מוחשית במובן המסורתי.

4. גבולות ההכרה: על מה שלא ניתן לדמיין

עצם אפשרות קיומם של דברים חיצוניים למחשבתנו מוגבלת אך ורק למה שאנו מסוגלים לחוש ולתפוס. אנו יכולים לדמיין אינספור יצורים דמיוניים, מפלצות מוזרות או חוויות חושיות חריגות - צלילים יוצאי דופן, מראות משונים, ריחות מוזרים, טעמים בלתי מוכרים או תחושות יוצאות דופן. אך בסופו של דבר, כל מה שאנו מסוגלים להעלות במחשבתנו נשען על תפיסה חושית כלשהי. כל דמיון, מופרע ככל שיהיה, תמיד יתבסס על אחד מחמשת חושינו, או על שילוב שלהם. לעולם לא נוכל לחשוב על דבר שאינו נתפס בחושים כלל. סביר מאוד להניח שההסתברות לקיומם של דברים על פני כדור הארץ שאינם נתפסים בחושינו גבוהה אף יותר מהסיכוי להימצאותם של עב"מים אי שם בחלל, אז אולי, במקום להפנות את המבט אל עבר הכוכבים בחיפוש אחר חוצנים, עלינו לחפש אחר ישויות או תופעות שאיננו מסוגלים לחוש, כאלו שנמצאות ממש כאן, קרוב אלינו, אך חומקות מתפיסתנו?

שאלת מחקר מתבקשת היא: כיצד ניתן לחפש דברים שאינם נתפסים בחושים שלנו, או אפילו לחשוב עליהם? הרי אנו כבר יודעים שיש צבעים שמעבר לטווח הראייה האנושית, כמו אינפרא-אדום ואולטרה-סגול, וצלילים שהאוזן שלנו אינה מסוגלת לשמוע, כמו תדרים על-קוליים. אם כך, מדוע שלא יהיו גם עצמים או תופעות בעלי תכונות שאיננו מסוגלים לחוש כלל? אולי ישנן ישויות או תופעות החיות בקרבנו, ואנו פשוט חסרי יכולת לחוש או להבחין בקיומן?

5. "היש ישנו, והאין איננו", פרמנידס

פָּרְמֶנִידֶס (Parmenides of Elea), פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, חי ופעל בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס, נולד בעיר אליאה בדרום איטליה, ובה פעל. מייסד האסכולה האלאטית, שפותחה מאוחר יותר על ידי תלמידיו מליסוס וזנון מאליאה. על־פי התפיסה שמציג פרמנידס - המציאות היא אחת, נצחית, בלתי נעה ובלתי משתנה. הוא מבסס את טענתו על משפט פשוט שנכון תמיד מעצם ההגדרה שלו (טאוטולוגיה): "מה שישנו ישנו, ומה שאיננו איננו".

מה שישנו לא יכול היה להתהוות או להיווצר ממה שאיננו, שכן מה שאיננו איננו. כמו כן מה שישנו לא יכול להיעלם, כלומר להפוך לאין כיוון שהאין איננו. לכן מה שישנו חייב להיות נצחי. כל שינוי במה שישנו אינו אפשרי - למה יכול היש להשתנות? רק לאין. אולם האין איננו. תנועה אינה אפשרית, שכן לאן היש ינוע? הוא יכול לנוע רק למקום שהוא לא נמצא בו, כלומר לאין. אולם האין איננו. מכאן גם נובע שמה שישנו נמצא בכל מקום. לא ייתכן מקום בו יש אין, כי האין איננו. לטענת פרמנידס, מה שנתפס בעינינו כשינוי ותנועה, אם כן, אינו אלא אשליה. ברעיונות אלו הוא היה בין הראשונים שהדגישו את ההבחנה החדה בין המציאות או הממשות כפי שהיא באמת, לבין התופעות כפי שהן נתפסות באמצעות החושים.

6. הפרדוקסים של התנועה, זנון מאליאה

כמתחייב מדברי פרמנידס, ה"יש" הוא המרחב-זמן וכל מה שהוא מכיל, בעוד שה"אין" הוא מה שאיננו יכולים לחשוב עליו כלל, משום שהוא פשוט אינו קיים עבורנו. זהו לא ואקום, שכן ואקום הוא חלק מהמרחב-זמן וניתן להגיע אליו, אך אל ה"אין" אי אפשר להגיע, שכן הוא מחוץ לכל אפשרות תפיסה. המחשבה פועלת אך ורק בתוך גבולות המרחב-זמן. בסופו של דבר, גבולות המציאות מתקשרים לשאלת התנועה, או ליתר דיוק, לאי-התנועה בעולם. פרדוקסיו המפורסמים של זנון מאליאה (Zeno of Elea 490-460 BC), תלמידו של פרמנידס, נועדו להוכיח את עמדת מורו כי התנועה היא אשליה. הפרדוקסים של זנון הם סדרת פרדוקסים פילוסופיים שהוצגו על ידי זנון במאה ה-5 לפנה"ס. מטרתם הייתה להראות שהתנועה, כפי שאנו מבינים אותה, מכילה סתירות פנימיות. הפרדוקסים מעלים שאלות עמוקות על טבע הזמן, המרחב והרציפות. שלושת הפרדוקסים המרכזיים הם:

1. פרדוקס אכילס והצב - אם אכילס, הרץ המהיר, נותן יתרון לצב במירוץ, הוא לעולם לא יוכל להשיג אותו. בכל פעם שאכילס מגיע לנקודה שבה היה הצב, הצב כבר התקדם מעט קדימה. כך ממשיך התהליך ללא סוף, ולכן נראה שאכילס לעולם לא ישיג את הצב.

2. פרדוקס הדיכוטומיה (חציית המרחק) - לפני שאדם יכול להגיע ליעד, עליו לעבור חצי מהמרחק אליו. אך לפני שיעבור חצי זה, עליו לעבור רבע מהמרחק, לפני כן שמינית, וכן הלאה. מאחר שיש אינסוף שלבים כאלה, נראה שהוא לעולם לא יוכל להשלים את הדרך.

3. פרדוקס החץ המעופף - חץ הנורה למטרה נמצא בכל רגע נתון בנקודה מסוימת במרחב. אם בכל רגע נתון הוא תופס נקודה אחת בלבד, הרי שבאותו רגע הוא במנוחה. מאחר שכל רגע מורכב מנקודות כאלה, נראה שהחץ כלל אינו זז.

ייתכן ש"היש" הוא המרחב שניתן לנו כחומר למחשבה על ידי יוצר תבוני כלשהו, והוא מגדיר את גבולותינו הפיזיים והמחשבתיים. המחשבה יכולה לתפוס רק את מה שניתן לה דרך החושים, ולכן ה"יש" הוא תחומה היחיד של התודעה. ה"אין", לעומת זאת, הוא כל מה שהאדם אינו אמור ואינו מסוגל לתפוס - לא להכיר, לא לחוש, לא להבין. עבורנו, ה"אין" פשוט אינו קיים, לא משום שאינו קיים באמת, אלא משום שאין לנו כל דרך לחוות אותו. הפרדוקסים של זנון מערערים את תפיסת התנועה בכך שהם מראים כיצד חלוקה אינסופית של זמן ומרחב יוצרת סתירות לוגיות. דרך דוגמאות כמו אכילס והצב, חציית המרחק והחץ המעופף, זנון טוען שהתנועה בלתי אפשרית. פרדוקסים אלו ממשיכים לעורר דיון פילוסופי ומדעי עד היום.

7. האם אתה חי בממשק? קאנט ולייבניץ על האופן שבו אנו מכירים את העולם

עמנואל קאנט (Emanuel Kant 1724-1804) היה פילוסוף גרמני, מגדולי ההוגים בעת החדשה. הוא טען שהתודעה האנושית יוצרת את מבנה החוויה, ולכן הזמן והמרחב אינם תכונות של העולם עצמו, אלא צורות הסתכלות פנימיות של האדם. איננו יודעים כיצד נראה העולם כשהוא לעצמו, אלא רק כיצד הוא מופיע לנו. את העולם הנתפס חילק לשתי קטגוריות: הפנומנון - המציאות כפי שהיא מופיעה לנו דרך החושים, והנומנון - המציאות כשהיא לעצמה, מחוץ להישג ההכרה שלנו. כל מה שאנחנו יודעים הוא תוצאה של עיבוד שבוצע דרך מושגים שמובנים מראש בתודעתנו.

קאנט לא שאל מה יש בעולם. הוא שאל: מה אתה חושב שיש שם, ולמה אתה כל כך בטוח בזה? ובעצם הוא ענה לעצמו: אתה לא יודע כלום. אתה רק חושב שאתה יודע. למה? כי כל מה שאתה קורא לו "מציאות" הוא פשוט גרסה מותאמת-תודעה של משהו שאתה לעולם לא תוכל לראות כמו שהוא באמת. העולם האמיתי - זה שכביכול "שם בחוץ", לא תראה אותו, לא תיגע בו, לא תדע אותו, הוא נשאר מאחורי מסך - נומנון. מה שאתה כן רואה? זה רק מה שהתודעה שלך מוכנה להראות לך - פנומנון. לא המציאות, אלא רק ההצגה שלה. עכשיו תחשוב על זה: זמן, מרחב, סיבתיות - כל הכלים שאתה משתמש בהם כדי להבין את העולם - הם לא מהעולם, הם ממך. זה לא שהעולם מתנהג לפי זמן ומרחב, זה אתה שמחייב אותו להתאים את עצמו לתבנית הפנימית שלך. קאנט טוען שאלה לא תכונות של הקיום - אלא תכונות של החוויה, אתה לא חי בעולם - אתה חי בממשק. ועכשיו השאלה: אם כל מה שאתה חווה עובר דרך פילטרים קבועים מראש - איזה סיכוי יש לך לדעת מה באמת יש שם?

בפינה השנייה של הזירה עומד לייבניץ. גוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz 1646-1716) היה מתמטיקאי, פילוסוף ואיש אשכולות גרמני, בעל השפעה עמוקה בהיסטוריה של הפילוסופיה והמדע. הוא טען שהמרחב, הזמן והתנועה הם יחסיים, כלומר אינם קיימים כשלעצמם, אלא נובעים מהיחסים שבין עצמים. לייבניץ כתב: "אני סבור כי המרחב הוא משהו יחסי בטבעו - דרגה של קיום סימולטני של ישויות, באותו אופן שהזמן מיוצג על ידי רצף של אירועים", ובכך חלק על ניוטון. אייזק ניוטון (Isaac Newton 1643-1727) היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום אנגלי, מן הדמויות המרכזיות במהפכה המדעית. הוא ניסח את חוקי התנועה וחוק הכבידה האוניברסלית, והניח את היסודות לפיזיקה הקלאסית. ניוטון ראה את הזמן והמרחב כישויות מוחלטות: הזמן זורם בקצב אחיד בכל היקום, והמרחב הוא זירה קבועה ואובייקטיבית שבתוכה מתרחשים כל האירועים - גם אם אין בהם צופים או עצמים.

לייבניץ לא משחק במשחק של "עולם כשלעצמו" כמו קאנט. אצלו - אין מרחב בלי עצמים, אין זמן בלי שינוי, אין תנועה בלי קשר: הכול יחסים. המרחב הוא לא רשת פרושה ביקום - הוא תוצאה של עצמים שמתקיימים זה עם זה. אם אין להם קשר - אין מקום. אין כיוון. אין לפני ואחרי. הזמן? רק תיאור של סדר הדברים. בלי דברים - אין זמן. פשוט ככה. לייבניץ בונה את הזמן והמרחב מלמטה - מתוך הקיום. קאנט תוקף מלמעלה - מתוך התודעה. אחד אומר: הדברים קובעים את המסגרת. השני עונה: המסגרת קובעת את הדברים. וזה לא רק הבדל סמנטי. זה קרב על שאלת השאלות: האם אתה חי בעולם - או שאתה רק חי את עצמך בתוך סיפור על עולם? לייבניץ בטוח שאתה נוגע במציאות עצמה, דרך הקשרים. קאנט מתעקש שכל מה שאתה נוגע בו - הוא הדימוי שלך, העיבוד שלך, התצוגה התודעתית שמותקנת עליך מראש. מבחינת קאנט, אתה חי בסימולציה - לא של מחשבים, אלא של תודעה.

וכאן זה נהיה מעניין באמת: מה אם שניהם צודקים - ושניהם טועים? מה אם העולם כן קיים, אבל לא כפי שאתה יכול לתפוס אותו? מה אם הזמן כן זורם, אבל רק מפני שאתה חווה זרימה? ומה אם כל הניסיון להבין - הוא פשוט הדרך שלך להסתיר מעצמך את זה שאתה לא באמת יודע, או יכול לדעת?

8. עץ שנופל ביער מרוחק ולא עושה רעש? לא מה שחשבנו

נבחן את השאלה הידועה: האם עץ שנופל ביער מרוחק משמיע רעש אם אף אחד אינו שם כדי לשמוע? הרי שרעש, או צליל, אינו אלא גלי אוויר המתפשטים במרחב, אשר הופכים לצליל רק כאשר הם נקלטים באוזן, מתורגמים לאותות חשמליים ומעובדים במוח. ללא אוזן קולטת וללא תודעה שמפרשת את הגירוי, נותרים רק גלי אוויר, שאינם רעש אלא תנועה פיזיקלית בלבד. מכאן עולה כי הצליל אינו תכונה אובייקטיבית של העולם, אלא חוויה סובייקטיבית הנוצרת במוחנו - כפי שמתרחש עם יתר החושים. אם השגנו הבנה זו, הרי שהתקדמנו צעד משמעותי בהבנת טבע המציאות עצמה.

אך ישנו פן עמוק יותר לשאלה זו. אם הרעש אינו מתקיים ללא אוזן שתקלוט אותו, ניתן להשליך עיקרון זה על כל החושים. למשל, מגע - אם איש אינו חש בעץ, הרי שאין לעץ את התחושה המוכרת לנו. ראייה - אם אין עין שקולטת את האור המוחזר ממנו, הרי שאין לו צבע או צורה כפי שאנו תופסים אותם. וכך גם לגבי ריח, טעם ושמיעה - כל התכונות שאנו מייחסים לעץ קיימות רק משום שיש מי שחש אותן. תפיסה זו שואבת מהפילוסופיה האידיאליסטית, ובעיקר מתפיסותיו של ג'ורג' ברקלי (George Berkeley 1685-1753), אשר הציב את השאלה האם המציאות קיימת מחוץ לתודעה - שאלה שעליה השיב עם משפטו המפורסם: Esse est percipi - "להיות זה להיות נתפס". ברקלי, מהבולטים שבזרם האידאליזם, טען שכל מה שקיים הוא רוח ותפיסה, ושלל את קיומו של חומר אובייקטיבי בלתי תלוי בתודעה.

על פי רעיון זה, המופיע בספרו "שלושה דיאלוגים", קיומו של העץ כפי שאנו מכירים אותו מותנה בנוכחות מערכת חושים המסוגלת לתפוס אותו. אם יצור בעל חושים שונים לחלוטין מאיתנו היה מתבונן בעץ, הוא היה חווה אותו באופן שונה לחלוטין, ואולי לא היה מזהה אותו כלל. כלומר, העץ אינו בעל תכונות אובייקטיביות בלתי תלויות - מהותו נקבעת בהתאם לתודעה שחווה אותו. המסקנה העמוקה היא שהעולם כפי שהוא מופיע לנו אינו בהכרח העולם כפי שהוא באמת. כאשר אנו נוכחים, החושים שלנו מעצבים את המציאות שאנו מכירים, אך מהו באמת העץ "כשהוא לעצמו", כאשר אין תודעה שתופסת אותו? אין לנו דרך לדעת. זו הדרגה השנייה של ההבנה - הרחבה של עקרון הצליל לכל החושים, והמסקנה המתבקשת היא שאם אין מי שיתפוס את העץ, הרי שהוא כלל אינו קיים כפי שאנו מכירים אותו.

מנקודת מבט זו, האם יכול בכלל להתקיים אובייקט "אובייקטיבי"? הרי קבענו שעצם קיומם של אובייקטים חיצוניים, כפי שהם נתפסים בראשנו, נובע מהמחשבה שלנו עליהם. כלומר, העץ ה"אובייקטיבי" שאנו מתארים אינו אלא עץ כפי שהוא נתפס בדמיוננו, והדמיון הזה מבוסס על נתוני החושים שלנו. אם כך, מה בעצם אובייקטיבי בעץ הזה? הרי הוא תוצר של הדרך שבה אנו חווים אותו, מה שהופך אותו למושג סובייקטיבי לחלוטין. עצם המחשבה על העץ כבר הופכת אותו לסובייקטיבי, כיוון שבמחשבתנו אנו רואים אותו, חשים את משקלו, אולי אפילו מריחים אותו או שומעים את קולם של העלים שלו ברוח, ואף אחד מההיבטים הללו אינו באמת אובייקטיבי - כולם עוברים דרך הפרשנות הסובייקטיבית שלנו. לומר שעצם כלשהו הוא "אובייקטיבי" זו הטעיה, משום שמהרגע שאנו תופסים אותו - בין אם בעינינו ובין אם בעיני רוחנו - הוא כבר אינו כזה. למעשה, הטיעון על העץ תקף בדיוק באותו האופן לגבי כל דבר שנתפס בחושינו: ברגע שהוא נתפס על ידי מישהו או משהו, הוא מקבל מהות בהתאם למערכת החושים הסובייקטיבית של המתבונן. לכן, מהותו האמיתית של האובייקט עצמו לעצמו תמיד נשארת בגדר תעלומה בלתי פתורה.

9. רעש לכאורה

כעת נרחיב את הטיעון צעד נוסף ונגיע להכרעה: מכל מה שנאמר עד כה עולה שהרעש קיים רק כאשר יש אוזן שתופסת אותו - הצליל שמפיק העץ הנופל קיים רק בתודעה של השומע. באותו אופן, דמותו של העץ קיימת רק כאשר יש עין שקולטת את האור המוחזר ממנו ומוח שמפרש את הנתונים לכדי תמונה. מכאן, ניתן לדמיין עץ שנופל בשממה: אם אין שם יצור בעל אוזן לשמוע, הצליל אינו קיים, אך אם יש שם אוזן, הצליל מופיע. וכעת עולה השאלה הקריטית - מה קורה אם יש אוזן, אך היא אינה שלנו? האם הצליל קיים רק מפני שיש אוזן כלשהי, או שרק תודעתנו היא זו שמעניקה לו מציאות?

זו שאלת השאלות: האם הצליל מתקיים מחוץ לתודעתנו, גם אם יש שם מישהו אחר לשמוע? אם התשובה היא שלא - משמע, התודעה שלנו היא התנאי האמיתי לקיומו של העולם כפי שאנו חווים אותו. גם אם נניח כי ישנם אנשים בסביבה ושבראשם הם "שומעים" רעש, הרי שעל פי ההיגיון שהוצג קודם - אין רעש אבסולוטי, אין צליל, אין קול - למעשה, אין דבר כלל. אם איננו שם כדי לתפוס את התופעות של הדברים, הרי שאין כלל תופעות, או לפחות אין תופעות כפי שאנו מכירים אותן, גם אם אחרים נמצאים שם לכאורה. הצליל, כמו יתר התופעות שהחושים קולטים, מתקיים רק במוחו של השומע, אך לא קיים באופן עצמאי מחוצה לו.

קשה לקבל רעיון כזה בתחילה, שכן אנו רגילים לחשוב שעץ נופל משמיע רעש, בין אם מישהו שומע אותו ובין אם לא. אך כאשר בוחנים זאת באופן רציונלי, מתברר כי צליל אינו אלא תהליך פנימי הנוצר בתודעה של מי שקולט אותו. גלי אוויר כשלעצמם אינם רעש - הם תנועה פיזיקלית בלבד. על מנת שיתקיים צליל, נדרשת לא רק אוזן, אלא האוזן והתודעה שלנו עצמנו. אולי בראשם של אחרים אכן קיים צליל, אך אין צליל אבסולוטי - אין קיום לצליל מחוץ לתפיסה שלנו.

אם נרחיב עיקרון זה לכל החושים, נגיע למסקנה שאין כלום מעבר למה שאנו תופסים כאן ועכשיו. כל מה שאנו חושבים שקיים מחוץ לתפיסתנו ברגע זה אינו אלא מחשבה במוחנו בלבד. לפחות בכל הקשור לתופעות שאנו חווים, העולם שמחוץ לנו אינו בהכרח כפי שאנו מדמיינים אותו. אנו חיים בעולם של כאן ועכשיו, כפי שהוא מתגלה לנו דרך חושינו, וכל מה שאינו נתפס ברגע זה נמצא במצב לא מוגדר - בהחלט לא בהכרח כפי שאנו נוטים להניח שהוא קיים.

10. אין קיום מעבר לתפיסה - האידיאליזם האקטואלי של התודעה

כיצד ברקלי התמודד עם המסקנה המטלטלת שהתפיסה שלו בלבד מעניקה חיים לאובייקטים חיצוניים, כלומר שמה שלא בתפיסתו כרגע לא באמת קיים? לשיטתו, העולם ממשיך להתקיים גם כשאיננו תופסים אותו - משום שתודעתו של האל תופסת הכול באופן תמידי, הסבר שהיה עליו לספק כדי להימנע מהמסקנה האבסורדית שהעולם חדל להתקיים בכל רגע שאיננו מביטים בו. זו אחת מאותן תפניות פילוסופיות חכמות שמנסות להציל שיטה רדיקלית מקריסה פנימית - מצד אחד, ברקלי מחולל מהפכה כשהוא טוען שאין חומר עצמאי, אלא רק תפיסה תודעתית. מצד שני, הוא חייב לשמור על יציבות כלשהי בעולם, אחרת הכול מתמוסס לאשליה חולפת. לכן הוא "מגייס" את האל.

למרות מאמציו של ברקלי, הניסיון להניח קיום עצמאי לדברים שאינם נתפסים ברגע מסוים - הוא ניסיון עקר, ואולי אף מיותר מעצם טבעו. אין לנו שום גישה, ממשית או מושגית, למהות שנמצאת "מעבר" לחוויה. עצמים קיימים כל עוד הם נחווים, נתפסים, מופיעים בתודעה - וברגע שהם נעלמים ממנה, אין כל טעם להניח שהם ממשיכים להתקיים באיזה אופן סודי ונעלם. העולם איננו מציאות חיצונית המתקיימת מעצמה, אלא מופע דינמי של תודעה - מה שאיננו נתפס, פשוט אינו. אין צורך לא במצע חומרי נסתר, ולא בתודעה עליונה (כמו האל של ברקלי) שתבטיח את קיום הדברים כאשר אנו לא תופסים אותם. עצם הדרישה ליציבות כזו נובעת מפחד קיומי, לא מהיגיון טהור. מוטב להכיר בעובדה הזו לא כבעיה שדורשת פתרון, אלא כעובדה שמזמינה שינוי בתפיסה: הקיום הוא החוויה עצמה. מה שמעבר לה - אינו אלא פנטזיה חסרת אחיזה.

11. אני חושב, משמע הכול יחסי

מאז ומתמיד פילוסופים ומדענים חיפשו נקודה אחת ביקום שתוכל להיחשב מוחלטת, כאשר כל הדברים האחרים יחסיים אליה. אחד הבולטים שבהם היה דקארט. רנה דקארט (Rene Descartes 1596-1650) נולד בצרפת והיה ידוע בניסיונו להתמודד עם בעיית הספקנות בפילוסופיה. למעשה מאז דקארט, נושא הדיון העיקרי בקרב הפילוסופים, שהיה עד כה תורת ההוויה, הוחלף כעת בתורת ההכרה, כלומר שהדיון סביב השאלה "מה קיים?" (אונטולוגיה) הוחלף בדיון סביב השאלה "מה נוכל לדעת, אם בכלל?" (אפיסטמולוגיה). דקארט רצה למצוא בסיס מוצק לכל החקירה המדעית, הוא הטיל ספק בכל הידיעות שהחושים מוסרים לנו, ובכך הטיל ספק בכל העולם אשר אנחנו רואים סביבנו. לאחר מכן, הוא הטיל ספק גם בחוקי ההיגיון, תוך הצעת ה"שד המתעתע" (דמות דמיונית שמטעה את ההיגיון והלוגיקה שלנו).

כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו, הוא קבע, תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. לפי דקארט, העובדה הראשונית היחידה בה הוא יכול להיות בטוח היא שהוא עצמו קיים, וחושב. זאת מהסיבה הבאה: הוא טוען תחילה שהוא קיים וחושב. אם נטען שהוא טועה, ניאלץ לטעון עם זאת שהוא קיים (כדי שיוכל לטעות), וגם שהוא חושב. מכאן מוכרח שהוא קיים וחושב. כך הגיע דקארט לקביעה: אני חושב, משמע אני קיים (בלטינית: Cogito, Ergo sum, ובקיצור: הקוגיטו), שכוונתו היא למעשה הטענה כי גם הטלת הספק עצמה בקיומו, היא הוכחה לקיומו, כך שהוא לא יכול שלא להיות קיים. האם ייתכן שדקארט למעשה התכוון לכך שרק הוא עצמו קיים, בעוד שכל יתר הדברים סביבו - כולל האנשים האחרים - אינם בהכרח קיימים? הרי הוא כתב במפורש "אני קיים", אך לא "אנשים קיימים". האם ייתכן שבכך הוא למעשה סלל את הדרך לתפיסה סוליפסיסטית, שבה רק הוא והתודעה שלו הם הדבר היחיד שקיים, בעוד שהעולם כולו אינו אלא חלק מהמחשבה שלו?

סוֹלִיפְּסִיזְם היא השקפת עולם פילוסופית שלפיה רק התודעה של האדם עצמו ודאית וקיימת. לפי גישה זו, כל מה שנחווה - אנשים, חפצים, מרחב וזמן - הם תוצרים של התודעה הפרטית. אין דרך להוכיח את קיומם של אחרים או של עולם חיצוני באופן בלתי תלוי בתודעתנו. הגישה הקיצונית טוענת שכל המציאות היא למעשה פנטזיה פנימית, חלום תודעתי. זהו רעיון רדיקלי שמאתגר את מושג האובייקטיביות ומעורר שאלות על מהות הקיום, הידיעה והאמת.

לפי משנתו של אלברט איינשטיין (Albert Einstein 1879-1955), מגדולי הפיזיקאים וההוגים של המאה ה-20, המציאות איננה מוחלטת אלא יחסית - לא במובן של "כל דבר סובייקטיבי", אלא במובן המדויק יותר של תורת היחסות: כל זמן, מרחב, תנועה ואנרגיה נמדדים תמיד ביחס למסגרת ייחוס כלשהי. אין זמן אוניברסלי אחיד, ואין מקום שהוא "המקום האמיתי" שבו דברים קורים. מה שנראה כאירוע אחד למתבונן אחד, עשוי להיראות כאירוע אחר לגמרי למתבונן אחר - תלוי במהירותו, במיקומו ובאופן שבו הוא נע. לכן, במובן הפיזיקלי-עמוק, כל תופעה במציאות היא יחסית לכל תופעה אחרת, ואין נקודת מבט מועדפת על כולן. זו גישה שונה מאוד מזו של דקארט, שביסס את תשתית החשיבה המודרנית מתוך נקודת פתיחה סובייקטיבית: "אני חושב, משמע אני קיים". דקארט,  סבר כי התודעה של האדם, הסובייקט המתבונן, היא העוגן המוצק בעולם מלא בספקות. כל דבר אחר - החושים, העולם הפיזי, אפילו קיומם של אחרים - עלול להיות מטעה או חלום, אך עצם פעולת החשיבה עצמה מוכיחה את קיומו של ה"אני".

אם ננסה למזג בין שתי התפיסות - בין איינשטיין הפיזיקאי לדקארט הפילוסוף - אולי נוכל להציע ניסוח מרתק אבל מדויק משתי התפיסות בנפרד: במקום לראות את כל הדברים כיחסיים זה לזה בתוך עולם חיצוני ואובייקטיבי, כפי שתורת היחסות גורסת, נוכל לטעון שכל הדברים יחסיים לאדם עצמו - ל"כאן ועכשיו" הסובייקטיבי שבו הוא תופס את המציאות. כלומר, במקום לראות את הזמן והמרחב כמערך קוסמי משתנה בהתאם למהירות ומיקום, נוכל לראות אותם כמשהו שנוצר מתוך התודעה עצמה, כחלק מהאופן שבו האדם בונה את עולמו. במילים אחרות: איינשטיין הראה שהזמן והמרחב אינם מוחלטים אלא תלויים בפרספקטיבה, ודקארט טען שכל הידיעה מתחילה מהתודעה הסובייקטיבית. השילוב ביניהם מוביל למסקנה מהפכנית - שהמקום היחיד שבו אפשר לדבר על "מציאות" הוא בתוך חוויית האדם ברגע זה. כל דבר אחר - אפילו היקום כולו - מתקיים, אולי, רק ביחס למה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו או למדוד אותו עכשיו.

12. האם אני אוחז ביקום - או חי בתוכו?

ניקח, למשל, את מערכת השמש. לא כישות פיזיקלית קשיחה, אלא כרעיון - כתופעה שאין לה קיום כשלעצמה מחוץ למחשבתנו. לא היינו מכנים אותה "מערכת" ולא "שמש", אילולא ייחסנו לה סדר, צורה, תנועה וזמן. מה שאנו מזהים כגודל, חום, מסה או זווית - אינם אלא השתקפויות של תודעתנו, רישומים ברשת הקליטה החושית שלנו. כעת נדמיין: אנחנו עצומים. כה עצומים, עד שמערכת השמש נדמית לגולה זעירה המונחת בכף ידנו. היקום כולו, עם כל מה שהוא מכיל - כוכבים, יבשות, היסטוריות, תקוות, רגשות, מושגים - נכנס אל תוך אותה גולה דמיונית. ומישהו - אולי אני - אוחז בה בין שתי אצבעותיו. לגולה הזו יש קצב חיים אחר. עבורי, יום אחד של אחיזה. עבור מי שבתוכה - שלושים מיליארד שנים של קיום. אדם שחי שם, בתוך המרחב הזה, נדמה אפסי בגודלו ובזמנו, ועם זאת - הוא חווה את חייו במלואם, ממש כפי שאני חי את שלי כאן ועכשיו. האם הוא באמת קטן? או שאני גדול?

יש דמיון עמוק בין גוף האדם לבין מבנה המציאות כולה. האדם, לכאורה, הוא ישות אחת - מהלכת, חשה, חושבת. אך מתחת לפני השטח פועלים מיליארדי תאים - לכל אחד מהם עולם פנימי, תחושת סביבה, קצב זמן. האדם, מרובד התודעה, אינו מודע לקיום הפרטי של כל תא ותא. התא, מצידו, אינו תופס את הגוף כולו. ובכל זאת - הם קיימים זה בזכות זה, מקיימים זה את זה. התא חי, פועל, מתקשר - כאילו ידע שהוא חלק ממשהו גדול ממנו. וכשם שהתא פועל בגופנו מבלי להבין את מלוא המערכת, כך גם ייתכן שאנחנו - האנושות, התודעה, הסיפור כולו - מהווים תאים בתוך עולם רחב יותר (תיאוריית ה Macrocosm), יקום שאיננו תופסים, אך מתקיימים בתוכו כחלק אינטגרל. אולי אנו בעצמנו חלק ממערכת גדולה בהרבה - אורגניזם קוסמי, אם נרצה - שבו כוכבים הם כמו תאים, וגלקסיות כמו איברים. אולי זו אותה ישות עליונה שאינה נגישה לחושינו, כפי שאנו עצמנו סמויים מן העין של התא הפשוט שבתוכנו.

ואולי יש יותר מגולה אחת. אולי כל גולה מכילה בתוכה גולות נוספות, וכל אחת מהן היא יקום שלם - תחום בזמן, במרחב ובחוקיות משלו. ואז אנו נותרים עם שאלה פשוטה ומטלטלת: האם אני אוחז בגולה - או שמא אני בתוכה? או שאולי... שניהם גם יחד? ואם אני בתוך גולה, מי מחזיק אותי כעת? האם אין אני בעצמי אוחז אינספור גולות אחרות בתוכי? אולי באטומים שמרכיבים אותי? ואולי הגרעינים של האטומים הם גולות נוספות, אינסופיות זו בתוך זו? וניתן לחזור אחורה, לפרמנידס, ולמצוא הד לזווית הזו. הוא דיבר על העולם כעל גולה מושלמת - לא נעה, לא משתנה, לא מפורקת. הכול מתקיים בבת-אחת, תמיד, ללא זמן. מושג שהפיזיקה המודרנית נתנה לו שם אחר - Block Universe: יקום שלם, סגור, שבו העבר, ההווה והעתיד כבר כלולים מראש.

13. תנועה יחסית: כשאנחנו טסים מבלי לדעת

כדי להמחיש את האנלוגיה בין הרמות השונות של המרחבים, נשתמש במהירות כהוכחה ליחסיות התנועה. כאשר אדם נע במהירות של 100 קמ"ש, התאים שבגופו אינם משנים את מהירותם ביחס אליו, משום שהמהירות שלהם היא יחסית למרחב הפנימי שבתוכו הם מתקיימים - גוף האדם עצמו. למעשה, גם האדם עצמו אינו נע רק במהירות של 100 קמ"ש, שכן יש להוסיף למהירות זו מרכיבים נוספים:

1. מהירות הסיבוב של כדור הארץ סביב צירו - כ-1,675 קמ"ש בקו המשווה.

2. מהירות תנועת כדור הארץ סביב השמש - כ-108,000 קמ"ש.

3. מהירות מערכת השמש סביב מרכז גלקסיית שביל החלב - כ-828,000 קמ"ש.

4. מהירות תנועת שביל החלב בתוך הקבוצה המקומית לכיוון המושך הגדול - כ-1,300,000 קמ"ש.

במילים אחרות, בכל רגע נתון, האדם נע במהירות אסטרונומית מבלי לחוש בכך כלל. בדיוק כפי שהתאים שבגופו נעים ביחס למרחב הפנימי שלהם ללא תלות במרחב החיצוני של האדם עצמו, כך גם האדם נע ביחס למרחבו, מבלי להיות מודע לכך שהוא למעשה טס במהירות קוסמית אדירה. משמעות הדבר היא שתנועה היא יחסית למרחב שבו היא נמדדת. בעוד שבמרחב אחד נראית מהירותו של אדם כמינורית  - 100 קמ"ש ברכב, במרחב אחר הוא נע במהירויות אסטרונומיות. הדבר מרמז כי תפיסתנו את התנועה - ואולי אף את הזמן והמרחב עצמם - תלויה בנקודת המבט וביחסיות של המערכת שבה אנו מודדים אותם.

14. שערי המעבר: על האפשרות לעלות ברמות של מציאות

מכאן עולה שאלה מסקרנת: האם וכיצד אפשר לעבור בין רמות שונות של מציאות ומרחבי זמן? כל אחד מאיתנו כבר חווה מעבר כזה - כשהיינו תא בודד, זרע או ביצית, חלק מגופם של הורינו. מתוך מיליוני תאים, רק אחד הצליח להשתלב ברמה גבוהה יותר ולהיוולד לעולם שלנו. כלומר, כבר עברנו פעם אחת מהמרחב-זמן של גוף אחר אל קיום עצמאי במציאות נרחבת יותר. כעת, משאנו תודעה עצמאית, נותרת השאלה: האם ניתן לבצע מעבר דומה גם כלפי מעלה - לרמה של מרחב-זמן עליון שאיננו תופסים עדיין? כשם שאיננו מודעים לגופנו כתאים, כך ייתכן שגם אנחנו חיים בתוך ישות רחבה יותר מבלי לדעת, ומהווים חלק אינטגרלי ממנה. ואם אכן קיימת דרך לעבור בין רמות של מציאות, כשם שעברנו מרמת תא בודד לרמת אדם שלם, עולה השאלה: מהו אותו תנאי נסתר או שער סמוי המאפשר את הקפיצה - את הטרנספורמציה - אל המרחב העליון הבא? הרעיון של מעבר בין רמות מציאות - כמו המעבר מגוף להוויה שמכילה גופים, או מתא לאורגניזם שלם - מציע אפשרות מסקרנת של התפתחות תודעתית, קיומית ואולי אף קוסמית.

אחת האפשרויות היא שהמעבר אינו מתרחש מבחוץ אלא נובע משינוי פנימי, מהותי, תודעתי. כאשר יכולת התפיסה משתנה ומתרחבת, לא רק במובנים של ידע אלא בהבנת החיבור בין העצמי והכולי, האדם חדל לראות את עצמו כישות נפרדת, ומתחיל לחוש את עצמו כחלק בלתי נפרד ממבנה רחב יותר. במצב כזה, התודעה עשויה להתמזג עם ישות עליונה יותר - לא במובן הפיזי, אלא כחוויה של השתייכות לרשת רחבה יותר של קיום.

אפשרות אחרת רואה במעבר הזה תוצר של פעולה קולקטיבית. כשם שתא בודד לא יוצר אורגניזם, אך רשת של תאים הפועלים בהרמוניה יוצרת חיים - כך גם בני האדם, המחוברים ביניהם בתודעה משותפת, עשויים ליצור יחד "שכל על" - ישות מורכבת חדשה שנולדת מתוך שיתוף, סנכרון וקואורדינציה עמוקה. כאשר כל חלק במערכת מבין את תפקידו ופועל בהרמוניה עם האחרים, מתאפשרת עליית מדרגה שלמה במציאות - לא של פרט יחיד, אלא של האנושות כולה.

אפשרות נוספת מציעה תהליך של סינון טבעי, שאינו מבוסס על יתרונות גופניים או הישרדותיים, אלא על תכונות תודעתיות ורגשיות עמוקות. בדומה לתחרות בין תאי זרע, רק תודעות מסוימות - אלה המגלמות איכויות כמו חמלה, רגישות, סקרנות והרמוניה - מצליחות להשתלב ברמה גבוהה יותר. לא כפרס, אלא כהשתלבות טבעית בתוך מבנה קיים. ייתכן שמה שאנו מכנים "הארה" או "חוויית שיא" הוא למעשה הצצה רגעית, מקוטעת, אל אותה שכבה מתקדמת של קיום.

יש גם מי שרואה במעבר הזה תהליך של מוות ולידה מחדש. הבודהה, למשל, דיבר על הצורך להפסיק את ההזדהות עם ה"אני" כדי להשתחרר מהסבל, יונג (Carl Gustav Jung 1875-1961) ראה בכך שלב מכריע בתהליך האינדיבידואציה: ויתור על מסכות האגו, על התפקידים, על הצללים, כדי לאפשר לאישיות שלמה ואותנטית להיוולד מתוך הלא-מודע. לא מדובר במוות פיזי, אלא במוות של הזהות - התפרקות מהמבנה הפסיכולוגי שדרכו האדם הגדיר את עצמו. ויתור עמוק על כל מה שהוא מזהה כ"אני", כדי לפנות מקום למשהו אחר שייבנה בתוכו - אולי רחב, אולי כוללני יותר. כשם שתא בודד מוותר על ייחודו כדי להפוך לחלק מאורגניזם חי, כך גם האדם, בתהליך הזה, נדרש לשחרר את העצמי המצומצם כדי להיטמע במבנה כולל יותר - ולשמש לו אבן יסוד.

ולבסוף, ייתכן שהמעבר בין רמות מתרחש בכלל בדרכים לא־לינאריות - כמו חלום, טראנס, מדיטציה עמוקה או חוויות תודעתיות קצה. במצבים אלה, האדם חורג מגבולות הזמן והמרחב הרגילים, ומכוונן את עצמו אל תדר אחר - כאילו נפתח חלון לשכבה קיומית חדשה, לא דרך תנועה אלא דרך רטט, הקשבה ודיוק פנימי.

ובשורה התחתונה, אם נחזור לדימוי הראשוני של התא והאדם - לא כל תא יודע שהוא עתיד להפוך לחלק מאורגניזם שלם, והוא גם לא שולט בכך. אבל מה שמאפשר את המעבר הוא שייכות, התאמה ותזמון. אולי גם אצלנו, העלייה ברמה אינה מאבק, אלא הבשלה. עלינו לטפח את המודעות שלנו, לפעול בהרמוניה עם האחרים, ולהיפתח לאפשרות שמה שאנו חווים כ"מציאות" הוא רק שכבה אחת מתוך רבות. ואולי, כמו בזרע שכבר טמון בו הפוטנציאל לעובר שלם, גם בנו כבר נרקם היקום הבא - מבלי שנבחין בכך.

15. האמת היחידה היא שלא ראית כלום באמת

אולי מעולם לא ראינו את העולם. לא טעינו בפרטים - טעינו במהות. לא מדובר בטעות מדידה, אלא באשליה מערכתית: תחושת ודאות שנולדת מתוך עיוורון. מה שנראה לנו כעובדה מוצקה, כאור, כחומר, כרעש - אינו אלא תוצר של עיבוד פנימי, דחיסה של כאוס לתוך תבניות מוכרות. אולי לא קיימת "מציאות" במובן שבו התרגלנו לחשוב עליה - אלא רק מִסְפָּרִים, ניחושים, הדמיות. הלוח של אדלסון לא משקר - הוא פשוט חושף אמת שאנחנו מסרבים לראות: אנחנו לא רואים את מה שיש, אנחנו רואים את מה שאנחנו צריכים לחשוב שיש, כדי לשמר תחושת סדר.

ואם כך, כל צבע, כל מרקם, כל חפץ - אינם אלא פרשנויות. ואם התודעה היא שמעניקה צורה, מה קורה כשהיא מפסיקה להתבונן? האם עץ שלא נתפס אכן קיים? ואם אין הבדל בין היעדר תפיסה להיעדר קיום - מה נשאר מ"המציאות"? הרי גם האטומים, כשהתבוננו בהם מקרוב מדי, נמסו לחלקיקים בלתי יציבים, לְקְצָבִים, לפונקציות הסתברות. אפילו הם, אותם "בלוקים" שעליהם נבנה כל הקיים, לא באמת קיימים - לפחות לא בצורה שאפשר לדמיין. ואם כן, אולי החומר הוא מיתוס, והקיום - מיתולוגיה ביולוגית.

ואולי - וזה הרעיון שמערער הכול - אנחנו לא יצורים בתוך יקום, אלא ממשק הפעלה שמריץ סימולציה של יקום בתוך התודעה. העין אינה רואה, היא מדמה. האוזן לא שומעת, היא מתרגמת. כל זה לא "שם בחוץ" - זה כאן בפנים. השאלה כבר איננה "מה יש שם?", אלא: מה המצאנו כדי לא להתמודד עם העובדה שאיננו יודעים כלום? כי אם המוח מסוגל להמציא הבדל במקום שאין - כמה הבדלים הוא עוד ממציא? כמה אמת נבנתה על בסיס שקר מועיל?

16. האשליה שבתודעה: כשהשקר הגדול מכולם לבש צורת מחשבה

אבל האשליה אינה נעצרת בחושים. היא לא מסתפקת בעין או באוזן, באור או בצליל - היא פולשת עמוק יותר, אל המקום שבו נדמה לנו שיש שליטה: המחשבה. אם כל מה שאנחנו רואים הוא תרגום או סימולציה, למה להניח שהמחשבות שונות? אולי גם הן רק גרסה נוחה של כאוס - לא פענוח, אלא עיצוב. לא מה שקרה, אלא מה שנדמה שקרה. היא קובעת סיפור, ואז מכופפת אליו את הזיכרון, מעוותת את העבר - וגרוע מכך: היא בונה את העתיד על אותו עיוות. היא לא רק משחזרת - היא מנבאת, ובאותם צבעים שצבעו את הפחדים הישנים, היא יוצרת תחזית שנראית ודאית, אך נטולת אחיזה.

המחשבה ממהרת לשפוט לפני שהתודעה מספיקה לשאול. הילד שמאחר - אולי קרה לו משהו. הבוס שלא מחייך - הוא לא מרוצה ממני. החבר שלא עונה - נמאס לו ממני. אין בירור, רק קפיצה אינסטינקטיבית לנרטיב ישן. כי המוח לא סובל ריק - הוא ממציא עלילה גם כשאין אחת, ומאריך אותה הלאה, למחר, לשבוע הבא, לשנה הבאה. מה שמסוכן בזה הוא הדמיון. כמו שני ריבועים זהים בלוח שחמט שנראים שונים רק בגלל צל או מסגרת - כך גם מחשבות: אותו גירוי, הקשר אחר - ונולדת "אמת". אבל זו לא האמת של מה שקרה, אלא של מה שפרשנו שקרה. ולא רק מה שהיה מתעוות - גם מה שעוד לא קרה, אך כבר קובע את עצמו כעובדה בראשנו. כי המחשבה לא ניטרלית. היא שיפוט שמתחזה לידיעה - והיא נשמעת אמינה רק מפני שהיא מדברת בקולנו.

אנחנו לא חושבים את העולם - אנחנו ממציאים גרסה שלו שקל לשרוד בה. מחשבות הן תולדה של זיכרונות, לא של היגיון. מסקנות נולדות לא מהמציאות - אלא ממה שהוטמע בנו מזמן. המוח לא חושף את האמת - הוא מייצר אשליה שנשמעת הגיונית. וכשאנחנו אומרים לעצמנו: "כך זה היה" - אנחנו לא מתארים את מה שקרה, אלא את מה שבחרנו לראות בו. הסיפור התרחש, אך הפרשנות עטפה אותו במשמעות שלא הייתה בו - והאמת הפשוטה הלכה לאיבוד בתוך גרסה שנראתה לנו הגיונית יותר. המחשבה אינה הכלי שמגלה את המציאות - היא הפיתוי המתוחכם שמסתיר אותה מאיתנו, לא רק דרך מה שאנחנו זוכרים - אלא גם דרך מה שאנחנו מצפים שיבוא.

עולם מדומה

1. עולם או עולם מדומה?

לפעמים מחלחלת תחושה מטרידה: מה אם החיים אינם אלא הצגה מתוזמרת, תסריט כתוב מראש? מה אם איננו חיים באמת - אלא משוחקים? כמו דמויות במשחק מתוכנת, או שחקנים בסרט שמישהו אחר ביים, נדמה שאנחנו פועלים בתוך מסגרת שלא אנחנו יצרנו. ואם זה משחק - אז מה המטרה? מהם הכללים? ואם זה סרט - אז מי הצופה, ולשם מה כל הדרמה? ייתכן שהאדם אינו אלא דמות, לא המהות, אלא המסכה. החוויה הזו - עם התחלה, אמצע וסוף - עשויה להיות לא יותר מאשר אשליה מהודקת שנועדה לבדר, להסיח, או לשמר מבנה שלא נועד להבנה אלא לצפייה. ואולי, החלק האמיתי שלנו - זה שחושב, צופה, מתעורר - בכלל לא כאן. הוא נמצא מחוץ למסך, מחוץ לתודעה הזו שאתה רגיל לזהות כ"אני". הדימויים של סרט ומשחק אינם תמימות: הם מרמזים בעקיפין אך בנחישות על כך שהמציאות כולה מדומה. שאתה עצמך אינך אלא אווטאר, שליח של תודעה אחרת, עמוקה יותר, שנכנסה - או הוכנסה - אל תוך זירת ההתרחשות הזאת שנקראת חיים. השאלה איננה רק "מה משמעות החיים", אלא: מי קבע את הבמה הזו - ולמה אתה לא זוכר שזו בכלל הצגה?

"אני חושב משמע אני קיים" קבע דקארט, כשהטיל ספק בכל דבר - בחושים, בזיכרון, בגוף, אפילו בעולם כולו - אך לא ביכולת שלו לחשוב. אולם מה אם גם המחשבות שלנו אינן תולדה של תודעה עצמאית אלא של מערכת חיצונית, סימולציה מורכבת שמזינה אותנו בתחושת מודעות מזויפת? כשאנחנו חולמים, נדמה לנו שהכול אמיתי: הדמויות, המרחבים, הזמן. אך ההתעוררות חושפת שהכול התרחש בתוך התודעה בלבד. אנחנו לא חווים את החלום כחלום בזמן אמת - הוא מרגיש ממשי. זה מוביל לשאלה מטרידה: האם גם חווית הערות שלנו היא סוג של חלום שטרם התעוררנו ממנו?

2. מאיה 2.0: כשבודהה פוגש את הסימולציה

אולי אנחנו לא יותר מקטעי קוד תודעתיים - מודולים זמניים בתוך מערכת עיבוד מידע עצומה, כמו במטריקס... רק מתוחכם בהרבה, חלקלק יותר, בלתי ניתן לפיצוח. האם באמת נוכל להוכיח שאנחנו לא חיים בתוך עולם מדומה? דקארט ניסה למצוא נקודת אחיזה ודאית אחת - ובנה עליה עולם שלם. אבל היום, גם הפילוסופיה וגם המדע מהנהנים בהסכמה שקטה: ודאות מוחלטת? זו אשליה בפני עצמה. לפי הבודהיזם, מה שאנחנו מכנים "העולם" הוא מאיה - אשליה. לא במובן של שקר מכוון, אלא כמשהו חסר קיום עצמאי, מתחלף, רגעי. כל דבר שאנחנו רואים או חושבים - גוף, רעיון, רגש - הוא לא יותר מגל על פני התודעה, תופעה חולפת שמופיעה בגלל תנאים מסוימים, ונעלמת כשאלו משתנים.

וכמו בחלום - הכול נראה עקבי, הגיוני, סביר - עד שאתה מתעורר. הבודהיזם הולך רחוק יותר: גם כשאנחנו "ערים", אנחנו עדיין ישנים. עדיין חולמים. למה? כי אנחנו מזדהים עם דימוי - עם "אני" שמתהלך במרחב-זמן, נלחם, נעלב, מקווה, מחפש משמעות בתוך תסריט שאינו שלו. סאטורי, ההתעוררות האמיתית, אינה הארה מיסטית אלא הכרה מפוקחת: אין "אני" קבוע, ואין "מציאות" נפרדת מהתודעה שחווה אותה. גם הזמן והמרחב, אותם יסודות מוצקים שעליהם בנינו את תפיסת הקיום - הם לא יותר מתבניות קוגניטיביות. אולי נוחות, אולי משקרות. כל מה שאנחנו רואים, מרגישים, מבינים - אינו אמת מוחלטת אלא תוצאה של תנאים, חושים, הרגלים ודמיון.

הבודהיזם לא מציע דת או סיפור - אלא קריאה לפקוח עיניים: שים לב. כל מה שנראה לך כ"אמיתי" כעת - פחד, גוף, מחשבה, זיכרון - יתמוסס בעוד רגע. אולי יפנה את מקומו לחלום אחר. אולי פשוט יתפוגג. המציאות, כמו חלום, לעולם אינה ניתנת לאחיזה. ואולי, כמו שכתב המורה הסיני הגדול, אנחנו לא נדע לעולם אם אנחנו אדם החולם שהוא פרפר - או פרפר החולם שהוא אדם. השאלה היא רק: מתי תתעורר?

3. ג׳ואנג דזה והספק הקיומי: מה אם הכל חלום?

יום אחד חלם ג׳ואנג דזה (Zhuang Zhou 369-286 BC) שהוא פרפר - מרפרף בקלילות, נע בשמחה חסרת דאגות מרוח לרוח, מצוף לפרח. בתוך החלום, לא ידע שהוא ג׳ואנג דזה. הוא היה פשוט פרפר. ואז התעורר. לפתע, ללא כל ספק, היה שוב ג׳ואנג דזה. הוא הרהר: האם אני ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא פרפר שחולם ברגע זה שהוא ג׳ואנג דזה? המשל הזה הפשוט לכאורה, מתוך ספרו ״ג׳ואנג דזה״ או ״ספר האמת של פריחת הדרום״, מכיל את אחת השאלות המטלטלות ביותר של הפילוסופיה: כיצד נדע שאנחנו ערים? מה מבדיל בין חלום למציאות, בין תודעה ממשית לאשליה מהודקת היטב?

כאשר אנו חולמים, איננו יודעים שאנו חולמים. החלום נדמה כאמיתי, ואנו פועלים בו מתוך תחושת גוף, זמן, סיבה ותוצאה - כאילו העולם כולו מתרחש שם באמת. אך מיהם אותם בני אדם שאיתם אנחנו משוחחים בחלום? עם מי אנו מנהלים דיאלוג, כאשר בפועל אנו חווים רק את מחשבותינו? אם נעמיק לרגע, נגלה דבר מופלא ומטריד כאחד: כל דמות בחלום - אדם אהוב, זר מסתורי, אויב מאיים - אינה אלא חלק מתודעתנו. היא נבראת על ידינו, מקבלת מאיתנו מחשבות, רגשות, קול, הבעה ומעשה. וכאשר אנו מדברים איתה, נדמה לנו שיש שם ״מישהו״ מולנו, אך בפועל - אנו משוחחים עם עצמנו, ללא מודעות לכך. הדמות הזו - היא אנחנו.

ג׳ואנג דזה, כאחד מההוגים המרכזיים בדאואיזם, טען שדווקא הניסיון להבין, להגדיר ולשלוט מרחיקים אותנו מהדאו - אותו עיקרון אוניברסלי, מסתורי, שמניע את הקיום. עבורו, השיבה אל הפשטות, אל הזרימה, אל קבלה של אי-ידיעה, היא הדרך היחידה להתקרב לאמת. בתוך חלום, כמו בתוך החיים עצמם, איננו יודעים מה יקרה. יש עלילה, יש הפתעות, יש חרדה. אך מאחורי הקלעים - אנו עצמנו יצרנו את הסצנה כולה. וכאן צומחת ההבנה העמוקה: בחלום אנו מגלמים שני תפקידים. הראשון - הדמות הראשית, זו שמרגישה, פועלת, בוחרת, סובלת, חווה. והשני - הבורא: זה שברא את החלום כולו, כולל הזמן, המרחב, העלילה, הדמויות והגורל. כל זה, מתקיים בתודעה אחת. ואם כך הדבר - ואם חלום יכול להיות כל כך דומה למציאות עד שלא נבחין בהבדל - מה בעצם מבטיח לנו שכרגע, ברגע הזה ממש, איננו חולמים? האם ייתכן שגם עתה אנחנו שחקנים במחזה שנוצר על ידי עצמנו, בלא ידיעתנו? האם יש "אני" שחולם את חייו - תוך שהוא שוכח לרגע שהוא עצמו הבמאי, התסריטאי, והקהל? ואולי, כפי שג׳ואנג דזה רמז, תגיע יום אחד התעוררות גדולה - לא מהשינה, אלא מן החיים עצמם - ואז נבין שהכול היה חלום אחד ארוך, עשוי כולו מאשליה של "אני", של זמן ושל עולם.

4. כוחו של התת-מודע ביצירת המציאות

אם אני חי בעולם מדומה, כלומר אני והעולם קיימים רק בתוך סוג של מחשבה שהיא שלי בלבד, אז נשאר לי רק לברר מדוע יש לי תחושה שאני והעולם הן שתי ישויות נפרדות, מדוע יש לי תחושה שקיים אני נפרד מהעולם האובייקטיבי, וקיים העולם האובייקטיבי, שלכאורה לא קשורים זה לזה. כיצד מתקיים יחס כזה מבלי שאני אהיה מודע לו אם כולו זה בעצם אני ומחשבה אחת? אם אנו מדמיינים כעת את העולם, המקום הטבעי שבו היתה צריכה להתקיים המחשבה הזו הוא, לכאורה, במוח שלנו. הרעיון של מוח השולט בגוף, שבתוכו מתקיימות כל מחשבותינו, הוא בהחלט אפשרי - אך אינו הכרחי. הוא נדרש רק כדי לאשש את התפיסה הקיימת של גוף, נפש, עולם, חומר ומוח שמכיל את המחשבות, אבל למעשה איננו זקוקים לו כדי להסביר את עצמנו כיישות אחת בתוך העולם. בהנחה שכל תפיסה מוחשית שיש לנו מהעולם - כל מחשבה, כל מערכת יחסים, כל חיבור נפשי או חומרי עם דברים, אנשים או רעיונות - מתקיימת בתוכנו, אזי יש הגיון רב בלחשוב שהעולם ואנחנו הם למעשה ישות אחת. ואם כך, אולי אין צורך כלל לדבר על מוח.

מה שנותר הוא להכיר בקיומם של שני סוגים של מחשבה: האחת היא זו שאני מודע לה - מכלול מחשבותיי על העולם ועל עצמי, השנייה היא אותה מחשבה שמייצרת את כלל הדברים שקיימים "מחוץ" לי, ואליה אינני מודע. שני סוגי המחשבה הללו - יהיו מה שיהיו - מתקיימים בי, או נכון יותר לומר: הן ואני, באיזשהו מובן, אותו הדבר. אפשר לקרוא להן "מודע" ו"תת-מודע" - אך שתיהן מהוות היבטים שונים של אותו קיום פנימי אחד. במקרה כזה, הדבר היחיד שנותר לנו לחקור הוא את החלוקה שבתוך התודעה שלנו - בין המודע לתת-מודע. במילים אחרות: איך התת-מודע יוצר את העולם, ואיך אנחנו, כלומר המודע, קולטים אותו. מה שאנחנו תופסים כעולם אובייקטיבי הוא למעשה תוצר של מה שאנחנו עצמנו יוצרים מבפנים. כל חוויה, כל רגש, כל תפיסה של מציאות, הם תולדה של שידור פנימי - מן התת-מודע אל המודע. האינטראקציה הזו, שבין מה שמתרחש בעומק התודעה לבין ההכרה שלנו בו, היא שיוצרת את מכלול התחושות, הרגשות והחוויות שאנו חווים כמציאות.

לאור זאת, ניתן לומר שכל התפיסה החושית שלנו היא למעשה דמיונית - לא במובן של שקרית, אלא במובן של תיווך פנימי. היא מהווה את גבול המגע שבין מה שהתת-מודע משדר לבין מה שהמודע קולט. שניהם מתקיימים בתוכנו, כשני היבטים שונים של אותה ישות פנימית אחת. כלל התופעות, האירועים, החוויות - העבר, ההווה והעתיד של האדם - מתקיימים אך ורק בתוך המחשבה שלו, במסגרת הדיאלוג הפנימי שבינו לבין עצמו. ומכאן, ניתן להסיק שהעולם כולו - על מודעו ותת-מודעו - יכול להתקיים בצורה שלמה ושלמה לחלוטין גם ללא כל מקור חיצוני. הוא יכול להתקיים כולו בתוך מה שנכנה "המוח" - או כל מרחב פנימי אחר - בדמות מחשבות בלבד.

באופן עקרוני, ישנה הסכמה פנימית שאני הוא המקור למחשבותיי המודעות - אני יודע מה אני חושב, למה אני חושב כך, ומהיכן צצות תחושות או רעיונות מסוימים. אבל כאשר מדובר בתת-מודע, אני נותר חסר ידיעה. אין לי מושג כיצד הוא פועל, מה מניע אותו, או איך מתגבשים בו התכנים שהוא "משדר" אלי. ובמקביל, אם אני מקבל את ההשערה שהתת-מודע הוא המקור לעולם החיצוני שאני חווה - הרי שעליי להשלים עם העובדה שאני בעצם לא יודע עליו דבר. אני לא יודע מה הוא חושב, כיצד הוא חושב, או אפילו מדוע אני מתייחס אליו כאל "הוא" - כשייתכן מאוד ש"הוא" זה בכלל "אני". אני לא מסוגל לתפוס כיצד ישות פנימית, שהיא כביכול חלק ממני, מסוגלת ליצור את כל העולם שאני רואה סביבי - את כל המערכת הסבוכה הזו של חוקים, התרחשויות, תחושות, דמויות, מרחבים וזמן. העולם המדומה הזה, הסרט, המטריקס, הסימולציה - גם אם אני משער שהתת-מודע הוא המקור להם, עדיין מדובר בבלתי נתפס עבורי.

5. שני סוגים של מחשבה

אם כך, אנו עומדים מול שני סוגים של מחשבה: המחשבה המודעת והמחשבה הלא-מודעת. המחשבה המודעת היא עצם פעולת החשיבה כפי שאנחנו חווים אותה ברגע זה - מחשבות על העבר, ההווה והעתיד, על העולם כפי שהוא נתפס בעינינו, על טוב ורע, יופי וכיעור, מוסר וצדק, אהבה, שנאה, קנאה, תקווה, פחד - כל אותם תכנים שמרכיבים את החוויה הפנימית שלנו. היא זמינה לנו, ברורה לנו, ואנחנו חווים אותה כחלק ישיר מהזהות שלנו. המחשבה הלא-מודעת, לעומת זאת, חומקת מאיתנו. זו קטגוריה אחרת של מחשבה - עמוקה, סמויה - שנראית כאילו אינה שייכת לנו, אף שהיא בתוכנו. היא זו שמשדרת אלינו את העולם החיצוני, או ליתר דיוק: יוצרת את העולם החיצוני כפי שהוא נחווה על ידינו. ייתכן שהיא אף יוצרת את המחשבה המודעת עצמה. היא מופיעה לעינינו כ"בחוץ" - בדמות עצמים, אנשים, התרחשויות - אך למעשה, גם היא אנחנו. זוהי המחשבה שמרכיבה את מה שאנחנו מכנים "התת-מודע".

הקושי האמיתי מתחיל כאן: מהו מקורן של מחשבות אלו? מי מוליד אותן - אם מישהו בכלל? כיצד הן שולטות בנו, נוגעות בנו, מעצבות את מבטנו על העולם? ולבסוף - השאלה שאין לה מנוס: כיצד ייתכן שאנחנו, אותן מחשבות, והכוח שמניע אותן - איננו אלא ישות אחת? כדי להתחיל להבין טוב יותר את האפשרות שאנחנו חיים בעולם מדומה, עלינו לפנות פנימה - ולבחון את הקשר שבין המודע לתת-מודע, או בין הנפש לבין מה שנראה לנו כ"עולם חיצון", כולל הגוף עצמו. המפתח להבנה הזו עשוי להימצא דווקא במה שמחבר בין השניים - או אולי במה שמפריד ביניהם. ההנחה היא, שרוב הסיכויים שהתשובה לא תגיע מבחוץ. לא דרך ניסויים, לא דרך מדידות, לא דרך חקירה של העולם הפיזי. כל אלו יכולים אמנם לשמש כעזר - בכך שהם מצביעים על חורים, פרדוקסים, או סתירות במערכת התופעות - אבל הם לא יספקו את התשובה עצמה. התשובה האמיתית, אם יש כזו, תתגלה רק דרך חקירה פנימית - דרך אינטרוספקציה, התבוננות מעמיקה של הנפש בעצמה. זו חקירה שדורשת כנות רדיקלית, הקשבה שקטה, וסבלנות מול המסתורין של עצמנו. כי אם אכן כל מה שאנו חווים הוא תוצר פנימי, הרי שהדרך היחידה להבין את "העולם" היא להבין את עצמנו.

6. מהי יכולת ההשפעה של האדם על העולם?

לאור כל מה שנאמר עד כה, השאלה מהי מידת ההשפעה שיש לאדם על העולם שבו הוא חי - שקולה לשאלה עמוקה עוד יותר: כיצד יכולה המחשבה המודעת להשפיע על המחשבה הלא-מודעת, כך שזו תחולל שינויים במציאות כפי שהיא נחווית על ידי המודע - וכל זה, מבלי שהמודע עצמו יידע כיצד זה התרחש. אם העולם שבו אנו חיים הוא, בסופו של דבר, פרי מחשבתנו - אזי מידת ההשפעה שלנו על "העולם החיצון" היא למעשה מידת ההשפעה של המודע על הלא-מודע. ובמבט כזה, ההבחנה הפיזית בין "אדם פרטי" לבין "עולם חיצוני" מתמוססת. אין באמת שניים - יש רק מערכת אחת, תודעתית, שבה המודע והתת-מודע פועלים זה על זה ויוצרים יחד את מה שנחווה כ"מציאות". כך, האדם והעולם הופכים להיות לא שני דברים נפרדים, אלא ישות אחת שיוצרת את סביבתה - ובו בזמן גם את עצמה - ושבהמשך חיה בתוך מה שבראה.

נשאלת כאן שאלה מהותית: אם התת-מודע הוא ישות הנפרדת מהמחשבה המודעת שלנו - כלומר, נבדלת מן ה"אני" שאנו מזהים בוודאות - מדוע אנו מכנים אותו "שלנו"? אם כל מה שאנו חווים כחומרי הוא ביטוי של מחשבה, ואם אותה מחשבה היא ה"אני", אז מה קושר את התת-מודע דווקא אלינו? מדוע הוא התת-מודע שלי? כדי שהמציאות תמשיך להתקיים כפי שאנו חווים אותה, חייבת להישמר מערכת איזון בין המודע לתת-מודע, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי - כשהמודע עצמו אינו מודע כלל לקיומה של מערכת היחסים הזו. אבל מה יקרה אם המודע יתעורר אל התת-מודע? אולי אז יתערערו גבולות המציאות. המודע יתחיל להכיל את התת-מודע, והתת-מודע ייחשף בפני המודע. האם אפשר בכלל שהכול יהיה מודע? אולי ברגע כזה יתבטלו כל ההפרדות, נהפוך לאחד עם הטבע כולו - והמודעות, כפי שאנו מכירים אותה, פשוט תיעלם?

ובסופו של דבר, אני מוצא את עצמי שואל: האם בכלל ייתכן דבר כזה - מחשבה לא-מודעת? לא תת-מודע במובן הפסיכולוגי המקובל, אלא ממש מחשבה. שהרי מחשבה, מעצם טבעה, דורשת מודעות. היא משהו שמתרחש בתודעה, או לפחות נצפה דרכה. אז איך ייתכן שנכנה את התת-מודע "מחשבה"? זה מרגיש כמו אוקסימורון. אם היינו יכולים לחשוב את התת-מודע, היינו בהכרח מודעים לו - והוא היה מפסיק להיות תת-מודע. אבל זה לא המצב. אנחנו לא יודעים מהו התת-מודע. אנחנו רק יודעים מה הוא איננו: הוא לא מודע. וכשחושבים על זה לעומק - אם התת-מודע אינו נגיש למודעות, אז גם מה שאנחנו מכנים "העולם החיצון" - אולי בעצם התגלמות של התת-מודע שלנו - לעולם לא יהיה נגיש באמת. לא נוכל להכיר אותו. לא באמת להבין אותו. רק לצפות בו, מרחוק, כסרט מתגלגל מול העיניים. סרט שנקרא החיים, או אולי המטריקס, או דמיון, אשליה, סימולציה.

7. התחלה וסוף שאיננו חווים

ישנם שני רגעים מכריעים בחיינו - הלידה והמוות - שאולי אנו יכולים לדמיין, אך לעולם לא נוכל לחוות באמת במודעות מלאה. מסיבה זו, לעולם לא נוכל להיות בטוחים שאכן התרחשו או יתרחשו. במהלך חיינו, אנו עדים ללידות רבות - תינוקות באים לעולם, חיים חדשים מתחילים, ולכן אנו מניחים שגם אנו נולדנו. אבל האם יש לנו באמת הוכחה לכך? איננו זוכרים את הלידה שלנו, לא חווינו אותה - זוהי נקודה שבה אנו פשוט "מופיעים" בעולם. ובאותה מידה, אנו עדים למוות של אחרים - אנשים עוזבים את העולם והחיים סביבם ממשיכים כאילו דבר לא קרה. לכן אנו מניחים שגם אנו נמות, ושהעולם ימשיך להתקיים בלעדינו. אבל האם יש דרך לדעת זאת בוודאות? הרעיון הזה מתחבר למה שנאמר למעלה על חלומות ומחזק את המסקנה המסקרנת שאולי החיים עצמם הם חלום. הכניסה והיציאה הבלתי מודעת לחיים - בדמות לידה ומוות - מזכירה את הדרך שבה אנו נכנסים ויוצאים מחלומות. אם איננו חווים את הרגע שבו נכנסנו למשחק, ואיננו עתידים לחוות את הרגע שבו נצא ממנו, איך נוכל לדעת שאנחנו בתוך משחק מלכתחילה? ואם ישנה ישות כלשהי - תודעה גבוהה יותר, בורא, מתכנן - שרצתה להכניס אותנו לעולם מדומה ולשלוף אותנו ממנו מבלי שנבין מתי, מדוע או כיצד, האם יש דרך מתוחכמת יותר לעשות זאת מזו שנעשית בפועל? בסופו של דבר, לידה ומוות תמיד נתפסים דרך חוויות של אחרים. מי באמת חווה את הלידה שלו עצמו, זוכר אותה? מי יכול לומר שחזה במותו, או יודע כיצד ייראה העולם בלעדיו?

8. המשחק, הסרט, הסדרה - ואנחנו

נניח לרגע שאנחנו חיים בתוך סרט - אז למה שנרצה להכניס את עצמנו לסרט כזה? או לחלופין, למה שמישהו אחר יבחר לשבץ אותנו בו? ייתכן שהתשובה נעוצה בעצם הרגשות שאנחנו חווים בתוכו. הרי למה אנחנו בכלל צופים בסרטים? משום שהם מפעילים את המערכת הרגשית שלנו בעוצמה, וגורמים לנו לחוות קשת רחבה של תחושות בזמן קצר. סרטים הם דרך מרוכזת, ממוקדת ואינטנסיבית לעורר רגשות - לעיתים כאלה שאינם זמינים לנו בחיים הרגילים. כך, לדוגמה, כאשר אנו רואים דמות עשירה על המסך ומזדהים איתה, אנחנו עשויים להרגיש תחושות שקשורות לעושר, גם אם בפועל אין לנו ממון כלל. מה שמעניין הוא שמבחינת המוח, אין הבדל מהותי בין מציאות לדמיון: אותו דפוס עצבי מופעל, משתחררים אותם חומרים כימיים - דופמין, אדרנלין, אנדורפינים - והתוצאה הרגשית זהה כמעט לחלוטין. בפועל, הגוף מגיב כאילו מדובר בחוויה אמיתית: הדופק מואץ, מופיע מתח, לעיתים הזעה, תחושת אופוריה או חרדה - ממש כאילו היינו חווים את האירוע בעולם הממשי. לכן, ייתכן שה"סרט" שאנחנו חיים בו נועד בדיוק לכך - לספק לנו חוויות רגשיות מגוונות, עמוקות, חדות, לעיתים אף קיצוניות - שבשגרה לא היינו חווים. במילים אחרות, אם אכן החיים הם סרט, ייתכן שהמטרה שלו אינה לחפש אמת, אלא פשוט... להרגיש.

סרט מאפשר לנו לחוות רגשות רבים ומגוונים, בעוצמה ובזמן קצר. אם נרחיב את הדימוי ונניח שהחיים עצמם הם סוג של סרט - הרי שמדובר בסרט מתוחכם, עשיר ומורכב לאין שיעור מזה שאנו רואים בקולנוע. סרט קולנוע רגיל הוא גרסה מרוכזת ודחוסה של חוויות: יש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, העלילה מובנית, והצופה מזדהה עם הגיבור תוך מודעות לכך שזהו רק סיפור - ושזה לא הוא על המסך. בנוסף, הסרט הקולנועי מתקיים על גבי מסך דו-ממדי ואינו מפעיל את כלל חושינו באופן מלא. לעומת זאת, הסרט של החיים הוא חוויה טוטאלית: הוא פועל דרך כל חמשת החושים, כולל מורכבויות רגשיות עמוקות בהרבה, ואנו שקועים בו לחלוטין - עד כדי כך שאיננו מבדילים בינו לבין מה שנדמה לנו כ"מציאות". לא רק שאנחנו בתוך הסיפור, אנחנו הדמות הראשית, וההזדהות מוחלטת. יתרה מזאת, המשחק הזה כולל אתגר קיומי מהותי: אנחנו יכולים "למות" בו - ולכאורה, רק פעם אחת. אך בניגוד לסרט רגיל, כאן אין לנו ודאות שמדובר רק בהצגה. אנחנו לא באמת יודעים אם, כשה"סרט" יסתיים, נחזור להיות מי שאנחנו "באמת" - מחוץ למערכת הזו, ברובד גבוה יותר. ייתכן שרק עם סיומו, ברגע המוות, תיחשף בפנינו לפתע התמונה הרחבה, ונזכה להבין מיהו הצופה, מיהו השחקן - ומיהו הבמאי.

אולי החיים שלנו דומים יותר לסדרת נטפליקס מאשר לסרט קולנוע. לא סיפור חד-פעמי עם התחלה, אמצע וסוף ברור, אלא פרקים מתמשכים שמתפתחים עם הזמן, חלקם סוערים, חלקם שקטים, אחרים פשוט שם כדי למלא את הזמן. כל בוקר מרגיש כמו פתיח מוכר, כל לילה כמו קרדיטים זמניים - הפסקה לפני העלילה הבאה. ואולי, כמו כל סדרה, גם זו מסתיימת, לא באקורד דרמטי, אלא פשוט כשנגמר הזמן, או כשהקהל מאבד עניין. השאלה היא - מי הקהל? ומי כתב את התסריט? ייתכן שאנחנו לא רק הדמויות אלא גם הצופים - ואולי אפילו אלה שהרכיבו את הפורמט הזה מלכתחילה, ואז שכחו שהם יצרו אותו. כי בלילה, כשאנחנו נרדמים, התודעה נעלמת. לא נחלשת - מתפרקת. אולי זו הפסקת הפרסומות. אולי זה הסט מתרוקן. האם הפרק הבא מובטח, או שאנחנו מתעוררים מחדש בכל פעם, מחליקים לתוך תפקיד שהומצא עבורנו - או על ידינו?

אז מהו ניצחון בסדרה שכזו? לא הסיום, כי הוא יבוא בכל מקרה. ניצחון הוא הרגע שבו אתה מפסיק לחשוב שאתה הדמות ומתחיל להבין שאתה זה שמתבונן בה. לא לברוח מהעלילה - אלא להפסיק להזדהות איתה. וכשהמסך יחשיך, השאלה האמיתית לא תהיה "מה קרה לדמות", אלא: האם מישהו שם לב שהוא בכלל היה על הבמה? כמו בסרט "המטריקס", ייתכן שההבנה עצמה היא הניצחון: להבין את חוקי המשחק, להבין מי צופה בנו - או מי מפעיל אותנו. ואולי, חשוב מזה, להבין שאנחנו בעצמנו גם המפעילים וגם הדמויות על הבמה. ואולי הניצחון האמיתי בסדרה הזו טמון בגילוי עצמו - ברגע שבו נבין שזו סדרה מלכתחילה. באותו רגע ייתכן שנחווה את התובנה שהמציאות הזו, על כל האפקטים, התחושות, הרגשות, הדופק המואץ, ההתרגשויות, הפחדים והשמחות - היא בעצם יצירה פנימית, תודעתית, שלנו. וברגע שנפנים זאת - אולי סוף-סוף נבין שמה שנראה לנו כל כך אמיתי, הוא למעשה רק סיפור, סיפור שאנחנו כותבים, משחקים, וצופים בו - בו-זמנית.

9. בֵּין אשליה להדמיה: חייך כמעשה עיבוד אחד מתמשך

בהתבסס על כל מה שנכתב עד כה, ניתן לקבוע - ולפחות מבחינה מדעית קשה להטיל בכך ספק - שכל מה שהאדם חווה דרך חושיו, ושמופיע לו כעולם חיצוני, מתקיים למעשה בתודעתו. במילים אחרות, החומר שאנו תופסים כ"מחוץ לנו" מתקבל כך רק מפני שמוחנו מעבד אותו באופן מסוים, דרך מערכות נוירולוגיות ייעודיות. אילולא המבנה הייחודי של המוח ותפקודו כפי שהוא, לא היינו חווים את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו. יתרה מכך, לא רק התחושות החושיות, אלא גם המחשבות, הרגשות והתחושות הפנימיות שלנו - כולן מתקיימות אך ורק בתודעתנו. כל רעיון שיש לאדם על העולם ועל האנשים שבו, בין אם הם נוכחים ברגע זה ובין אם לא, מתקיים בראשו בלבד.

אם כך, אם כל חוויותינו הן תוצאה של עיבוד שמתרחש בתוך מוחנו, קשה מאוד לקבוע האם חיינו הם אשליה או שמא פרי הדמיון. שהרי בשני המקרים - גם אם מדובר באשליה וגם אם מדובר בעולם מדומה - אנו חווים את המציאות בדיוק באותו אופן, כפי שהיא נתפסת ברגע זה. ההבדל טמון רק בשאלת המקור: האם תפיסותינו נובעות ממקור חומרי "אמיתי", או שמא מדובר ביצירה פנימית של התודעה.

בתרחיש הראשון, זה של האשליה, עולה השאלה - מה באמת מצוי שם בחוץ, מעבר לגבולות מוחנו? מהו אותו גורם שמפיק את כלל הרשמים שאנו חווים - רואים, שומעים, חשים - כפי שטוען המדע? לפי גישה זו, קיימת מציאות חיצונית שמעבירה אותות אל המוח, אולם מה שאנחנו חווים הוא עיוות של הדבר האמיתי, תוצאה של תהליך ההמרה והעיבוד הנוירולוגי. כלומר, יש מוח, ויש עולם חיצוני שמשדר אליו גירויים - אך האופן שבו אנו חווים אותם שונה מהמקור. לזה אנו קוראים "אשליה", או המציאות כפי שהיא מוכרת לנו.

האפשרות השנייה היא שמה שאנו חווים כרגע אינו נובע מעולם חיצוני כלל, אלא מעולם מדומה. כלומר, ייתכן שאין שום דבר "שם בחוץ", וכל מה שאנחנו תופסים מוזן אלינו מתוך מנגנון כלשהו - אולי אל המוח, ואולי אל מה שאנו מכנים "האני" - שמספק מידע ממקור בלתי ידוע. את זרם התחושות והחוויות הזה אנו מכנים "מציאות", אף שהוא עשוי להיות בסך הכול תוצר של דמיון.

כסובייקטים החווים את עולמם מבפנים, מוקפים ברצף תחושות, מחשבות ורגשות, קשה לנו עד מאוד להבחין או להכריע האם אנו חיים באשליה שנובעת מהמרה של עולם חיצוני אובייקטיבי, או שמא אנו חיים בעולם מדומה טהור שאין מאחוריו דבר מלבד חוויה עצמית ומנגנון כלשהו שיוצר אותה. כידוע, המוח האנושי מחולק לאזורים שונים, שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר. ישנו, למשל, אזור האחראי לקליטת מידע חושי, המועבר אליו דרך מערכת העצבים ההיקפית, מידע זה מנותב לאזורים אחרים במוח שאחראים על עיבוד הראייה, השמיעה, הרגשות, הזיכרון, שיווי המשקל ועוד. אך האם ייתכן שהעצבים ההיקפיים, שאמורים לתווך בין העולם החיצוני לבין התודעה, אינם בדיוק מה שאנחנו סבורים שהם? האם ייתכן שהם אינם מנגנון ביולוגי רגיל, אלא סוג אחר של מערכת - כזו שמעבירה מידע לא מאזורים חיצוניים, אלא ממקור שונה לגמרי, אולי פנימי או בלתי ידוע? באופן רציונלי, לא ניתן לשלול את האפשרות הזו.

בעולם מדומה, המושג "חוץ" מאבד משמעות. די בשינויים קלים במבנה של אזורים מסוימים במוח - כאלה שאחראים על קליטת מידע - כדי ליצור חוויה של מציאות חיצונית, גם כשאין כזו בפועל. אותם אזורים, במקום שיוזנו ע"י גירויים שמקורם בעולם הפיזי, יכולים לקבל נתונים ממקור פנימי או חיצוני לא-פיזי, מבלי שהשאר - מערכות העיבוד, הרגש, הזיכרון וכו' - יידרשו להשתנות כלל. בעולם כזה, שבו כל החוויות נובעות מדמיון או הזנה פנימית, התופעות שאנו נוהגים לייחס להן משמעות טבעית - כמו אור, קול, תנועה או חומר - מאבדות את ממשותן. הן מרוקנות מתוכן, משום שגם "הטבע" עצמו אינו קיים עוד כאובייקט חיצוני. הוא מתקיים אך ורק כמחשבה, כהתרחשות פנימית בתודעה שלנו.

10. אשליה או עולם מדומה? התער של אוקאם

כדי לנסות ולהכריע בדילמה שבין עולם כאשליה לעולם מדומה, אפשר לפנות לשאלה יסודית אחת: איזה מהשניים פשוט יותר במונחים קיומיים? איזו אפשרות סבירה יותר מנקודת מבטו של יוצר כלשהו - האם קל יותר לבנות אשליה הנשענת על עולם פיזי חיצוני, עשיר ואינסופי, או ליצור מנגנון המדמה מציאות ומזין ישירות את מערכת הקליטה שלנו במידע שנראה, נשמע ומרגיש כמו חומר, מרחב וזמן? מבחינה טכנית, יצירת אשליה שדורשת עולם חומרי שלם - עם זמן, מרחב, כוחות טבע, אטומים, כוכבים, תגובות גרעיניות, יסודות כימיים, דנ"א, עקרונות פיזיקליים ויקום שלם שמקיים חיים - היא פעולה מורכבת לאין ערוך. היא מחייבת לא רק בריאה אלא גם תחזוקה שוטפת של מערכת אינסופית ומסובכת. לעומת זאת, יצירת עולם מדומה שמוזן ישירות אל המוח, כמו הקרנה של סרט פנימי, אינה זקוקה לשום תשתית פיזית ממשית. אין בה צורך בזמן, מרחב, חומר או חיים - אלה הופכים להיות מושגים פנימיים בלבד, ולא תנאים ממשיים לקיומה. בעולם כזה, כל הדרמה של המציאות - מהחלקיקים התת-אטומיים ועד לגלקסיות - מתרחשת רק כחוויה מנטלית. די בהזרמה של מידע ישירות אל התודעה, מבלי להזדקק לדבר מה שמתקיים "מחוץ" לה.

כאשר אנו עומדים בפני שתי אפשרויות להסבר של תופעה כלשהי - האחת מורכבת, מרובת הנחות וישויות, והשנייה פשוטה, חסכונית ומסתפקת במה שניתן לדעת בוודאות - נכנס לתמונה עיקרון "התער של אוקאם". עיקרון זה קובע: אין להרבות בישויות מעבר לנחוץ, או בניסוח מודרני: מבין כמה הסברים אפשריים - יש להעדיף את הפשוט ביותר. בהקשר של השאלה הפילוסופית האם אנו חיים בעולם ממשי וחיצוני או בעולם מדומה, ניצבות בפנינו שתי חלופות:

1. עולם חיצוני אובייקטיבי - הכולל מרחב, זמן, חומר, חוקי טבע, אינספור ישויות אחרות, וסיבתיות הפועלת מחוץ לתודעתנו.

2. עולם מדומה - שבו אין הכרח להניח דבר מעבר לעצם קיומה של תודעה החווה את עצמה.

החלופה הראשונה דורשת שורת הנחות ארוכה שאינה נגזרת מהחוויה הישירה שלנו. לעומת זאת, החלופה השנייה - לפיה המציאות כולה נוצרת בתודעה - מסתפקת בעובדה היחידה שאיננו יכולים להכחיש: אנו חווים. לפיכך, על פי עקרון התער של אוקאם, ההסבר הפשוט - שאנו חיים בעולם מדומה המוזן לתודעתנו - הוא ההסבר העדיף, כל עוד לא הוכח אחרת. לא כי הוא "נכון" בהכרח, אלא כי הוא חסכוני יותר בהנחות ומסתמך רק על מה שוודאי.

11. האחדות שאינה יודעת שם

אולי לא צריך לשאול מה יש שם בחוץ, אלא לשאול מהי עצם השאלה. כי כשאנחנו שואלים מה קיים באמת (אונטולוגיה), אנחנו כבר מניחים שיש "שם", ושיש "קיים". אבל אולי עצם ההבחנה הזו - בין מהות לבין הופעה, בין פנים לחוץ - היא תחילתה של אשליה. יש שמאמינים שהכול עשוי מחומר - אטומים, אנרגיה, מרחב וזמן (מטריאליזם / פיזיקליזם). אחרים סבורים שהכול נובע מהתודעה - מהחיים הפנימיים, מהחוויה, מהרוח (אידיאליזם). אלו שתי דרכים שונות לתאר את אותו דבר מסתורי שמולנו - או בתוכנו. גם את השאלה "איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים?" (אפיסטמולוגיה), חילקו לשני כיוונים: יש שאומרים שהידיעה באה מהחושים - ממה שאנחנו רואים, שומעים, נוגעים (אמפיריציזם). ויש שטוענים שההכרה נובעת מהשכל, מהיכולת לחשוב ולהבין (רציונליזם). אבל האם ייתכן ששתי הדרכים האלו נשענות על אותו מבנה - מבנה שכבר הניח מראש שיש "אני" שמביט על "עולם"?

ג'ורג' ברקלי הציע רעיון עמוק: כל מה שנחווה - מתרחש בתודעה (אידיאליזם סובייקטיבי). אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו רואים משהו "חיצוני", אנחנו חווים תודעה שמארגנת תחושות. ואם הכול קורה בפנים - מה בכלל קורה בחוץ? ואם נוותר גם על קיום החומר וגם על החושים, מה נותר מהמחשבה עצמה? אם אין גירוי ואין תחושה - מי חושב, ולמה? זוהי בעיה עמוקה בתודעה עצמה (בעיית האתחול), כי בלי הקשר, בלי שורש - גם מחשבה אינה עוד מה שחשבנו שהיא.

וכך מתפוררות ההבחנות הישנות: בין גוף לנפש (דואליזם), בין חוש לשכל, בין חומר לרוח. כל אלו אולי אינם אלא ניסיונות להחזיק בשני קצוות של דבר אחד. אולי מה שיש הוא פשוט - מהות אחת, בלתי מחולקת, שאין לה פנים ואין לה חוץ (מוניזם). לא חומרית, לא רוחנית - אלא הוויה שלמה, שקטה, שמתבוננת בעצמה דרך רמזים של קיום. וכשההבדלים מתמוססים, לא נשאר "אני" מול "העולם" - אלא הוויה אחת, חיה ונושמת, שמכירה את עצמה מבפנים דרך חוויית הקיום.

12. כשההגדרה מחטיאה: הרמב"ם, השלילה והמהות הנסתרת

העולם כולו - הפנימי והחיצוני, העבר, ההווה והעתיד, הזמן, החושים, המרחב וכל מה שבתוכו - כל אלה אולי אינם אלא מופע אחד של מהות יחידה, כוללת, בלתי נחלקת. תיאוריות כמו Block Universe או Eternalism רומזת בדיוק על כך: שכל הקיום הוא ישות שלמה אחת, שאינה משתנה בזמן אלא פשוט "היא". ומה ניתן לומר על מהות כזו? ככל הנראה - כלום. כל ניסיון להגדיר אותה נידון להחטיא את עצם טבעה. אולי עלינו להתחיל דווקא בשלילה - לא באמצעות תיאור אלא בהבנה של מה שאי-אפשר לומר עליה: זוהי "שלילת התארים" לפי הרמב"ם. הרמב"ם (רבי משה בן מימון 1138-1204) היה מגדולי הפילוסופים והפוסקים ביהדות, רופא ומדען, שפעל בספרד, מרוקו ומצרים. חיבר את "משנה תורה" - קודקס הלכתי מקיף - ואת "מורה הנבוכים", שבו ניסה לגשר בין הפילוסופיה האריסטוטלית לתורת ישראל. שלילת התארים לפי הרמב"ם היא שיטה שמטרתה לשמור על אחדות מוחלטת של האל, ולהימנע מלתאר אותו בתכונות חיוביות כמו "חכם", "טוב" או "רחמן". לדעת הרמב"ם, כשאנו אומרים על אלוהים שהוא "חכם", אנחנו משתמשים בשפה שמקובלת על בני אדם, אך היא לא מתאימה למהותו של האל, כי היא יוצרת הבחנה בין מהות לבין תכונה - וזה פוגע באחדותו הפשוטה והמוחלטת. הרמב"ם כותב בספר "מורה הנבוכים" שכשמדובר באל, אין לנו אפשרות להבין את מהותו באמת, ולכן כל ניסיון לתאר אותו במילים חיוביות רק מרחיק אותנו מהאמת. הדרך הקרובה ביותר להבנה נכונה של האל, לפי הרמב"ם, היא להודות בכך שמהותו נסתרת מאיתנו, ולתאר אותו רק על דרך השלילה. במקום לומר "האל חכם", אפשר לומר "האל אינו טיפש". במקום לומר "האל חזק", נאמר "האל אינו חלש". כל אמירה כזו אינה קובעת מה כן יש בו, אלא רק מה לא קיים בו. בכך אנחנו נמנעים מלהחיל עליו תכונות של בני אדם.

יתרה מכך, ייתכן שגם עצם הלוגיקה הדו-ערכית ראויה לערעור: האם אפשר שהמהות שלפנינו - בין אם זה העולם, ובין אם אנחנו עצמנו - אינה רק חומר ואינה רק לא-חומר, אלא גם וגם, או אולי משהו אחר לגמרי? ייתכן שקיים מצב שלישי, שאינו מתיישב עם ההבחנות הדו-קוטביות של הלוגיקה שבה אנו נוהגים לחשוב. הרי עצם החלוקה בין חומרי ללא-חומרי, בין ממשי למדומה, נובעת ממבני החשיבה האנושיים - אך אין כל ודאות שהמציאות עצמה מחויבת למסגרות הללו. אם כך, אולי גם אנחנו - כמי שמכילים את כל מה שיש, את הפנים ואת החוץ, את התודעה והלא-מודע, את הנפש והעולם - איננו מתיישבים עם שום קטגוריה מחשבתית. אולי עצם קיומנו, כמו קיום הכול, סותר את הלוגיקה שבתוכה אנו מנסים להבין אותו. ובמקרה כזה, אנחנו - יחד עם העולם כולו - עשויים להיות דבר אחד, חסר הגדרה, נטול תכונות, בלתי מדיד, בלתי ניתן להבנה מלאה או לתפיסה מודעת. לא משהו שאפשר לדעת אותו, אלא אולי רק להיות אותו?

13. האם נכתבנו בשפה שאיננו יכולים לקרוא?

והשאלה הגדולה שנותרת תלויה באוויר: מה יקרה אם נבין - באמת נבין - שזה המצב? מה תעשה לנו ההכרה שאנחנו לא יכולים להבין את עצמנו? על בסיס הרעיון הזה, עולה שאלה מסקרנת: האם מערכת שנכתבה בשפת קוד מסוימת מסוגלת לראות את הקוד שבו היא עצמה כתובה? אולי "לראות" היא לא המילה המדויקת - הכוונה היא ליכולת לזהות, להבין, או אפילו רק להיות מודעת לאותו קוד שמרכיב אותה. ואם לא - האם כל ניסיון להבין את הקוד, קל וחומר לשנות אותו, נידון לכישלון מראש? זו שאלה תיאורטית עמוקה, אך היא מובילה באופן ישיר לשאלה מקבילה: האם האדם מסוגל להבחין בקוד שבו הוא עצמו נכתב? נניח שאנחנו חיים בתוך סימולציה, או בתוך עולם מדומה כלשהו - האם יש לנו את היכולת לראות את "שפת התכנות" של הקיום שלנו?

ואפילו אם זו אינה סימולציה, אלא שאנחנו פשוט תוצר של תהליך שנבנה על בסיס מערכת חוקים כלשהי - בין אם ביולוגית, קוסמית, אלוהית או אחרת - האם אנחנו יכולים, מבחינה עקרונית, להבחין במה שמרכיב אותנו? האם נוכל אי פעם להבין את אבני הבניין הראשוניות שמהן אנחנו עשויים? זו לא שאלה פיזיולוגית. לא מדובר בידיעה על תאים, מולקולות או DNA, השאלה נוגעת למבט אחר - מבט של יוצר, לא של יציר. האם אנו מסוגלים לראות את עצמנו דרך העיניים של מה שיצר אותנו? ואם לא - האם המאמץ לחפש את "הקוד" שלנו, להבין את המבנה העמוק ביותר של קיומנו, הוא בהכרח חסר תכלית? אולי אנחנו לכודים במבנה שלא מסוגל להכיר את עצמו מבפנים. זו מחשבה מתסכלת - אבל גם חיונית. האם יש ביכולתנו להבחין באבני היסוד של עצמנו? ואם לא - מה זה אומר על כל ניסיון להבין את עצמנו באמת?

14. האם הצופה הוא גם הנצפה?

מקובל לחשוב שהמחשבה מתקיימת במוח, ויש לנו כיום את היכולת להתבונן במוח באמצעים מתקדמים - לבצע סריקות, למדוד פעילות עצבית, לעקוב אחר תהליכים אלקטרו-כימיים ולראות כיצד הם מתורגמים לפעולות גופניות. אבל השאלה המהותית אינה טכנית אלא עקרונית: האם ייתכן, מבחינה תיאורטית, שמחשבה תוכל להתבונן בעצמה? יש כאן אופי מעגלי עמוק. כל מה שאנחנו תופסים כ"חיצוני" מתקיים למעשה בתוך מערכת התודעה שלנו. העולם כולו - או לפחות החוויה שלנו ממנו - מתרחש בתוך הראש. גם כאשר אנו "מתבוננים" במוח עצמו, למשל באמצעות הדמיה מוחית וצפייה במסך המערכת המנטרת, אנחנו לא באמת רואים את המוח מבחוץ. אנחנו חווים הדמיה של המוח, בתוך המוח, דרך תהליך ראייה שמתקיים בעצמו בתוך התודעה, שגם היא במוח. זוהי רקורסיה - תהליך שבו המערכת מנסה להתבונן בעצמה מתוך עצמה, מבלי שתהיה לה נקודת ייחוס חיצונית. ואז עולה השאלה המבלבלת אך הבלתי נמנעת: האם מחשבה יכולה באמת לצפות בעצמה? או שכל ניסיון כזה הוא מעגל סגור, שבו לא ניתן לחלץ הבחנה אמיתית?

15. למי השורות האלו נכתבות?

ייתכן שיהיה קשה לנו יותר להתמודד עם ההנחה שאנחנו חיים בעולם מדומה מאשר עם הרעיון שאנחנו חיים בעולם אשלייתי. הסיבה לכך היא שעולם מדומה מציב בפנינו בעיה פילוסופית-מוסרית עמוקה, בעלת השלכות קיומיות לא פשוטות. בעולם כזה, כל מה שקיים - פרט למחשבה שלי - אינו אלא דימוי. כמו סצנה בסרט, דמות במשחק מחשב, או תסריט בתוך סימולציה. במצב כזה, אם מישהו היה "מכבה את המערכת", כלומר מנתק את הזרם, העולם כולו היה נעלם ברגע. לא רק העולם, אלא גם כל האנשים, כל התחושות, הקשרים והרגשות - היו נעלמים כאילו לא היו מעולם. וזה בדיוק מה שמקשה עלינו לקבל את האפשרות הזו: היא מציבה את כל מי ומה שאכפת לנו ממנו - כולל הקיום שלנו עצמנו - בפרספקטיבה קיצונית ומערערת.

אבל האמת היא שההיעלמות הזו לא מתרחשת רק עם כיבוי פיזי של המערכת. היא מתרחשת ברגע שאנחנו מבינים את משמעות האפשרות הזו: שכל העולם החומרי שסביבנו, וכל המחשבות והרגשות שלנו עליו - מתקיימים אך ורק בתוך הדמיון שלנו. שהעולם הזה, בפשטות, מזויף. וכאן עולה שאלה מסקרנת: למי נכתבות השורות האלה? את מי אני מנסה לשכנע? את הדמיון של עצמי? או שמא אני פונה אל "הזולת", שגם הוא, ייתכן, אינו אלא חלק מהדמיון הזה.

16. אתה לא מה שאתה חושב: זיכרונות מדומים, מוח בולצמן, וסוליפסיזם קיצוני

האם אי פעם שאלת את עצמך אם כל מה שאתה יודע על העבר באמת קרה? האם באמת גדלת, למדת, אהבת, סבלת, התפתחת - או שייתכן שכל אלה הם רק תבנית של זיכרונות שהושתלו בך לפני חמש דקות? לא, זו לא שאלה מדע בדיוני - אלא אחת מהשאלות הפילוסופיות החודרניות ביותר שהועלו במאה העשרים.

השערת ראסל עבר שלא היה. ברטרנד ראסל (Bertrand Arthur William Russell 1872-1970) היה פילוסוף, לוגיקן ומתמטיקאי בריטי, מהדמויות המרכזיות בפילוסופיה האנליטית של המאה ה-20. הוא נודע לא רק בזכות תרומותיו ללוגיקה ומתמטיקה אלא גם בשל כתיבתו בנושאי אתיקה, דת, פוליטיקה ותודעה. בשנת 1950 זכה בפרס נובל לספרות על סגנונו הבהיר ועל רוחב יריעת מחשבתו ההומניסטית. בין רעיונותיו המפתיעים והפרובוקטיביים, ראסל הציע השערה פילוסופית מפתיעה בנוגע לטבעו של הזמן: ייתכן, לדבריו, שהיקום כולו נברא רק לפני חמש דקות - אבל נברא כך שיכיל בתוכו את כל הסימנים שמעידים על עבר: זיכרונות, ספרים, הקלטות, מאובנים, עייפות בגוף, תחושת המשכיות - הכול. כלומר, ייתכן שהעבר שאנחנו בטוחים שהיה - לא התרחש כלל, אלא רק מופיע כאילו היה. לטענתו, אין שום דרך לוגית או אמפירית להפריך תרחיש כזה, משום שכל ראיה שנשתמש בה כדי לטעון שהעבר התקיים, היא עצמה כבר חלק מהמציאות הנוכחית, שייתכן שנוצרה זה עתה. בכך חשף ראסל את הגבול הדק שבין זיכרון לאמת, בין תודעה למציאות - ואת התלות שלנו במראית עין של זמן.

מוח בולצמן תודעה בלי הקשר. מוח בולצמן הוא ניסוי מחשבתי המציע הסתכלות מטרידה על טבע התודעה והזמן: לפי רעיון זה, תודעה שלמה - כולל זיכרונות חיים, תחושת זהות, היסטוריה אישית וחוויות - יכולה להיווצר באופן ספונטני מתוך תנודה אקראית של חלקיקים ביקום. בלי הורים, בלי ילדות, בלי עבר - רק רגע אחד שבו "הופיע" מוח, עם תודעה שלמה כאילו חווה הכול. תיאוריה זו נובעת מהמכניקה הסטטיסטית, והיא נושאת את שמו של הפיזיקאי האוסטרי לודוויג בולצמן (Ludwig Boltzmann, 1844-1906), שתרם רבות להבנת האנטרופיה ולהנחת היסודות לפיזיקה של מערכות מורכבות, אך נאבק כל חייו על קבלתה של השקפת עולמו ואף שם קץ לחייו. רעיון "מוח בולצמן" שואל: אם היקום אינסופי בזמן, למה שלא תופיע פתאום תודעה רגעית, בלי היסטוריה אמיתית, אך עם אשליה של היסטוריה? ואם כל מה שאתה יודע - זיכרונות ילדות, שיחות, ספרים שקראת - נטוע בזיכרון שלך בלבד, האם תוכל אי פעם לדעת אם הוא תוצר של חיים שלמים או של מקריות קוסמית חולפת?

סוליפסיזם קיצוני רק אתה קיים. כעת קח את המחשבה הזו צעד נוסף קדימה: אולי אין כל תודעה חוץ משלך. אולי העולם כולו - אנשים, עצים, זמן, שמיים - כולם נובעים מתוכך, כתופעות בתוך תודעתך. זו עמדתו של הסוליפסיסט הקיצוני. לא רק שייתכן שאין עבר, אלא שאין דבר מחוץ לחווייתך הנוכחית - ואפילו היא אולי רק חלום, הדהוד, או הדמיה פנימית. אינך צופה בעולם - אתה יוצר אותו תוך כדי צפייה.

שלוש גישות, שאלה אחת: השלוש הללו - השערת ראסל, מוח בולצמן, סוליפסיזם קיצוני - מציעות דרכים שונות לערער על מה שנראה מובן מאליו: שמה שאנחנו זוכרים, רואים או חווים - הוא אמיתי. השערת ראסל מטילה ספק בעבר, מוח בולצמן מערער את מושג ה"אני" כרצף יציב, והסוליפסיזם מטיל בספק את הרעיון שיש בכלל עולם מחוץ לתודעה שלך. השאלה המשותפת לכולן נותרת בעינה: אם אי אפשר להבחין בין מציאות אמיתית להדמיה מושלמת - מה המשמעות של אמת?

אם אינך יכול להוכיח את קיומו של העולם - מה בכל זאת נותר לעשות? האפשרות הראשונה היא לשחק את המשחק. גם אם הכול מדומה, יש עקביות. אפשר להמשיך להתנהל בעולם כאילו הוא אמיתי, אבל בלי להיאחז יותר מדי בדברים. לא לקחת כל כאב כעובדה נצחית, ולא כל הצלחה כהישג מוחלט. האפשרות השנייה היא לשאול כל הזמן. אל תאמין באופן עיוור לחושים, לזיכרונות או למוסכמות. לא כדי לחיות בפרנויה, אלא כדי לחיות בערות. השלישית היא להתמקד בהווה. אם העבר מוטל בספק והעתיד לא קיים עדיין, הרי שהרגע הנוכחי - התחושה, המבט, הנשימה - הוא כל מה שיש. חיה אותו במלואו, אולי אפילו בפעם הראשונה באמת. והאפשרות העמוקה מכולן: להיזכר שאתה היוצר. ייתכן שאתה לא יצור בתוך סימולציה - אלא הסימולציה עצמה. זה לא שולל כאב או פחד, אבל מעניק פרשנות חדשה: אתה לא קורבן של המציאות - אתה הבמאי שלה. כל עוד אתה מודע לכך - אולי זה כל מה שצריך?

17. מחיר הידיעה? ויתור על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה

נהיה מה שנהיה - התפיסה שהחיים שלנו הם סרט עלולה להיות מדרון חלקלק, מאתגר ואף מסוכן להמשך הקיום שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו. ייתכן מאוד שהמחיר של הידיעה - לדעת באמת מהו עולמנו או מיהו האדם - יהיה, בסופו של דבר, ויתור מוחלט על כל מה שצברנו עד כה: כל הקשרים, הרגשות, ההישגים, התחושות - כל מה שנבנה בתוך המרחב המדומה הזה שאנחנו תופסים כמציאות. במילים אחרות, ברגע שנכיר את העולם האמיתי, אפילו אם רק נתקרב לידי הבנה חלקית שלו, נצטרך אולי להיפרד מהעולם המדומה - שהוא, למעשה, העולם שלנו. וזהו המחיר שעלינו לשלם כדי לדעת. ומכאן עולה השאלה: על מה, בעצם, אדם מוכן לוותר כדי להכיר את האמת? בסופו של דבר, ישנם מאזניים: בצד אחד כל מה שהאדם תופס - החומר, הרוח, הקשרים, הזהות - כל מה שמרכיב את עולמו, מדומה או אמיתי, אך זה עולמו שלו. ובצד השני - האמת: היכולת להתבונן מלמעלה, ללא תלות רגשית, במתרחש למטה, להבין ולהכיר את מה שבאמת ישנו, אם ישנו, מחוץ לדמיון.

אולי האדם יוכל, יום אחד, לחצות בין שני הצדדים - מהמציאות הנתפסת אל האמת הגולמית. אבל לפני הצעד הזה עליו לשאול את עצמו: האם הוא באמת מוכן לכך? האם הוא מוכן לצאת מהמערה, להפסיק לראות את הצללים המרצדים על קירותיה, ולהתבונן באור היום - האמיתי? ככל שהוויתור עמוק יותר - על הקשרים, על הזהות, על התשוקות - כך ייתכן שיגדל גם עומק הגילוי. ייתכן שדווקא ויתור מוחלט יוכל לאפשר לאדם לפגוש עולם חדש, לא מדומיין, לא צפוי - כזה שזר לגמרי למה שאנחנו מסוגלים להבין או לדמיין, לפחות כרגע.

אנו צריכים לזכור, בכל רגע ורגע, שזהו מצבנו - ולהקדיש את מיטב זמננו למחשבה הזו. מחשבות יומיומיות, כאלה שקשורות לריצות היומיום, למשימות, לדאגות - כלומר, להשתתפות במשחק או בפרקים של הסדרה - הן ריקות מתוכן עבורנו, אלא אם המטרה שלנו היא לשחק. הזמן שלנו צריך להיות מושקע בעיקר בניסיון להבין את המנגנון שמפעיל את הכול, את מהות המחשבה הכוללת, הטוטאלית, שהיא הכל, החיים בתוך המטריקס. והתודעה הזו, ההכרה בזה - צריכה להיות תמיד נוכחת, כל הזמן, לנגד עיננו. ההבנה הזו תשנה מן הסתם את סדרי העדיפויות שלנו: תצמצם את הערך שאנחנו נותנים לדברים רבים בעולם הזה, ותעלה את הערך של אחרים - כאלה שמכוונים אותנו לעבר הידיעה, ההתעוררות, ההיזכרות. המחשבה שלנו צריכה להיות מרוכזת רוב הזמן בידיעה הזאת, כי רק דרכה ייתכן שנוכל לצאת מהשכחה - ולפגוש את מה שמעבר.

אם כך, כל מה שקיים - היקום כולו, האינסוף שבמרחב ובזמן, החומר, ההיסטוריה, ואנחנו עצמנו - אינו אלא מחשבה אחת. האם ההבנה הזו צריכה לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים? האם הרגשות שלנו יישארו כשהיו, או שמא יתחולל בהם שינוי? מה לגבי המוטיבציות שלנו - הרצון להצליח, להיראות, להשיג, להשתייך? האם מושגים כמו טוב ורע, יפה ומכוער, אהבה ודחייה - האם כל אלה מאבדים משמעות ברגע שאנחנו יודעים שהכול הוא מחשבה אחת כוללת, שלנו? האם הידיעה הזו - לא תיאוריה, לא אמונה, לא רעיון מופשט - אלא ידיעה ברורה ומוחלטת שהעולם כולו הוא מחשבה אחת, שאנחנו חלק ממנה, ואולי אף היא עצמה - האם היא לא מבטלת את כל אותם רגשות, את מערכות המוסר, את כל מה שחשבנו שחייבים לעשות ביומיום? האם לא נדרש, ברגע כזה, מהפך בתודעה? היפוך של 180 מעלות בתפיסה שלנו את המציאות - הפיזית, הרגשית, המוסרית?

האם עצם הידיעה הזו לא אמורה לשנות מהיסוד את ההתנהגות שלנו, את ההבנה שלנו, את עצם היותנו? אם העולם כולו הוא מחשבה, ואם אנחנו המחשבה הזו - אז כל דבר שהאמנו בקיומו מחוץ לנו מתגלה כאשליה, המשחק מתגלה, החשיבות שנתנו לדברים רבים מתפוגגת. כי אם הכול מתקיים רק במחשבה, ואין דבר מחוץ לה - אז אין דבר באמת מוחלט, ואין דבר באמת חיצוני. וברגע שזה נהיה ברור, אולי כל מה שנותר - הוא לבחור: האם להמשיך לשחק... או להתחיל להתעורר?

18. האם להמשיך לשחק או להתחיל להתעורר?

אם בחרנו להתעורר, המשמעות איננה נטישה של העולם, אלא התבוננות בו באופן חדש לגמרי. התעוררות איננה בריחה - היא חדירה פנימה, אל תוך מהות הדברים, בלי להילכד בצורתם. היא איננה הפסקת המשחק, אלא זכירה תוך כדי המשחק שאתה גם המחבר, גם השחקן, גם הקהל וגם הבמה. להתעורר, פירושו לחיות כל רגע מתוך מודעות לכך שהכול - כל מה שנראה, נשמע, מורגש ונחשף - מתקיים בתוך שדה אחד של תודעה. הרגשות אינם נעלמים - הם משתנים. הכעס, הקנאה, הצורך להוכיח - מתמוססים, כי אין עוד "אחר" שמולו יש להתחרות. האהבה, השמחה, השלווה - מתעמקות, כי הן חוזרות למקורן הטבעי: תחושת האחדות עם כל מה שיש.

המוסר כבר לא מוּנָע מחוקים חיצוניים, אלא מתוך היזכרות: איך אפשר לפגוע במישהו, אם הוא אני? איך אפשר לרמות, אם אין הפרדה בין השולח לנמען? העשייה בעולם לא נפסקת - אך היא נעשית מתוך חופש, לא מתוך כפייה. ההישגים, ההצלחות, המעמד - מקבלים מקום אחר: לא כיעד, אלא כהשתקפות רגעית של תנועה רחבה בהרבה. התעוררות היא חזרה הביתה - אל ההבנה שהכול מתקיים בתודעה אחת, כוללת, שאינה זקוקה לשום הוכחה. וכעת, משנפתח הפתח, נותרת רק הבחירה: להמשיך להתנהל כאילו שכחנו, או להתחיל לזכור - ולפעול מתוך הידיעה. לשקוע חזרה בחלום, או לחלום את החלום ביודעין. להמשיך לשחק... או להתחיל לשחק אחרת.

לוגיקה כפולה

1. ההיגיון כעיקרון יסוד: הלוגיקה הדו-ערכית כתשתית לחשיבה אנושית

אריסטו (Aristotle 384-322 BC) היה פילוסוף יווני ותלמידו של אפלטון (Plato 428-348 BC), ונחשב לאבי הלוגיקה הפורמלית. הוא ניסח את שלושת חוקי הלוגיקה הקלאסית, המכונה גם הלוגיקה הדו-ערכית - אשר מהווים את אבני היסוד של עקרונות המדע וכללי ההיסק. חוקים אלו מונחים בבסיסו של הידע האנושי המצטבר מאז תקופת הפילוסופים הפרה-סוקראטיים ועד ימינו אנו. הם שזורים בהתפתחותן של תיאוריות מדעיות ומתמטיות רבות, לרבות תורת היחסות של איינשטיין, המכניקה הקלאסית של ניוטון, תורת האבולוציה של דרווין, המכניקה הקוונטית, ותורת האינפורמציה. חוקים אלו משמשים יסוד לאקסיומות ולמודלים בפיזיקה, במדעים המדויקים, וכן בתחומי המחשוב המודרני - מהלוגיקה הבוליאנית שבבסיס המעגלים הדיגיטליים, דרך מדעי המחשב ותכנות אלגוריתמי, ועד מערכות אינטרנט, למידת מכונה ובינה מלאכותית.

מעבר לכך, הלוגיקה הקלאסית מהווה גם בסיס תיאורטי לחשיבה אנליטית במדעי החברה: בפסיכולוגיה קוגניטיבית, נעשה בה שימוש לניתוח דפוסי חשיבה ושיפוט, בבלשנות פורמלית - להבנת מבני שפה ותחביר, ובתחום הפילוסופיה של השפה וההכרה - לבחינת האופן שבו מושגים נוצרים, מובנים ומקשרים בין מחשבה לעולם. גם תיאוריות של קבלת החלטות רציונלית, תורות מוסר נורמטיביות וכלים לניתוח טיעונים רטוריים - כולם נשענים על עקרונות הלוגיקה הדו-ערכית כאמת מידה לאמת, תקפות ועקביות.

2. שלושה חוקים: זהות, סתירה ושלישי נמנע

החשיבה האנושית אינה פועלת באקראי - היא נשענת על עקרונות יסוד שמאפשרים לנו להבין, להבחין ולדבר על העולם שמסביבנו. שלושה חוקים מרכזיים עומדים בבסיס כל מחשבה תקפה: חוק הזהות, חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע. ללא חוקים אלו, לא היינו יכולים לנסח טענות, לבחון אמת ושקר, או לבנות כל צורת ידע. להלן הסבר תמציתי של כל אחד מהם, בליווי דוגמאות והבהרות.

1.     חוק הזהות קובע שעל מנת שנוכל לחשוב ולהבין את העולם, עלינו להתייחס למושגים כקבועים. כל חשיבה מושגית נשענת על זיהוי של תופעות יציבות, המאפשר הבחנה ביניהן והבנה חוזרת של אותו דבר לאורך זמן. כמו שחפץ בחדר מזוהה בכל פעם מחדש, כך גם מושג ברור מאפשר שיחה משותפת והבנה עקבית. ללא מושגים יציבים, המחשבות היו מתפזרות כאילו היו גלים בים - ללא סדר, תבנית או אפשרות לאחיזה. אריסטו ניסח זאת כך: בלי מילים בעלות משמעות קבועה, לא ניתן לחשוב או לנהל שיחה, אפילו לא עם עצמנו. לכן, חוק הזהות איננו רק כלל לוגי - הוא תנאי בסיסי לכך שהמחשבה תהיה אפשרית, ולכך שנוכל לבנות ידע.

2.     חוק הסתירה החוק אומר: לא נכון הוא שמשפט ושלילתו יהיו אמיתיים כאחת. לא נכון הוא שמשפט יהא אמיתי ובטל כאחת. לא ייתכן, לדוגמא, שאלוהים יהיה קיים וגם לא קיים. חוק הסתירה הוא אקסיומה, הוא הנחה הקודמת לכל טענה בעלת מובן ולכל הוכחה.

3. חוק השלישי הנמנע משפט השלישי הנמנע קובע שלכל טענה חייב להיות ערך אמת ברור: או שהיא נכונה, או שהיא שגויה - ואין אפשרות שלישית. לדוגמה: או שאלוהים קיים, או שהוא לא קיים - לא ייתכן מצב שלישי שבו הוא "קצת קיים" או "קיים רק בתודעה".

3. ההיגיון כתחבולה: כשהסדר הפנימי מחפה על כאוס חיצוני

חוקי ההיגיון - אותם עקרונות נעלים שעליהם מתבססת כל מערכת חשיבה - אינם עוסקים, למעשה, במציאות עצמה. הם אינם טוענים דבר על קיומה, על טבעה, או על האופן שבו היא פועלת. מבחינתם, המציאות יכולה להיות מוצקה או מדומה, חומרית או חלומית, אובייקטיבית או פנטזיה של מוח מבודד - וזה כלל לא משנה. הלוגיקה, כמו שוטר תנועה עיוור, מתעניינת אך ורק בכיוון שבו נוסעים המשפטים, לא ביעד אליו הם חותרים או במטען שאותו הם נושאים.

היא קובעת מהי טענה תקפה, לא מהי טענה אמיתית. חוק הסתירה, חוק השלישי הנמנע, עקרון הזהות - אלה אינם חוקים של העולם, אלא חוקים של השפה, של צורת החשיבה. הם מסמנים מתי מחשבה נשמעת "נכונה" מבחינה מבנית - גם אם היא עוסקת בפיות, יקומים מקבילים או אלוהים שמחביא את עצמו מאחורי מסך של קוונטים. ומכאן השבר: האם אנו באמת יכולים לסמוך על הלוגיקה שתכוון אותנו במבוך המציאות? הלוא היא עצמה מעולם לא דרכה שם. היא אינה מבחינה בין מה שנחווה באמת לבין מה שרק נחזה להיות. השאלה האם טענה כלשהי מתאימה למה שנמצא "שם בחוץ" - בין אם זו אבן ברחוב, שדה קוונטי או מחשבה על פניו הנסתרים של הירח - כלל לא מעניינת את הלוגיקה. זהו תחום שונה לגמרי, התחום הרעוע של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה), שמבקש לברר מה אנו יודעים, כיצד אנו יודעים, והאם בכלל ניתן לדעת.

כאן צצה האירוניה: אנחנו סומכים על הלוגיקה שתכוון אותנו בעולם, אבל היא עצמה עוצמת את עיניה בפניו. היא מנתחת את מבנה המשפט, לא את תוכנו. היא מוכנה לבדוק אם הטענה "קיים עכשיו פיל סגול בחדר" אינה סותרת את עצמה - אך לא תשאל האם יש באמת פיל כזה. ומכאן לשאלה שנדמה שאנו מעדיפים שלא לשאול: על איזו "מציאות" חלים חוקים אלו? האם זו המציאות של החושים, הממשית, זו שמול העיניים שלנו עכשיו? או שמא זו המציאות המדומיינת, הספקולטיבית, אותה שאינה נמצאת אך נוכחת בראשנו - כמו המחשבה על קרקעית האוקיינוס השקט, המקום שבו אולי לא דרך אף מבט אנושי, אבל שבו אנו קובעים, ללא היסוס, שגם שם "מה שישנו - ישנו, ומה שאיננו - איננו", או כמו צידו האפל של הירח, שמעולם לא ראינו במו עינינו אך אנו מתארים אותו כאילו היה חלק מהנוף המוכר, או כמו הארנק שאולי נשכח אתמול בבית קפה - שאין לו נוכחות ממשית כעת, אך ממשותו המנטלית כמעט ודאית, או - והכי עמוק - כמו האנשים שאינם כאן איתי ברגע זה, אך חייהם מתקיימים בראשי: שירה, בת-דמותי, שמרוחקת ממני פיזית אך נוכחת בי כל הזמן, דני, אחי, שגם אם איננו מדברים כעת, חי ופועל בתודעתי, ושָרוֹן, שותפתי למסע, שאולי נמצאת בחדר אחר, אך פעולתה מורגשת בי כמו הד של נוכחות חיה.

ולפי איזו לוגיקה מתקיימים הדברים האלו או פועלים האנשים האלו, כרגע? באיזו מערכת חוקים פועלת מחשבתי כאשר היא טווה את קיומם הרגעי של מה שאינו נוכח? האם גם עליהם חלה הלוגיקה הדו-ערכית? או שמא הם שייכים לתחום אחר - תחום שבו מחשבה מייצרת ממשות, גם כשהיא ריקה מכל תפיסה חושית? אולי כל מה שהלוגיקה עושה הוא לארגן את הפחד שלנו מתוהו ובוהו - לבנות לנו קירות בתוך עולם שאנחנו לעולם לא נוכל לראות את כולו.

4. הלוגיקה הבינארית והקשר לעולם המודרני והמדע

העולם המודרני נשען יותר ויותר על טכנולוגיות המבוססות על מחשבים ורשתות תקשורת - כלומר, על האינטרנט ויישומי בינה מלאכותית - ואלו בתורם מושתתים על לוגיקה דו-ערכית, או בינארית, כפי שתוארה לעיל. קשה לדמיין כיום את החיים במובנם המודרני ללא טכנולוגיה זו. אבן הבסיס של המערכת הבינארית היא הביט (bit) שיכול להיות באחד משני מצבים בלבד: 0 או 1. זוהי הלוגיקה הדו-ערכית בהתגלמותה:

1. חוק הזהות - מתבטא בעצם קיומו של הביט כמושג חד-משמעי.

2. חוק הסתירה - הביט אינו יכול להיות בו זמנית גם 0 וגם 1.

3. חוק השלישי הנמנע - אין אפשרות שלישית, הביט מוכרח להיות או 0 או 1.

השליטה של חוקים אלה במציאות המודרנית מעולם לא הייתה מקיפה כל כך. כמעט כל תחום בחיינו - כלכלה, בריאות, חינוך, מחקר מדעי, ביטחון, ממשל, ועוד אינספור תחומים אחרים - נשען על מערכות מחשוב ותקשורת המבוססות על עקרונות הלוגיקה הבינארית. יתרה מזאת, הלוגיקה הזו מושרשת כל כך עמוק בתפיסת עולמנו, עד שנראה שכל תופעה, חפץ, רעיון או תחושה ניתנים להבנה ולתיאור באמצעות עקרונותיה. למשל, ניקח כיסא:

1. הכיסא הוא כיסא - חוק הזהות.

2. הוא נמצא בחדר, או שאינו נמצא - חוק הסתירה.

3. אין אפשרות שלישית, הוא לא יכול להיות "קצת בחדר" או "בין לבין" - חוק השלישי הנמנע.

כך גם ביחס לכל עצם או תופעה שאנו תופסים במציאות: כולם ניתנים להגדרה במסגרת שלושת חוקי הלוגיקה הקלאסית. אבל אז מגיעים הדברים שמסרבים להיכנע: איכויות, רגשות, תחושות - מה נעשה איתם? הרי הם אינם "שחור או לבן", אלא נעים במנעד עדין ומעורפל בין קצה לקצה. ובכל זאת, העולם הבינארי אינו מוותר להם. הוא חונק את העמימות, קוטע את הרצף, מכריח כל גוון לבחור צד. לדוגמה:

1. אשמה - נחשבת לקיימת רק אם האדם עבר על ערך מוסרי, מודע לכך, וגם מייחס לעצמו אחריות. אם שלושת התנאים מתקיימים - אשמה = 1. אחרת - 0.

2. קנאה - מתעוררת רק אם יש מישהו אחר שיש לו מה שאין לך, אם אתה מודע לכך, ואם אתה גם רוצה להשיג את מה שיש לו או לשלול את זה ממנו. אם כל אלה מתקיימים - קנאה = 1. אם לא - 0.

3. תקווה - מתרחשת רק אם אתה רוצה שמשהו יקרה, ואתה גם מאמין, ולו בקצה הכרה דקה, שזה ייתכן. אז יש תקווה (1). אבל אם הכול נראה אבוד, אם העתיד חסום לגמרי, אם נותר רק חושך - התקווה מתאיינת (0).

זו לא רק פרקטיקה של מדידה, אלא מהפכה בתודעה: רגש נהפך למנגנון דיגיטלי. כאב, אהבה, כמיהה - כולם נדחסים לתוך צינור צר של 0 או 1. מדדים, טבלאות, תנאי if. ואנו מקבלים זאת, כי אחרת לא נדע איך להפעיל את המכונה. בדרך זו ניתן לפרק גם תופעות מורכבות, חווייתיות או מופשטות, למרכיבים מדודים ומדויקים, וכך לתאר את המציאות האיכותית כאילו הייתה מציאות כמותית-לוגית. זהו למעשה אחד ההישגים הבולטים של המדע המודרני: היכולת להסביר תופעות מגוונות ורב-שכבתיות באמצעות עקרונות פשוטים יחסית של מדידה, כימות והיסק לוגי.

מכאן אפשר לומר שלוגיקת ה-0 וה-1 פועלת היטב בתחום הנראה, הנמדד, הניתן לתפיסה - כלומר, בעולם שבו מתקיימת תצפית, או לפחות קיימת אפשרות למדידה. כל עוד יש צופה, או מערכת שמבצעת הבחנה בין מצבים, הלוגיקה הדו-ערכית מתפקדת ככלי חזק להמשגת המציאות. אך ברגע שמוסר התנאי הזה - כאשר אין מדידה, אין תצפית, ואין הכרה שמפרשת את הנתונים - עולה שאלה עמוקה יותר: האם הלוגיקה הבינארית עדיין תקפה? האם ניתן בכלל לדבר על "אמת" או "שקר", על "קיים" או "אינו קיים", בעולם שאינו נמדד ואינו מופיע בשום מערכת של הבחנות? ייתכן שעבור עולם שאינו נתפס כלל, אין משמעות לאותם חוקים שעליהם בנינו את כל מבני הידע שלנו - ושם נדרשת לוגיקה אחרת, שאיננה כפופה להבחנות חד-משמעיות, ואולי אף חורגת מגבולות ההיגיון כפי שאנו מכירים אותו.

5. כשאין צופה - איזו לוגיקה תקפה?

נשאלת השאלה: האם התקפות של חוקי הלוגיקה, שמעמדם בעולם התופעות הנתפסות דרך חושינו - במדע, בטבע ובמציאות היומיומית - נחשב לבלתי מעורער, נשמרת גם ביחס לעולם שאינו נתפס בחושים ברגע זה? כלומר, האם עולם המחשבות, הדמיון, הזיכרונות, התחזיות, הפחדים, התקוות והרצונות - אותו מרחב פנימי שבו שוכן כל מה שאיננו חווים באופן מיידי - גם הוא פועל לפי עקרונות הלוגיקה הדו-ערכית? האם ייתכן שלעולם ה"בלתי-נחווה" ברגע נתון, זה שמתקיים רק בתודעתנו, חלים חוקי לוגיקה שונים? האם ייתכן שהוא מתנהג באופן שונה מהדרך שבה אנו רגילים לחשוב עליו? אם נקבל את ההשערה הזו, אז אין זה מספיק רק לומר שלוגיקת האמת והשקר הפשוטה אינה חלה שם, עלינו להציע לוגיקה אלטרנטיבית - שיטת חשיבה חדשה שתוכל להסביר את ההתנהגות של אותו מרחב בלתי-נראה, מרחב שייתכן ומבנהו שונה מהותית מן העולם הנתפס. מהו אפוא מבנהו של העולם שאיננו נוכח בחושים? מהם החוקיות, העקרונות או חוקי הלוגיקה ששולטים בו? ואם קיימת לוגיקה אחרת שם - מה מאפיין אותה, ואיך נוכל להבין אותה?

6. שאלת התקפות של ההסבר המדעי

ייתכן שהמדע מסוגל למדוד, לנתח ולתאר - אך לא להסביר - את כל התופעות בטבע. אולם יש לזכור: כשמן כן הן - תופעות. ומהותן של תופעות היא היותן נוכחות רק כאשר הן נחוות. כלומר, קיומן מתקיים אך ורק בראשנו, בזמן שאנחנו צופים בהן, כאן ועכשיו, דרך החושים. הקור והחום, האור והחושך, הגודל, המהירות, התהליכים הכימיים, המרחב והזמן, הצבעים וכל תכונה חומרית אחרת - כולם אינם אלא ייצוגים מנטליים. הם מתהווים רק כאשר הם נתפסים. החומר עצמו, כמו גם כל מאפייניו, מתקיים כתופעה בתודעה. כלומר, כל תופעה שעוברת דרך החושים עוברת טרנספורמציה - הופכת למשהו שונה במהותו ממה שאולי "ישנו" כביכול מחוץ לנו. במקרה הטוב, מדובר באשליה מדעית - תחושה עקבית ומדידה שמייצרת חוויה של מציאות. במקרה הפחות ודאי, מדובר בדמיון גרידא, שאינו מחייב כל טרנספורמציה, משום שהוא כולו תוצר פנימי.

מכאן שהמדע, בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, אינו אובייקטיבי באמת. הוא מבוסס כולו על תופעות סובייקטיביות, כפי שהן נחוות בתודעת האדם. המדע אינו מסוגל לומר דבר על ה"דבר כשלעצמו" (כדבריו של קאנט), אלא לכל היותר למדוד, לתאר ולבנות חוקיות מתוך מה שנחווה ברגע ההתבוננות. אך גם חוקיות זו - על פי דייוויד יום - אינה ודאית, אלא נשענת על הרגל, הסתברות ותחושת סיבתיות. דייוויד יום (David Hume 1711-1766), מההוגים הבולטים של תקופת הנאורות, הביע ספק עמוק בנוגע ליכולתנו לדעת את העולם באמת. לטענתו, אין לנו תפיסה ישירה של סיבתיות: איננו חווים את הכוח שמחבר בין אירוע לאירוע, אלא רק סדר קבוע של התרחשויות. כשכדור אחד פוגע באחר וגורם לו לנוע, איננו רואים את "הסיבה" עצמה - רק את ההתרחשות ברצף. מכאן אנו מפתחים ציפייה - אך הציפייה הזו נובעת מהרגל פסיכולוגי, לא מהבנה הכרחית של טבע הדברים. בהקשר זה, ניסח יום את בעיית האינדוקציה: אנו מניחים שהעתיד יתנהג כמו העבר רק משום שכך התרגלנו לחשוב. אך עצם ההנחה הזו - שגם בעתיד תישמר אותה חוקיות - מבוססת בעצמה על אינדוקציה. כך נוצרת מעגליות לוגית: אנו מצדיקים את האינדוקציה באמצעות אינדוקציה. לכן, טען יום, הידע המדעי כולו נשען על יסוד שאינו ניתן להצדקה רציונלית מוחלטת - אלא רק על אמונה שנולדת מההרגל.

7. כוח נופל שאין לו שם: מה אנחנו באמת יודעים?

הרעיונות של דייוויד יום טלטלו את היסודות שעליהם נשענים המדע והפילוסופיה. אם אין באמת קשר הכרחי בין סיבה לתוצאה - אלא רק הרגל של התודעה שלנו לראות קשר כזה - אז איך אפשר להצדיק את החוקים של הפיזיקה? השאלה הזו גרמה לקאנט לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם. לפי הגישה שפיתח, הסיבתיות היא לא משהו שקיים שם בחוץ בעולם, אלא דרך שבה התודעה שלנו מארגנת את החוויות שלנו. קאנט אף אמר שיום "העיר אותו מתרדמתו הדוגמטית" - כלומר גרם לו לערער על הנחות שקיבל כמובן מאליו. גם קבוצה של פילוסופים מהמאה ה-20, שנקראו הפוזיטיביסטים הלוגיים - כלומר כאלה שסברו שהמדע צריך לעסוק רק במה שאפשר למדוד ולתאר בצורה ברורה ולוגית - אימצה את הספקנות של יום. הם טענו שאין טעם לדבר על מהות הסיבתיות עצמה, אלא צריך להסתפק רק בתיאור הקשרים שניתן לראות ולבדוק בפועל. הגישה הזו, שמעדיפה להתמקד במה שאפשר לבדוק ולא במהות הנסתרת מאחורי הדברים, ממשיכה לעורר ויכוחים עד היום - במיוחד כשמדובר בשאלות על המדע, על תודעה, ועל מה באמת אפשר לדעת על העולם.

ניקח לדוגמה את כוח הכבידה. המדע יודע לתאר אותו בצורה מדויקת מאוד - הוא יודע לחשב איך גופים נמשכים זה לזה: כמה עוצמה יש למשיכה, מתי היא מתרחשת ובאילו תנאים. הוא אפילו יכול לחזות בדיוק מרשים מה יקרה אם גוף מסוים יתקרב לגוף אחר. אבל עם כל הידע הזה, יש משהו אחד שהמדע לא יודע: מה בעצם גורם לזה לקרות? למה גופים נמשכים בכלל? מה מקור הכוח הזה? ואולי בכלל יום אחד המשיכה הזאת פשוט תיעלם? אנחנו לא באמת יודעים. המדע יודע למדוד, לא להסביר. הוא מתאר את מה שאנחנו רואים, מרגישים וחווים - אבל הוא לא חודר למהות של הדברים. הוא לא אומר לנו למה דברים קורים, רק איך הם נראים כשהם קורים. ובדיוק כמו הלוגיקה שאנחנו רגילים אליה - האמת או השקר, השחור או הלבן - גם המדע תקף רק בתוך העולם שאנחנו חווים עכשיו. אין שום דרך להוכיח שהוא עובד גם מחוץ לרגע הנוכחי, מחוץ לחוויה שלנו. מעבר למה שנצפה - אנחנו פשוט לא יודעים.

8. כשהתצפית יוצרת את המציאות: מבוא לעקרונות תורת הקוונטים

ייתכן שקיימת דרך חלופית לתאר כיצד העולם פועל כאשר איננו צופים בו - ייתכן שאף נדרשות אקסיומות חדשות ללוגיקה ולהיגיון כפי שאנו מכירים אותם. ייתכן גם שקיימים הסברים אחרים לתופעות מדעיות, לא מתוך ודאות מוחלטת אלא מתוך הסתברות, עמימות, וריבוי אפשרויות: זו מהותה של תורת הקוונטים. ליבת ההבנה של הפיזיקה הקוונטית יכולה להתמקד בשני מושגים יסודיים: סופרפוזיציה וקריסה. סופרפוזיציה מתארת מצב שבו מערכת פיזיקלית יכולה להימצא בכמה מצבים אפשריים בו-זמנית, כל עוד לא התבונַנו בה. אך ברגע שמבוצעת תצפית - המצב מתממש לקריאה אחת בלבד: הקריסה. כדי להמחיש את העיקרון הזה, הציע הפיזיקאי ארווין שרדינגר ניסוי מחשבתי פרדוקסלי מפורסם - "החתול של שרדינגר" - שבו חתול סגור בתיבה יכול להיות בו-זמנית חי ומת, כל עוד לא פותחים את התיבה וצופים בו. הפרדוקס הזה אינו עוסק בחתולים, אלא בשאלה עמוקה בהרבה: האם המציאות עצמה קיימת במצב מוגדר כאשר אין תודעה שצופה בה? אֶרווין רוּדוֹלְף יוֹזֶף אָלֶכְּסַנְדֶר שְׁרֶדִינְגֶר (Erwin Rudolf Josef Alexander Schrödinger 1887-1961), נולד בווינה, היה פיזיקאי אוסטרי שנודע בתרומתו למכניקת הקוונטים. חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1933, ביחד עם פול דיראק, על גילוי צורות מועילות חדשות של התורה האטומית ובהן פיתוח משוואת שרדינגר. תרומה נוספת של שרדינגר היא ניסוי המחשבה - החתול של שרדינגר.

אחד העקרונות המרכזיים בתורת הקוונטים הוא עקרון אי-הוודאות של הייזנברג. נניח לרגע חלקיק זעיר המתנהג לפי חוקי הקוונטים - למשל, אלקטרון, נייטרינו, פוטון, או אפילו אטום שמורכב ממספר חלקיקים קוונטיים - כולם דוגמאות למערכות שמצייתות לתופעות קוונטיות מובהקות. על פי מכניקת הקוונטים, אין באפשרותנו לדעת בו-זמנית גם את מיקומו המדויק של החלקיק וגם את מהירותו. ברגע שאנחנו יודעים את מהירותו, מיקומו הופך לבלתי ידוע, ולהפך. אז האם זה אומר שהחלקיק נמצא בכל מקום בו-זמנית? לא בדיוק. המשמעות היא שעד לרגע המדידה, אין לו מיקום מוגדר בכלל. לא רק שאנחנו לא יודעים איפה הוא - אלא שאפילו הטבע עצמו "לא יודע". במילים אחרות: השאלה "איפה החלקיק?" פשוט אינה רלוונטית לפני ביצוע מדידה. במצב כזה אומרים שהחלקיק נמצא ב-סופרפוזיציה של מיקומים - מצב שבו כל האפשרויות מתקיימות בו-זמנית.

המילה "סופרפוזיציה" פירושה המילולי הוא "חפיפה" או "סכימה" - כלומר, פונקציית המצב של החלקיק היא סכום של כל המצבים האפשריים. מה שזה אומר בפועל: החלקיק אינו נמצא במקום מסוים, אלא מתואר על-ידי פונקציה הסתברותית שמגדירה את הסיכוי למצוא אותו בכל נקודה אפשרית במרחב. ורק כאשר מתבצעת מדידה, כלומר צופים בו, מתרחש רגע מכונן: פונקציית המצב "קורסת", והחלקיק מופיע במקום מסוים - זה שבו מצאנו אותו. רק אז אפשר לומר שהוא באמת היה שם. במילים פשוטות: החלקיק "בכל מקום" - עד שמישהו מסתכל. ברגע שמבצעים מדידה, המציאות נבחרת - או מתגבשת - מתוך פוטנציאל של אפשרויות.

9. ניסוי החתול של שרדינגר: בין אבסורד למציאות חדשה

ניסוי "החתול של שרדינגר" הוא ניסוי מחשבתי שהציע שרדינגר בשנת 1935, במטרה להצביע על האבסורד שביישום תורת הקוונטים על עולם החי והחפצים הגדולים (המקרוסקופיים). הניסוי מתאר תרחיש שבו מכניסים חתול לתוך תיבה אטומה, יחד עם מנגנון הכולל את הרכיבים הבאים:

1. אטום רדיואקטיבי בודד, שנמצא במצב של סופרפוזיציה - כלומר, הוא בו-זמנית במצב של התפרקות ושל אי-התפרקות, כל עוד לא נערכה תצפית עליו. ככה מתנהלת תורת הקוונטים (אטום רדיואקטיבי הוא אטום לא יציב, שמתפרק באופן טבעי ומשחרר קרינה. ההתפרקות הזו נקראת "התפרקות רדיואקטיבית", והיא מתרחשת באופן אקראי לחלוטין - אי אפשר לחזות בדיוק מתי אטום מסוים יתפרק. אם האטום מתפרק, הוא משתנה לאטום אחר (לרוב של יסוד אחר), תוך כדי פליטת קרינה (כמו חלקיקים או אנרגיה). אם האטום לא מתפרק, הוא נשאר כפי שהוא, אך עשוי להתפרק בעתיד - שוב, באופן בלתי צפוי).

2. גלאי קרינה, שמחובר למנגנון שיש בו כמוסת רעל.

3. אם האטום מתפרק - גלאי הקרינה מזהה את ההתפרקות, מפעיל את המנגנון, וכמוסת הרעל משתחררת - וכתוצאה מכך, החתול מת.

4. אם האטום לא מתפרק - לא קורה דבר, והחתול נשאר בחיים.

העניין הוא, שעל פי מכניקת הקוונטים, כל עוד לא פתחנו את התיבה ולא בדקנו את מצבו של האטום, לא צפינו בו, הוא נחשב כמי שנמצא בשני מצבים בו-זמנית: גם התפרק וגם לא התפרק. ולכן, מבחינה תיאורטית, החתול עצמו נמצא גם הוא בסופרפוזיציה: גם חי וגם מת - בעת ובעונה אחת. כמובן, שרדינגר לא טען שחתול באמת יכול להיות חי ומת באותו רגע. הוא ביקש להצביע על הסתירה שבניסיון להחיל את עקרונות תורת הקוונטים על עולם החומר המוחשי. הניסוי הפרדוקסלי שלו מעורר שאלה עמוקה: האם מציאות קיימת במצב מוגדר גם כשאיש אינו צופה בה? זו שאלה פשוטה, אך מטלטלת: בעולם המוכר לנו, חתול לא יכול להיות גם חי וגם מת. איננו מכירים תופעות כאלה, והן מנוגדות לאינטואיציה וללוגיקה דו-ערכית. וזה בדיוק לב הפרדוקס - הניסיון להחיל לוגיקה קוונטית על מציאות נראית, או הניסיון להחיל לוגיקה קלאסית על מציאות לא-נראית.

אך ייתכן שבמקום להפריך את הקוונטים, שרדינגר דווקא המחיש את כוחם. אולי דווקא בעולם הלא-נצפה, זה שמעבר לתודעתנו ברגע זה, מתאפשר היגיון מסוג אחר - לא דו-ערכי, אלא כזה שמכיל גם-וגם: מצב בו החתול גם חי וגם מת, לא כטעות - אלא כחוק טבע. וזהו אולי ההבדל בין המציאות הנתפסת למציאות הלא-נתפסת של הסתברות, חפיפה, ואי-ודאות, שמעמידה את גבולות ההיגיון שלנו במבחן חדש. אף מדען מכובד לא הצליח לסתור את ההשערה הזאת מעולם, אפילו איינשטיין לא הצליח להשיג נימוק מדעי שיוכיח את הכביכול אבסורד במסקנה שחתול יהיה בסופרפוזיציה, בייאושו הוא רק אמר שהניסוי עומד ב"סתירה לאינטואיציה הבסיסית ביותר ולשכל הישר", מושגים ששרדינגר ואיינשטיין השתמשו בהם, בעודם מאמינים שאפשר לפתור בעיות של פיזיקה והיגיון באמצעות שכל ישר ואינטואיציה בסיסית.

לפי נילס בוהר לעומת זאת, עובדת הצפייה שלנו בחתול היא למעשה זו שגרמה לו להופיע לפנינו בצורה מסוימת, כלומר הצפייה שלנו גרמה לו להיות חי או לא-חי. עד שלא צפינו בו החתול היה בסופרפוזיציה של גם חי וגם לא-חי, ברגע שצפינו בו, התרחשה קריסה של המצב שלו והוא הפך למעשה להיות חי או מת. עולם המורכב ממצבים של סופרפוזיציות ותהליכים של קריסות עומד בסתירה לחוקים פיזיקליים ולחוקי הלוגיקה הקלאסית: חוק הזהות, חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע, מכיוון שהחתול בתיבה הוא לא החתול שאנחנו מכירים כשאנחנו מדמיינים חתול.

ההיגיון הדו-ערכי מלמד אותנו לבחור: או זה או זה, בלי מקום לביניים. אבל בטבע - הבחירה לא תמיד הכרחית. סופרפוזיציה מאפשרת לאובייקט להיות בכמה מצבים בו-זמנית, גם אם הדמיון שלנו מתקומם. בין אם מדובר בחתול, מטוס או כוכב לכת מרוחק - חוסר היכולת שלנו לדמיין את המצב הזה לא מבטל את קיומו. להפך: אולי זה דווקא רמז לכך שהמציאות רחבה מהשפה שמבקשת לתפוס אותה.

10. האם המציאות זקוקה לצופה? בין סופרפוזיציה, קריסה והמהפכה הקוונטית

תורת הקוונטים שברה את המסגרת הדו-ערכית של הלוגיקה הקלאסית, וערערה על תוקפם של יסודות המדע כפי שהיו מוכרים. היא העמידה סימן שאלה גדול מעל עצם תקפותו של המנגנון המדעי כולו. לולא חילקנו את היקום לשניים - "מה שנמצא כאן ועכשיו בחוויית החושים", ו"כל השאר" - ייתכן שהמדע היה ניצב בפני משבר עמוק הרבה יותר. אבל מדוע, אם כך, איננו טוענים שאדם הנמצא מאחורי דלת סגורה ואיננו רואים אותו כעת, מצוי בעצם בסופרפוזיציה? הסיבה היא שהלוגיקה הקוונטית נחשבת לתקפה רק בתחום המיקרוסקופי - כלומר, בעולמם של אלקטרונים, אטומים וחלקיקים תת-אטומיים. תופעות כמו סופרפוזיציה וקריסת פונקציית הגל מיוחסות לעולם זה בלבד, ולא לעולם המקרוסקופי שבו אנו חיים וחווים.

עם זאת, עולה שאלה עמוקה: האם ניתן להרחיב את עקרונות הקוונטים אל העולם המקרוסקופי? כלומר, האם אפשר לטעון שלא רק חלקיקים זעירים מצויים במצב של סופרפוזיציה עד לרגע התצפית, אלא שגם עצמים, יצורים ואף אירועים - כל מה שאינו נתפס בחושים שלנו כאן ועכשיו - מתקיים באופן לא-מוחלט, כמעין אפשרות פתוחה? במילים אחרות: האם המציאות כולה - כל מה שנמצא מחוץ לטווח התפיסה המיידית שלנו - מתקיימת בסופרפוזיציה כלשהי, עד אשר אנו חווים אותה? כמו החתול של שרדינגר, ייתכן שגם היקום עצמו תלוי בצופה, ומשתנה מרגע לרגע בהתאם למצב התודעה, ההתבוננות והחוויה.

מה שניתן לומר בוודאות - וגם על פי מקורות מדעיים מבוססים - הוא שהאובייקטים שאיננו תופסים בחושינו ברגע זה, גם אם אנחנו חושבים עליהם או מדמיינים אותם, אינם כפי שאנו מדמיינים. הם אינם "קיימים" בצורתם הנתפסת: אין בהם צבעים, קולות, חום, קור, ריח או גודל - אלו כולם תכונות שתודעתנו יוצרת מתוך פירוש לחוויה חושית. יתרה מזו, ייתכן שגם ההגדרה המדעית של מושג הסופרפוזיציה אינה מדויקת כפי שהיא נראית. הסופרפוזיציה, כידוע, מוגדרת דרך פונקציית המצב - מבנה מתמטי שתלוי בהנחות יסוד של לוגיקה קלאסית ובינארית. כלומר, כדי לערער על המסגרת הלוגית הקיימת, תורת הקוונטים עושה שימוש בכלים של אותה מסגרת עצמה. זה עשוי להיחשב ככשל יסודי: ניסיון לשבור את המערכת מתוך חוקי המשחק שלה. ולכן ייתכן שלא ניתן יהיה להבין לעומק את עקרונות תורת הקוונטים כל עוד אנו מחויבים לתיאורם באמצעות פונקציית מצב או מתמטיקה קלאסית. במקום לנסות להיאחז בהסברים הישנים, אולי מה שחשוב באמת הוא לשמור על הרעיון המרכזי - הרעיון של סופרפוזיציה ושל קריסה - אבל לחפש דרכים חדשות להבין ולתאר אותו, שלא בהכרח מתבססות על אותה לוגיקה נוקשה או על שפה מתמטית מוכרת. אולי אנחנו צריכים דרך חשיבה שונה לגמרי.

11. זמן: עבר, הווה ועתיד כפיקציה מחשבתית

נהוג לחלק את הזמן לעבר, הווה ועתיד, אך מבט מעמיק יותר עשוי לחשוף שזו אינה אלא אשליה. לפי קאנט, החלל והזמן אינם חלק מהמציאות האובייקטיבית, אלא תנאים שכל הכרה אנושית כפופה להם. הם אינם קיימים מחוץ לתודעה, אלא מהווים את המסגרת שבתוכה אנו תופסים כל תופעה. אם נתייחס לשלושת הממדים של הזמן כיחידה אחת מאוחדת, האם לא נוכל לראות את חלוקתם כנרטיב מחשבתי בלבד, פיקציה שנובעת מהאופן שבו אנו תופסים את המציאות?

זמן עבר הוא סיפורו של היקום, של האנושות ושל חיינו - כל מה שהתרחש אתמול, שלשום, וכלל הידע שנצבר לאורך ההיסטוריה. אך היכן מצויים כל האירועים הללו? איפה נמצא העבר שלנו? רק במחשבותינו. כשאנו מעלים זיכרונות, איננו נוגעים בעבר עצמו אלא בחשיבה עליו בלבד. האם ייתכן שהעבר מעולם לא התקיים באמת, אלא רק נראה לנו כך, כמו סרט שמוקרן בתודעתנו? אולי הזיכרון הוטמע בנו ברגע אחד (השערת ראסל), ואנו רק מאמינים שהדברים התרחשו? קשה לשלול זאת לחלוטין, שכן מבחינה תיאורטית, זו אפשרות שאין להפריך. זמן עתיד, כמו העבר, אינו אלא מחשבות - רק שהפעם הן מופנות אל מה שטרם התרחש. אנו מהרהרים במה שיבוא, כיצד יתפתחו הדברים, ואיך ייראה המחר. בדיוק כפי שהעבר מתקיים בזיכרון, העתיד מתקיים בדמיון, ושניהם אינם אלא תוצרי התודעה שלנו. זמן הווה הוא האשליה שבאשליות. הוא נתפס כרגע החולף בין עבר לעתיד, אך האם הוא באמת קיים? ברגע שקראת את השורה האחרונה, היא כבר הפכה לעבר, והשורה הבאה שטרם נקראה היא עדיין עתיד. כך, בכל ניסיון לאחוז בהווה, הוא כבר נעלם. אם ההווה אינו קיים, אין גבול ממשי בין עבר לעתיד, ואם אין ביניהם הפרדה - האם ייתכן שהם אינם אלא יחידה אחת שלמה, ומהותה אינה אלא מחשבה? במכתב תנחומים, שכתב איינשטיין למשפחתו של חברו מיכאל בסו (Michele Angelo Besso 1873-1955) בשנת 1955, הוא כתב "אנשים כמונו, שמאמינים בפיזיקה, יודעים שההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה עיקשת במיוחד".

רוב מחשבותיו של האדם אינן ממוקדות בהווה, אלא נודדות אל העבר או העתיד. הוא עצמו זה שבוחר היכן להציב את תודעתו: האם לשהות בזיכרונות העבר, בציפיות וחששות מהעתיד, או ברגע הנוכחי כפי שהוא נתפס בחושיו. הבחירה הזו - בין נוכחות לבין שיטוט מחשבתי - משפיעה במידה רבה על איכות חייו. במובן הזה, הזמן ניתן לחלוקה פשוטה לשניים: מחשבות על עבר ועתיד ודברים שלא נתפסים כרגע בחושים, ותפיסה חושית של ההווה. ואולי, לא רק הזמן בנוי כך - ייתכן שגם החיים עצמם מורכבים מצמד הכוחות הזה: מה שאנו חווים בפועל ברגע הנוכחי, ומה שאנו מהרהרים בו מחוץ לו.

12. חלוקת המציאות: תפיסה חושית לעומת מחשבה

אם נניח שהחלוקה המקובלת של הזמן לעבר, הווה ועתיד היא אשליה - ייתכן שניתן להציע חלוקה אחרת של המציאות, לא לפי ציר הזמן, אלא לפי ציר התפיסה החושית. על פי חלוקה זו, קיימים רק שני מרכיבים: מה שנתפס כעת בחושים, ברגע הזה ממש של הקריאה, וכל מה שאינו נתפס - "העולם הבלתי-נראה" - הכולל זיכרונות, ציפיות, מחשבות ודימויים שאינם נוכחים בחוויה החושית העכשווית. מה שמופיע בחושים ברגע זה הוא ה"הווה" - פרק זמן שבו מתרחש רצף תחושתי. אך ברגע שרצף זה נקטע, החוויה הופכת מיד ל"עבר". לכן, המציאות כפי שאנו מכירים אותה מתפצלת בפשטות לשניים:

1. תפיסה חושית נוכחת.

2. ומחשבות - על מה שהיה, על מה שאולי יהיה, ועל מה שאיננו כאן.

אבל כאן מתעוררת שאלה עמוקה עוד יותר: האם באמת קיימת הבחנה מהותית בין חוויה חושית לבין מחשבה? הרי גם החושים עצמם - ראייה, שמיעה, מגע, טעם וריח - אינם אלא תרגום עצבי בתוך המוח. במילים אחרות, גם התפיסה החושית היא סוג של מחשבה, פרשנות נוירולוגית למציאות. אם כך, ייתכן שהתשובה הפשוטה והקשה גם יחד היא זו: המציאות כולה היא מחשבה - מחשבה שמבוססת על אותות חושיים, שמפורשים בתודעה. ומעבר לתודעה הזו, אין לנו גישה לשום דבר אחר.

13. איזה חוקים שולטים במציאות

כאמור ניתן להציע חלופה לחלוקה המסורתית של הזמן לעבר, הווה ועתיד: חלוקה בין מחשבות על מה שנתפס ברגע זה בחושים, לבין מחשבות על מה שאינו נוכח בחוויה החושית - בין אם זה עבר, עתיד, או הווה שאינו נתפס בפועל. חלוקה זו אינה פועלת על ציר הזמן, אלא על ציר התודעה והתפיסה. מכאן עולה שאלה מהותית: אילו חוקים לוגיים, פיזיקליים, חוקי מציאות (אונטולוגיים) וחוקי ידיעה או הכרה (אפיסטמולוגיים) שולטים בכל אחד מן התחומים הללו? אם נתמקד ברגע הנוכחי - בהווה הנתפס כאן ועכשיו בחושים - נראה כי הלוגיקה הדו-ערכית שולטת בו בבירור. שלושת עקרונות היסוד שלה תקפים בו ללא סייג: עקרון הזהות, חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע. כל חריגה מהחוקים הללו במסגרת ההווה הנתפס - כל אי-התאמה שנוגדת את הלוגיקה הדו-ערכית - תיתפס מיד כסתירה לוגית, כ"באג" במציאות. וכשם שתוכנה תקולה עלולה לקרוס, כך גם התודעה תידרדר למצב של בלבול, שיגעון או פירוק מושגי. במילים אחרות: ההווה החושי נשלט על-ידי לוגיקה קשיחה. אך מה באשר למה שמעבר לו?

ייתכן שהשאלה המעניינת יותר אינה נוגעת למה שאנו כן תופסים בחושים, אלא דווקא למה שאיננו תופסים. מהו המבנה הלוגי של כל אותם דברים המצויים מחוץ לשדה התפיסה החושית ברגע זה? רובו המכריע של "העולם החיצון" שייך לקטגוריה הזו: אנשים ובעלי חיים, מקומות, עצמים, כוכבים וגלקסיות - כל המציאות החומרית שאיננה נוכחת כעת בתודעה דרך החושים. לאיזה לוגיקה, אם בכלל, מציית עולם זה? ניסוי המחשבה של שרדינגר מספק רמז לתשובה. החתול שבתיבה האטומה, המצוי בסופרפוזיציה כל עוד לא נפתחה התיבה - הוא אינו רק מקרה פרטי, אלא סמל: סמל לכל מה שאנו חושבים עליו אך איננו תופסים בפועל. כל אדם שאיננו רואים, כל מקום שאיננו נמצאים בו, כל עצם שאיננו חשים בו כעת - כולם במצב קיומי דומה: מצב של סופרפוזיציה.

במצב זה, הם אינם מקיימים בהכרח את חוקי הלוגיקה הקלאסית. הם אינם "כפי שהם". הם אינם חיים ואינם מתים, אינם יושבים ואינם לא-יושבים, אינם נוכחים ואינם נעדרים. הם מתקיימים כפוטנציאל מחשבתי בלבד - תערובת לא מוגדרת של אפשרויות, שצפייתנו בהם, או תפיסתנו החושית, היא שמביאה לקריסת המצב אל הוויה מוגדרת. במילים אחרות: כל תפיסה חושית חדשה היא רגע של קריסה - רגע שבו האפשרי הופך לממשי. הרמנו את המבט וראינו דבר שלא ראינו לפני כן - קריסה. עברנו מקום וגילינו נוף חדש - קריסה. ענינו לטלפון ושמענו קול - קריסה. המציאות שלנו מתנהלת על רצף דינמי בין סופרפוזיציה (הפוטנציאל, הלא-נראה) לבין קריסה (ההתגלות, הממשות).

אפשר לחשוב על החיים כאילו הם מתרחשים בשני מסלולים במקביל. המסלול הראשון הוא המסלול הרגיל, הלוגי - שבו הכול נראה ברור ומסודר: או שמשהו קרה או שלא, או שמשהו נכון או שגוי. זה העולם שאנחנו תופסים דרך החושים, שבו אנחנו רגילים לחשוב בצורה של כן או לא, שחור או לבן. אבל יש גם מסלול אחר, עמוק יותר - עולם של מחשבות, אפשרויות, ספקות ודמיון. במסלול הזה, המציאות עוד לא "החליטה" מה היא. כל האפשרויות קיימות בו-זמנית ובאופן ממשי - לא רק כתחושות עמומות או ספקות, אלא כמצבים של ממש, שקיימים זה לצד זה כל עוד אין מבט שמכוון אליהם. ורק ברגע שאתה מפנה את תשומת הלב - ברגע שאתה צופה - מתרחשת הקריסה: כל האפשרויות נעלמות, מלבד אחת. המציאות מתגבשת, מתייצבת, מקבלת צורה אחת שנגלית לך. עד לרגע הזה, אין "אמת אחת" - יש מרחב של פוטנציאלים. הקריסה לא מתרחשת סתם כך - היא מתרחשת כאשר אתה פועל כצופה. אתה, בעצם ההתבוננות, גורם למציאות להתמקד, להתעצב, לבחור כיוון. הדבר הזה קורה כל הזמן - כשאתה מחליט, שואל, שם לב, בוחר - אבל רוב הזמן איננו מודעים לכך. אנחנו ממשיכים לחשוב שהעולם "שם בחוץ" פשוט מתרחש, בלי קשר לנוכחות שלנו, אבל ייתכן שהוא מתרחש רק כשאנחנו פוגשים אותו.

14. הקסדה והתודעה: מציאות כחלוקה בין חוויה למחשבה

ניתן לתאר את חוויית המציאות שלנו באופן הבא: אנו חיים בתוך קסדת מציאות מדומה (VR). הקסדה הזו מגדירה את גבולות התפיסה החושית שלנו - כל מה שאנחנו רואים, שומעים, מריחים, נוגעים בו וחווים. זוהי סביבת המחיה שלנו, ובה פועלים חוקי הלוגיקה הקלאסית. הקסדה יוצרת תחושת תנועה, מקום, זמן, וחומר - אך הכל בה הוא תוצר של סימולציה חווייתית מושלמת. העולם הנתפס בקסדה הוא עולם של גבולות, של תכנים סופיים, של קריסה תודעתית לתוך מצבים מסוימים. לעומת זאת, מחוץ לקסדה - במחשבות, בהפשטות, בעולמות שמנוהלים על ידי לוגיקה קוונטית, הסתברותית, או שפת הדמיון - שם אפשר לדמיין דברים לא-סופיים. אך חשוב להדגיש: לדמיין בלבד.

ה"לא-סופי" לעולם לא יוכל "לחדור" לתוך הקסדה. הוא אינו יכול להתגלות כעובדה פיזיקלית, אינו יכול לקרוס לתוך התפיסה. זו אולי מהותו - הוא אינו נמצא, אלא נחווה כרעיון בלבד. מושגים כגון "אלוהים", "מספרים", "זמן" ו"מרחב" שייכים לאותה קבוצת ישויות שמתקיימות רק מחוץ לקסדה, מחוץ לגבולות המוחש. הם המעטפת הווירטואלית שבתוכה אני חווה דברים אבל הם המצאה של המוח שלי בלבד, זה בדיוק מה שקאנט טען. הקסדה איננה ניתנת לזיהוי, משום שנולדנו כשהיא כבר הייתה מחוברת אל ראשנו. אין לנו נקודת ייחוס שמחוץ לה - ולכן היא כל מה שיש לנו כחוויית מציאות. כל דבר שאיננו נתפס ברגע זה דרך הקסדה - איננו חלק מהמציאות האובייקטיבית, אלא קיים רק כמחשבה. מחשבות על אנשים, מקומות, עבר ועתיד - הן רק מחשבות. הן אינן קיימות מחוץ לתודעה. ניתן, אם כך, לחלק את "העולם" כולו לשתי קטגוריות בלבד:

1. הקסדה עצמה - כלומר, כל מה שנחווה כעת דרך החושים. זהו עולם התופעות.

2. המחשבות - כל מה שמעבר לחוויה החושית ברגע זה. עולם הדמיון, הזיכרון והציפייה.

אין כאן מרחב אמיתי, ואין זמן במובן מוחלט. אלו הם רכיבים של ההדמיה. גם לחומר אין קיום עצמאי - הוא אינו אלא פלט ויזואלי-תחושתי של סימולציה. העולם איננו "שם" - הוא רק מה שמופיע בתוך הקסדה או במחשבה שמחוץ לה. אין "עולם" במובן הרחב - יש רק חוויות:

1. חוויות חושיות (הקסדה)

2. וחוויות מחשבתיות (הדמיה מנטלית של מה שאינו נוכח)

ובמובן הזה, אפשר לומר: אין מציאות - יש רק תודעה החווה את עצמה, דרך קסדה שנקראת "כאן ועכשיו". חוקי החשיבה העליונים - עקרון הזהות, חוק הסתירה וחוק השלישי הנמנע - חלים רק על מה שנתפס בפועל דרך החושים, כלומר בתוך הקסדה. הקסדה היא סמל למרחב החושי-תודעתי שלנו ופועלת כמו מערכת דיגיטלית: היא מבוססת על עקרונות בינאריים, ולכן טבעי שלוגיקה דו-ערכית תשלוט בה. אך מחוץ לקסדה - כלומר, בכל מה שנמצא רק במחשבה - החוקים הללו חדלים מלהיות תקפים. כל ניסיון לדמיין את מה שאיננו תופסים כרגע, תוך שימוש באותם כללים לוגיים קלאסיים, הוא שגוי מיסודו. כאשר אנו חושבים על אדם שאיננו נוכח, אנו מדמיינים אותו במצב מוגדר - ישן או ער, יושב או עומד, מדבר או שותק - כאילו הוא מחויב לאותה מערכת לוגית דו-ערכית שמתקיימת רק בתוך הקסדה. אבל זהו דימוי בלבד - לא מציאות. אותו דמיון, שמוליך אותנו לחשוב שאנו "יודעים" היכן מישהו נמצא או מה מצבו, הוא מקור האשליה. בפועל, כל מה שנמצא מחוץ לתפיסה החושית הנוכחית מצוי במצב של סופרפוזיציה: מצב שבו כל האפשרויות קיימות במקביל, עד לרגע שבו תתרחש "קריסה" - כלומר, רגע של תפיסה חושית ממשית. רק ברגע שנפגוש דבר-מה או מישהו בפועל - נחווה אותו דרך החושים - הוא יקבל מצב מוגדר, בהתאם להסתברות של אותה קריסה. ההגדרה תתממש לא לפני כן.

15. בין סופרפוזיציה לקריסה: החיים בתוך סימולציה

האדם חושב שהוא חי בעולם, אבל בפועל הוא חי בתוך קסדה. לא קסדת פלדה - אלא קסדת תודעה. מכשיר סימולציה שדוחס לו "מציאות" ישר לתוך החושים, כאילו זו אמת. אך זו לא אמת - זו הצגה. לא מרחב ממשי, אלא תעתוע מתוחכם של צורות, צבעים, זמנים ותחושות. כל מה שאתה מכנה "החיים שלך" הוא רק הפלט של אותה קסדה - תרגום חלקי של משהו שמעולם לא ראית באמת. אין לך גישה לעולם עצמו, כי אתה לא מחוץ לקסדה. לא היית שם מעולם. ומה שאתה כן חווה? זה רק מה שקרס עבורך - האפשרות שנבחרה מתוך אין-סוף אפשרויות, רק משום שהפנית אליה מבט. כל דבר אחר - כל מה שטרם נתפסת אליו, כל מי שאיננו לידך, כל מקום שלא דרכת בו - לא באמת קיים. הוא רק פוטנציאל. הוא במצב של סופרפוזיציה - מרחף כאפשרות בלתי מוחלטת - עד שתפנה אליו את המבט. והנה הפרדוקס: כל עוד אתה לא מסתכל - המציאות עוד לא קיימת. היא לא סגורה, לא ידועה, לא "נכונה". אתה בעצם זה שמייצב אותה, שוב ושוב, בכל רגע שאתה חי.

החיים הם אם כך לא סיפור של עובדות, אלא של בחירות לא מודעות. אתה לא מגלה את העולם - אתה יוצר אותו, קריסה אחר קריסה, דרך הפילטרים של הקסדה שלך. אז לא, אתה לא חי במציאות. אתה חי באשליה שנראית לך מוחשית רק כי לא הסרת את הקסדה לרגע אחד מימיך. ולמען האמת? אולי אין בכלל מה להסיר. אולי אין דבר מחוץ לקסדה - רק אתה, וצפייה אינסופית במה שאתה קורא לו "עולם".

16. מעבר לדפנות הקסדה: האושר כחתירה אל מעבר לחושים

אם אכן זהו המצב, ובהמשך ישיר לדברים שנאמרו, ניתן להבין את ההבחנה שבין תחושת ההנאה לבין חוויית האושר. הקסדה, כפי שתואר, מייצגת את מרחב התפיסה החושית - כל מה שאנו רואים, שומעים, טועמים, חשים ומריחים - כלומר, כל מה שניתן לחוות באופן ישיר דרך החושים. לכן, ניתן לומר שההנאות מתרחשות בתוך הקסדה. הן קשורות לגירויים חושיים, שלרוב מופיעים באופן מיידי, מעוררים תגובה רגשית, ולעיתים אף מעוררים רצון לחזור עליהן. עם זאת, ההנאות בדרך כלל קצרות בזמן, משתנות, ולעיתים גם תלויות בנסיבות חיצוניות. האושר, לעומת זאת, אינו נוכח בתוך הקסדה עצמה. הוא שוכן דווקא מחוץ לה - במרחב הלא-חושי, זה של הדמיון, המחשבה, המשמעות והכוונה. זהו מרחב שאינו ניתן למדידה ישירה, אך הוא נוכח בעומק ההוויה שלנו, לעיתים דווקא כשהחושים שקטים. העושר החומרי, לדוגמה, מסוגל להעצים את ההנאות של החושים - אוכל טוב יותר, נוחות גדולה יותר, חוויות מגוונות - אך הוא אינו מסוגל להבטיח אושר. למעשה, ככל שהאדם נהנה יותר מחוויות בתוך הקסדה, כך הוא עלול להיאחז בה חזק יותר, לטעות ולחשוב שזוהי המציאות כולה. הוא עלול לזהות את עצמו עם החלק הנתפס, עם האובייקטים שהוא חווה, ולשכוח שהאובייקטים הללו ארעיים, זמניים, ולעיתים גם מתעתעים.

וכאשר האדם שוכח שיש עולם מחוץ לקסדה - הוא לכוד. הוא נע בין רגעי עונג רגעיים לתחושת ריק, בין הציפייה לעוד לבין הפחד מהכאב שמופיע כאשר העונג נגמר. זהו מצב של סבל - לא בגלל הכאב עצמו, אלא בגלל התלות בהנאה, הרעב הבלתי נגמר לתחושת "עוד", כאילו הגאולה נמצאת בצריכה נוספת של חוויה חושית. האושר האמיתי, כך ניתן לטעון, מתקיים דווקא במקום שבו התודעה נחלצת מהזדהות עם החושים. הוא נמצא במקום שבו המחשבה מתבוננת על התנועה התמידית של התחושות והרצונות, ומזהה שה"אני" האמיתי אינו זה שנהנה או כואב, אלא זה שמתבונן. כפי שאמר אפלטון: "הגוף הוא כלא לנשמה, והחושים הם תרמית שמרחיקה אותנו מן האמת".

הסבל והאושר אינם תוצאה ישירה של תחושות הגוף, אלא של האופן שבו האדם מפרש את קיומו, את משמעות חייו, את מקומו בתוך המציאות או מחוצה לה. הם שייכים לקטגוריה של החוויה הרוחנית, התודעתית - מה שמתרחש כאשר האדם מביט פנימה, לא החוצה. מכאן, ייתכן שהשחרור האמיתי מהקסדה איננו נטישת החושים, אלא ההכרה בגבולותיהם. רק כאשר האדם מפסיק לחפש את האושר בתוך החושים, הוא מתחיל למצוא אותו במה שמעבר להם.

17. שתי לוגיקות - שתי מציאויות

ייתכן שאין מציאות אחת, אלא שתיים. האחת - נראית לעין, סופית, תחומה, ניתנת למדידה. השנייה - בלתי-נראית, אינסופית, חומקת מהגדרה, מצויה תמיד מעבר לסף התפיסה. כל אחת מהן פועלת לפי לוגיקה שונה בתכלית: האחת - קלאסית, דטרמיניסטית, השנייה - קוונטית, הסתברותית, אפשרית. האדם נולד לעולם שנראה לו מוצק, קבוע, ברור. הוא נוגע, שומע, טועם, ומסיק שיש שם "בחוץ". ההנחה הזו - שמציאות חיצונית ממשית מתקיימת ללא קשר לתודעתנו - שזורה בכל מערכת החשיבה שלנו. אך ככל שהאדם מתבונן פנימה, אל תוך חוויית הקיום שלו, מתחילים להופיע סדקים: תחושות, מחשבות, דימויים וזיכרונות - כל אלו מעידים על קיום נוסף, שאינו נשמע לחוקי הפיזיקה או לתפיסה חושית ישירה.

ניתן אם כן לחלק את המציאות לשני מרחבים שונים: העולם הנראה, שהוא הממד התחום והנגיש דרך החושים, והעולם הבלתי-נראה - המרחב הפנימי, הפוטנציאלי, הלא-מדוד. העולם הנראה פועל לפי לוגיקה קלאסית - חוקי סיבה ותוצאה, קביעות, הפרדה חדה בין יש לאין. בעולם הזה, כל מה שמתקיים ניתן למדידה, לאישוש, להכרעה. העולם הבלתי-נראה, לעומת זאת, פועל לפי לוגיקה קוונטית: לוגיקה שבה כל האפשרויות מתקיימות במקביל, עד לרגע שבו התודעה "מתבוננת" בהן וגורמת להן לקרוס למצב אחד בלבד. מדובר כאן לא רק בהשלכה ממכניקת הקוונטים, אלא בתפיסה עמוקה של חוויית החיים. במרחב הפנימי, מחשבות מנוגדות יכולות להתקיים זו לצד זו. רגשות אינם חד-משמעיים. זמן פנימי אינו נע בקו ישר אלא מתקפל, חוזר, נקטע. אדם עשוי להרגיש ולדעת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. אלה אינם כשלים - אלא תכונות של לוגיקה אחרת, לוגיקה של אפשרות, לא של הכרעה.

לוגיקה זו כוללת גם את האינסוף. אין מדובר רק בזמן אינסופי או מרחב אינסופי, אלא בתודעה אינסופית - כזו שיכולה להחזיק אפשרויות שלא מומשו, עולמות שלא נבראו, מחשבות שטרם הופיעו. לעומת זאת, העולם הנראה מוגבל בהכרח: הוא תמיד אחד בכל רגע, תמיד קונקרטי, סופי, קרוס. המציאות שאנו חווים דרך החושים היא רק אחת מני אינספור אפשרויות שקרסו לכדי עובדה אחת. אשליית הידיעה נובעת מהיכולת הדמיונית שלנו להשלים פערים. אנחנו מאמינים שאנחנו יודעים מה קורה גם מחוץ לטווח התפיסה - כאילו העולם ממשיך להתקיים באותה צורה גם כשאיננו נוכחים בו. אך למעשה, כל מה שמעבר לשדה התודעה הוא בגדר אפשרות בלבד. איננו יודעים מה מתקיים - רק מה שהפך לנצפה עבורנו. כל היתר קיים כספק, כהסתברות. הדמיון - במקום להרחיב את הידיעה - מייצר אשליה של שלמות.

מכאן צומחת האפשרות הסוליפסיסטית: ייתכן שאין "עולם", אלא רק תודעה שחולמת עולם. ייתכן שאין "אחרים", אלא דמויות פנימיות שמקבלות ממשות מתוך תחושת קיום עצמית. ואם כך, ייתכן שהמציאות עצמה היא חלום שמתעורר בכל רגע מחדש, מתוך צופה בודד. ובו בזמן - ייתכן שזו רק תחושה, אשליה נוספת, ושאכן קיים עולם חיצוני בלתי תלוי. הסתירה הזו - שהעולם הוא גם סוליפסיסטי וגם אינו - אינה ניתנת להכרעה בתוך הלוגיקה הקלאסית, אך בתוך לוגיקה קוונטית היא לא רק אפשרית, אלא טבעית. המפגש בין שתי הלוגיקות מתרחש בכל רגע שבו אדם בוחר. לפני הבחירה, כל האפשרויות מתקיימות בפנים. רגע הבחירה מקריס את המרחב כולו - ונותרת רק דרך אחת, היסטוריה אחת, צעד אחד. אך מיד אחריו נפתח מחדש השדה, והפוטנציאל שב ומתפצל. כך מתנהלים החיים - כרצף של קריסות רגעיות מתוך אינסוף האפשרויות.

הניסיון לחיות רק על פי לוגיקה אחת - מביא לקטיעה. מי שדבק רק בעולם הנראה - יכחיש את מה שאינו ניתן למדידה, ויחיה בעולם מוגבל, חד-ממדי. מי שנמס אל תוך העולם הבלתי-נראה - יאבד אחיזה, יתנתק ממעשה. האדם המודע נע בין השניים: יודע שיש חוקיות, אך מכיר בקיומה של אפשרות. יודע שיש ממשות, אך אינו שוכח את האינסוף שמאחוריה. אינך חי בעולם אחד. אתה חי על הגשר שבין שתי לוגיקות: זו שמראה לך מה יש, וזו שמאפשרת לשאול מה עוד יכול להיות. ואולי, רק בתנועה ביניהן - מתרחש באמת מה שאנחנו קוראים לו: חיים.

אלוהים והאינסוף

1. תכנון מול מקריות: הכוונון העדין

נניח לרגע שהיקום הזה - עם כל החוקים, המספרים, והכוחות שבו - לא נולד במקרה, אלא נבנה בכוונה. לא כמו גבעה שנוצרה מערימת גרוטאות שנשפכה בלי כוונה - אלא כמו מקדש שכול אבן בו הונחה לפי תכנית נסתרת. אינספור פרמטרים - מהמסה של פרוטון ועד לקבוע הקוסמולוגי - יושבים בדיוק במקום הנכון, כאילו מישהו תיכנת את המציאות על קצה הסכין. לא טעות, לא פיצוץ כאוטי שהסתדר איכשהו - אלא שרטוט תבוני, אולי אפילו מבריק. אם זה נכון, אז מאחורי כל מה שאנחנו רואים עומד לא סתם "חוק טבע", אלא כוונה, רצון, תודעה. מישהו או משהו שאמר: ככה זה יהיה. זוהי תמצית רעיון "הכוונון העדין של היקום - (Fine-Tuned Universe)" וזה מה שהוא טוען, בלי למצמץ: היקום לא רק מאפשר אותנו - הוא אולי נועד לנו.

מתוך "העתיד של המוח", מיצ'יו קאקו, עמ' 320:

"אילו הכוח הגרעיני היה חזק במעט, השמש היתה כבה לפני מיליארדי שנים, והדנ"א לא היה מספיק להופיע. אילו הכוח הגרעיני היה חלש במעט, השמש לא היתה נוצרת, מלכתחילה, וגם אז לא היינו כאן. בדומה לכך, אילו כוח הכבידה היה חזק יותר, היקום היה מתמוטט לתוך עצמו לפני מיליארדי שנים, וכולנו היינו נצלים למוות. אילו הוא היה חלש במעט, היקום היה מתפשט מהר מדי, ואנחנו היינו קופאים למוות. הכוונון העדין תקף לכל אטום בגוף. הפיזיקה מראה שאנחנו עשויים מאבק כוכבים, והאטומים שאנו רואים מכל עבר חושלו בכבשן הכוכבים. אנחנו ילדי הכוכבים, פשוטו כמשמעו. אבל התגובות הגרעיניות ששרפו מימן כדי להרכיב את היסודות הכבדים יותר של הגוף מסובכות מאוד, ואפשר היה לשבש אותן בנקודות רבות בדרך. במקרים אלה, היסודות הכבדים יותר של הגוף לא היו נוצרים, והאטומים של הדנ"א והחיים עצמם לא היו קיימים. במילים אחרות, החיים הם נס והם יקרי ערך. פרמטרים רבים כל כך חייבים להיות מכוילים במדויק, עד שיש הטוענים שלא מדובר בצירוף מקרים. הניסוח החלש של העיקרון האנתרופי מרמז שקיומם של החיים מכתיב הגדרות ספציפיות מאוד לפרמטרים הפיזיקליים של היקום. הניסוח החזק של העיקרון האנתרופי מרחיק לכת עוד יותר וקובע שאלוהים, או מתכנן כלשהו, ברא את היקום בדרך זו בדיוק, במטרה לאפשר את קיום החיים"

2. המתכנן והמשמעות: מהות ותכלית הקיום

המרחב, הזמן, ואנחנו שבתוכם - ייתכן שכולנו תוצר של רצונו של מתכנן עלום, תוצאה של כוונה ושל פעולה. ייתכן שאותו מתכנן יצר אותנו מתוך מטרה מסוימת, שיש לנו מהות נסתרת שטרם נחשפה לנו, אך אנו מממשים אותה, מבלי לדעת, בכל רגע ובכל מעשה. מכאן נובעת השאלה: מהו אותו רצון שעמד מאחורי בריאתנו? מה הביא אותנו לכאן - או נכון יותר, מי הביא אותנו, ולמה? אולי זהו אותו יוצר, נעלה בתבונתו ביחס אלינו, שביקש להגשים מטרה פנימית כלשהי - למלא צורך שלא נמצא בו קודם לכן. ואם זהו המצב, השאלה הבלתי נמנעת היא: מה חסר היה ליוצר הזה? מהו אותו חוסר שגרם לו לברוא אותנו?

לפי הגישה הטלאולוגית (תכליתית) לכל דבר בעולם יש תכלית, מטרה או ייעוד. לפי תפיסה זו, תופעות בטבע, מערכות פיזיקליות ואפילו בני אדם אינם מתקיימים באקראיות, אלא פועלים מתוך מגמה לקראת מטרה מסוימת. גישה זו הייתה נפוצה בפילוסופיה היוונית, במיוחד אצל אריסטו, וממשיכה להשפיע על מחשבה תאולוגית, מדעית ואף מודרנית. אנחנו אולי לא מבינים או מכירים את המהויות של כל הדברים, אבל זאת לא סיבה שאין לדברים מהות. ניקח לדוגמא שעון שנוצר ע"י שען, המהות של השעון היא להראות את השעה. ברורות לכולנו המהויות של שולחן, כסא, מכונית, רמקול, מחשב וכד'. מכלול הדברים הללו יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם רק כאשר הם ימלאו את היעד שלהם, בסביבה שבה הם אמורים לפעול ובתנאים שמלכתחילה היו מוגדרים להם לפעולה. את המהות של השעון מגדיר השען.

הדברים לא מכירים או מודעים למהויות שנקבעו להם טרם היצירה שלהם ולא מכירים את מי שיצר אותם. השעון לא מודע לקיום של השען או מדוע השען יצר אותו, הוא פשוט פועל בהתאם להגדרה שהשען קבע לו. בדיוק על אותו עקרון, לכל תא בגופנו ישנה פונקציה כלשהי, וכפי שהתא לא מכיר את הגוף שהוא נמצא בו, כלומר אותנו, ולא רואה בעצם שהוא חלק מגוף מאוד גדול ואין לו מושג איזו פונקציה הוא ממלא בתוך הגוף הזה, מי יצר אותו ומדוע הוא נוצר, אז אולי אנחנו בעצמנו כבני אדם אנחנו תא בודד בתוך גוף שאנחנו לא מכירים ולא נוכל להבין את המטרה שלנו וזו של כל התאים האחרים לידנו, המשפחה או החברים שלנו או כל האנשים האחרים על כדור הארץ?

3. אלוהים כשען: המהות והמגבלות של היצירה

אילו אלוהים היה השען הזה, האדם היה נוצר כשעון על מנת למלא פונקציה שחסרה לשען, כלומר להראות מה השעה. אילו היינו יודעים מה המהות שלנו היינו יודעים מה חסר לאלוהים. זאת אפשרות מאוד מעניינת אבל באותה מידה גם מאוד פסימית, השעון לעולם לא יידע מי יצר אותו או למה יצרו אותו או אפילו לא יהיה בעל היכולות או האמצעים בכלל להכיר את היוצר שלו, השען, ולכן אם נשווה את עצמנו לשעון, הסבירות שאלוהים יצר אותנו עם אמצעי הכרה כלשהם לסביבה האמיתית שבה אנחנו חיים היא אפסית. אנחנו כמו תוכנה שמנסה להבין את החומרה שעליה היא רצה. המחשבה שלנו פועלת בתוך מערכת חוקים (לוגיים, מתמטיים, תפיסתיים), אבל אין לנו כלים לצאת מחוץ למערכת ולראות מה יש מחוץ לה. זו מסקנה מאוד עגומה שהנגזרת שלה היא שהמחקר של העולם האמיתי שלנו, או החיפוש אחרי האמת, לא יוביל אותנו לתוצאות כלשהן מפני שאנחנו במקור לא יכולים להכיר מהו אמיתי, אנחנו במהותנו בכלל לא בנויים לאפשרות כזאת.

4. מיהו האל: חזון סוליפסיסטי של בריאה עצמית

בהנחה שהוא קיים, האם ייתכן שהמתכנן - אותו כוח עליון, תבונה רמה, ואולי אף הסיבה המרכזית לקיומו של האדם - אינו מושלם כפי שנהוג לדמיין אותו? האם אפשר שיש בו חיסרון כלשהו, ולו אחד בלבד, שחייב את בריאתנו דווקא כדי למלא אותו? ייתכן כי מה שנראה לנו כמהות אנושית עמוקה ומסתורית, אינו אלא מענה ישיר לחוסר כלשהו במתכנן עצמו. אם כך, אפשר לזקק את הרעיון הזה למשוואה נוקבת: מהות האדם = חסרון האלוהים.

על פי הסוליפסיזם, שום דבר אינו קיים באמת - לא חומר, לא יקום, ואף לא אלוהים - מלבד התודעה הפרטית של האדם. האדם, בהקשר זה, הוא הכול: הוא גם התודעה החווה וגם היוצר, או האל. המחשבה האנושית אינה רק מפרשת את המציאות - היא יוצרת אותה. כל האובייקטים, האנשים, החוקים והאירועים מתקיימים אך ורק בתוך התודעה הזו. במובן הזה, האדם הוא הבורא - הוא האל. הסוליפסיזם הוא רעיון רדיקלי, ואכן עלול להישמע בלתי סביר במבט ראשון. אך מבחינה לוגית, קשה מאוד לסתור אותו: אי אפשר להוכיח את קיומו של משהו מחוץ לחוויה האישית. לפי גישה זו, ייתכן שהעולם אינו אלא משחק פנימי של האדם עם עצמו. הוא "נכנס" למשחק הזה - המכונה "חיים" - ביום לידתו, ו"ייצא" ממנו עם מותו. המציאות דומה לסרט תלת-ממדי ברמה טכנולוגית בלתי נתפסת, שמערב את כל החושים. האדם הוא התסריטאי, הבמאי, המפיק, התפאורה, כל הדמויות, וגם הצופה - הכול בו נוצר מתוך תודעתו. גבולות המשחק הם גבולות הדמיון - אינסופיים ולא ניתנים לפריצה. בתפיסה זו, אין עוד צורך בהסברים פיזיקליים לתופעות חומריות - כל מה שנראה לעין ולחושים הוא תוצר של הדמיון, של התודעה. העולם הוא אשליה סובייקטיבית, הדהוד של תודעה אחת בלבד. במילים אחרות: האדם הוא העולם, הוא האל, הוא האחד, והוא חי בתוך סימולציה - פרי רוחו.

5. הפרדוקס של המושלם

האם זהו עולם מדומה מושלם? כדי לנסות לענות על כך, עלינו לשאול תחילה: מהי בכלל שלמות? האם לא נכון יהיה לומר ש"דבר מושלם" הוא אוקסימורון - צירוף של מושגים שסותרים זה את זה, אשר יחד יוצרים רעיון חורג מההיגיון? שהרי עצם קיומו של "דבר" - עצם העובדה שהוא ישנו - סותר את רעיון השלמות. כל מה שקיים בזמן ובמרחב, חשוף לשינוי, להיעלמות, להתכלות. הזמן מחייב התחלה וסוף, התרחשות ותהליך. המרחב מחייב גבול, תנועה, מיקום. ומכיוון שכל דבר שאנו מסוגלים להעלות על הדעת מתקיים בזמן ובמרחב - הרי שהוא קונטינגנטי, כלומר תלוי תנאים, אפשרי אך לא הכרחי. ולכן הוא אינו מושלם. שלמות אמיתית, אם קיימת כזו, היא משהו שמעבר למושגי הזמן והמרחב. אך בדיוק בגלל זה - היא חומקת לחלוטין מתפיסתנו. אם נניח שהיא קיימת, עצם קיומה כבר פוגם בשלמותה - שהרי הקיום הוא הגבלה. ואם נניח שהיא אינה קיימת, אולי אז היא אכן מושלמת - אך אין לנו כל דרך להבין או לתאר אותה, כי היא אינה נתפסת בתודעתנו. במילים אחרות: שלמות, במובנה הטהור, היא רעיון שחורג מהיכולת האנושית לחשוב עליה. ולכן, גם אם אנו חיים בתוך סימולציה מתוחכמת להפליא - היא לא יכולה להיות מושלמת, פשוט כי היא קיימת.

6. השלמות, הרצון וגבולות התודעה האנושית

שאלת קיומו של אלוהים מלווה את ההגות הפילוסופית במשך אלפי שנים. אחת הדרכים להעמיק בשאלה זו היא לבחון את היחס בין מושג השלמות ובין עצם הרצון לברוא. האם ייתכן דבר מה שהוא גם מושלם לחלוטין וגם בעל רצון? ואם כן - מה אומר הרצון הזה על טיבו של אותו ישות עליונה? אם נניח שישות כלשהי - אל או בורא - יצרה את האדם, הרי שעמדה מאחורי המעשה הזה כוונה, או במילים אחרות: רצון. אך עצם קיומו של רצון מצביע בהכרח על חיסרון כלשהו - רצון הוא תנועה מן החסר אל המלא. דבר מושלם, בהגדרה, אינו חסר דבר ולכן אינו משתוקק לדבר. הוא שלם בעצמו, מספק את עצמו, וממילא אינו יוזם פעולה מתוך רצון. מכאן נובע לכאורה פרדוקס: אם ישות כלשהי רצתה ביצירת האדם - היא אינה מושלמת. ואם היא מושלמת - הרי שלא ייתכן שרצתה או פעלה, ולכן גם לא יצרה דבר. שלמות, כפי שהשכל האנושי מבין אותה, אינה יכולה להתקיים בד בבד עם פעולה הנובעת מרצון. עצם הרצון מעיד על פער, ולו הקטן ביותר, בין המצב הקיים למצב הרצוי - ומכאן נשללת השלמות.

מסקנה זו מובילה אותנו להבחנה כפולה: או שאלוהים קיים, אך איננו מושלם, או שהוא מושלם, ולכן אינו קיים במובן המוכר לנו - כלומר, אין לנו כל דרך לחשוב עליו או להבין את מהותו. גישה זו משקפת את התיאולוגיה השלילית, כפי שביטאו אותה הוגים כמו הרמב"ם וקוזאנוס. ניקולאוס קוזאנוס (Nicholas of Cusa 1401-1464) נולד בעיר קויז בגרמניה (בלטינית Cusa) היה פילוסוף, תיאולוג ומתמטיקאי גרמני, ממשיך תורות שלילת התארים והתיאולוגיה השלילית שבהם דגל הרמב"ם, וממציא תיאוריית "אי הידיעה המלומדת". התיאולוגיה השלילית גורסת שאין אנו יכולים לתפוס את אלוהים אלא על ידי שלילת כל התארים ממנו, מכיוון שכל תואר שנגדיר את אלוהים יהיה לא אמיתי לגביו, לכן יש רק להגדיר מה אלוהים איננו. אנחנו לא יכולים להגדיר את אלוהים באמצעות תכונות שבהם אנחנו מגדירים בני אדם או כל דבר אחר שבתפיסה האנושית. קוזאנוס אימץ את התיאוריה הזאת והרחיק לכת, לדעתו האמת המדויקת תישאר לעולם מחוץ להשגה האנושית, כשם שהמצולע המוקף על ידי עיגול מתקרב אל העיגול ככל שמרבים את צלעותיו אך לעולם לא יהיה עיגול, כך משיג השכל את האמת. "אי הידיעה המלומדת" היא ההפנמה העמוקה של האדם כי קיים פער מהותי בין השאיפה להבנה טהורה ושלמה, לבין גבולות ההבנה האנושית בפועל.

תפיסת "אי הידיעה המלומדת" של קוזאנוס מבוססת על ההבנה שהאמת העליונה - בין אם נקרא לה אלוהים, האינסוף או המציאות המוחלטת - אינה ניתנת להשגה על ידי ההיגיון האנושי או החושים, שכן היא חורגת מגבולות המחשבה האנושית. כל ניסיון להכיל את האינסוף במסגרת הגדרות, מושגים או חוקים לוגיים, נדון מראש לכישלון. דווקא המלומד האמיתי, זה שהעמיק במדעים, בפילוסופיה ובתיאולוגיה, הוא שיכול להבין עד כמה ההכרה שלנו מוגבלת - ומתוך כך להגיע לידיעה העמוקה ביותר: שאין אנו יודעים. הידיעה הזו, המודעת לעצמה, איננה בורות פשוטה אלא תוצאה של תובנה גבוהה, שמביאה את האדם לעמוד ביראה מול המסתורין ולא לנסות לפענחו בכלים סופיים. בהכרה זו מתגלה סוג של הבנה רוחנית שאינה נשענת על תבונה שכלית בלבד, אלא על פתיחות פנימית לאי-ודאות. ומתוך אותה פתיחות, נחשפת אמת עמוקה נוספת: בעולם הקרוב לאלוהי, ההפכים אינם סותרים אלא מתאחדים - המרכז וההיקף חד הם, האחד והריבוי שוכנים באותה נקודה. זהו איחוד הניגודים, ביטוי לממד שבו החשיבה האנושית מפסיקה לתפוס, ומתחילה להקשיב.

יחד עם זאת, מסקנה זו אינה סותרת השקפות אחרות, רדיקליות יותר. הסוליפסיזם, לדוגמה, מציע תיאוריה שבה אלוהים, האדם והעולם הם למעשה ישות אחת. לפי גישה זו, התודעה האנושית היא זו שיוצרת את המציאות, ולכן אין אל מחוץ לה - אלא הכל מתקיים בתוכה. אלוהים, האדם והיקום הם ביטויים שונים של אותה תודעה עצמית. בנוסף, ניתן לשקול אפשרות של עולם שבו פועלת לוגיקה שאינה דו-ערכית. כלומר, לוגיקה שבה דבר מה יכול להיות קיים ולא-קיים בו-זמנית, מבלי להיחשב לסתירה. אפשרות כזו מרמזת על כך שאולי אלוהים יכול להיות גם מושלם וגם יוצר - פשוט משום שהוא אינו כפוף לחוקי ההיגיון האנושי. אך אם כך, הרי שאנו חוצים את גבולות ההבנה, ופונים לאזור שמעבר ליכולת הקוגניטיבית שלנו. ייתכן אפוא שהמגבלה המרכזית איננה נעוצה באלוהים או במציאות, אלא בתודעה שלנו - ביכולת האנושית להבין, להמשיג, ולדבר על מושגים כמו שלמות, רצון, קיום ובריאה. ואולי, דווקא משום שהמוח האנושי אינו מסוגל לתפוס את מה שמעבר לו - ההשערה הבלתי נתפסת היא דווקא הנכונה ביותר.

7. לתפוס את הבלתי נתפס: מסע בעקבות האינסוף

מושג האינסוף מעורר יראה, סקרנות ולעיתים גם מבוכה. הוא חומק מההגדרה, מתנגד לתפיסה החושית ומסרב להיכלא במסגרת הדמיון או ההיגיון. ובכל זאת, אינסוף נוכח כמעט בכל תחום של מחשבה - בפיזיקה, במתמטיקה, בפילוסופיה ובתיאולוגיה. קשה שלא לתהות כיצד ניתן לחשוב על דבר שאין לו גבול, כאשר עצם המחשבה פועלת באמצעות הבחנה, תחימה והמשגה. ההתבוננות באינסוף חושפת את קוצר ידה של התודעה: כל ניסיון להבין את מה שחורג מגבולותיה של ההכרה נתקל באי-יכולת עקרונית לתפוס, לדמיין או להגדיר. מכאן מתגלגלות שאלות רחבות יותר על טיבם של הזמן, המרחב והמספרים - האם אלה תכונות של העולם, או רק קטגוריות שמסדרות את החוויה האנושית?

העמקה בשאלות אלו מובילה להבנה אפשרית: האינסוף איננו דבר שנמצא "אי שם", אלא גבול שדרכו נחשפת מגבלת החשיבה עצמה. ייתכן שאין מדובר בתכונה של המציאות, אלא בשיקוף של מה שאין ביכולתנו לתפוס. האינסוף, אם כן, אינו יעד אלא מראה - המראה של התודעה כשהיא עומדת מול מה שמעבר לה. האם יש ביכולתנו לתפוס את מושג האינסוף? האם אנו יכולים לראותו, לדמיינו, לחשוב עליו או לחוש אותו? עצם האמירה שיש אינסוף טומנת בחובה סתירה פנימית: היא טוענת לקיומו של משהו שאיננו: "אין" ו "סוף", אין לו גבול - דבר שלא ניתן לאחוז בו לא בחושים ולא בשכל. אם איננו מסוגלים לדמיין את האינסוף או להבין אותו, כיצד נוכל לדבר עליו באופן הגיוני? ומכאן - כיצד נוכל להבין או להמשיג תופעות שנתפסות כאינסופיות, כמו הזמן, המרחב או המספרים?

כאשר אנו מביטים סביב, איננו רואים את המרחב עצמו, אלא את הדברים שבתוכו. אנו מדמים שהמרחב קיים בפני עצמו, אך האם אי פעם חווינו מרחב אינסופי ריק לחלוטין, שאין בו דבר? ובאופן דומה, האם אנו רואים את הזמן, או שמא אנו רק עדים לשינויים בדברים, ומהם מסיקים שהזמן חולף? האם הזמן קיים גם בהיעדר אירועים? האם ייתכן זמן "טהור", חסר תנועה? אלו שאלות שמעידות שהזמן והמרחב, בדומה לאינסוף, הם מושגים שאינם ניתנים לתפיסה ישירה, אלא נובעים מהנחות יסוד או מסגרות חשיבה שלא ניתן להשתחרר מהן. ייתכן שהזמן, המרחב והאינסוף הם למעשה ביטויים של מגבלות התודעה האנושית.

8. כשאין מה לספור: אינסוף, מרחב וריק מחשבתי

המספרים מצטרפים אף הם לשיח זה. המספרים אינם ישויות בפני עצמן - אין "שניים" מוחשי בעולם, אלא רק שני חתולים או שתי טלוויזיות. המספרים אינם אלא שפה למדידת דברים, והם זוכים לקיום רק בהקשר של ספירה וכימות. תורת המספרים, על כן, לא הייתה מתקיימת לולא הדברים שהמספרים מייצגים. אינסופיות המספרים, אם כן, אינה תכונה שלהם, אלא שיקוף של אינסופיות המרחב והזמן - שמצידם, גם הם אינם בהכרח קיימים אלא כמסגרות מחשבה. כאשר אנו מנסים להמשיג מרחב ריק ואינסופי, אנו נתקלים בריק כפול: לא רק שהוא ריק מאובייקטים, אלא שהוא גם ריק מהגדרה. לומר שמרחב הוא אינסופי - זה לומר שאין לו גבול, אך אין זו תכונה ממשית. זוהי שלילה. והרי איננו יכולים להגדיר דבר מוחשי על פי מה שהוא אינו. לומר שמרחב הוא אינסופי כמוהו כאמירה שהוא לא קשה, לא צהוב, לא קר - אמירות שאינן מתארות אותו כלל. אינסוף אינו הגדרה, אלא חוסר הגדרה. ואם כך, מהי כן ההגדרה של המרחב שבו אנו חיים?

9. הכלא השקוף: אינסוף כשלילה קיומית

כדי להמחיש את מורכבות מושג האינסוף, ניתן לדמיין תרחיש: יוצר בורא רובוט בעל בינה מלאכותית מתקדמת, שמסוגל ללמוד, להשתפר ולפרוץ כל מחסום שיציבו בפניו. אך היוצר כולא אותו בתוך מרחב מסוים. כיצד יוכל היוצר להבטיח שהרובוט לעולם לא יוכל לצאת? עליו ליצור גבול שהרובוט לא יראה, לא יחשוב עליו, ולא יוכל לדמיין את קיומו. הגבול הזה יהיה גבול של חוסר גבול - גבול שאין לו תכונה של גבול. הרובוט יוכל לנוע, לחקור ולשפר את עצמו, אך לעולם לא ייתקל בקצה. זהו האינסוף - גבול שאין לדעת עליו דבר, שלא ניתן להתקרב אליו, שאין דרך אפילו לשאול עליו. כך הופך האינסוף למרחב הכלא המושלם - גבול בלתי נתפס, שנחווה כחירות אינסופית. אך בסופו של דבר, הרובוט הזה הוא אנחנו. גם אנחנו ישויות תבוניות, לומדות, משתפרות, חוקרות - אך כלואים במערכת של תפיסה ומחשבה שאיננו יכולים לחרוג ממנה. אנו נעים במרחב שאין לו קצה מוחשי, מודדים זמן שלא ניתן לאחוז בו, חושבים על מספרים שאינם קיימים בפני עצמם - ומעולם לא נתקלנו בגבול, ובכל זאת איננו חופשיים. הגבול שמקיף אותנו אינו מחסום פיזי, אלא מגבלה קיומית: חוסר היכולת לתפוס את מה שמעבר לתודעה האנושית. אנו חיים בתוך עולם שנראה פתוח, אך ייתכן שהוא רק אשליה של פתיחות - כלא שאין לו דלת, משום שאין לנו דרך לדעת שאנו כלואים בו. זהו האינסוף - לא מרחב שאין לו סוף, אלא סוף שאין לו מרחב.

10. כשהשלם נעלם והחלקים מדברים: על תנועה, ריק, ועולמות מקבילים

תנועה היא מושג נוסף שתלוי לחלוטין במרחב וביחס. נניח שבמרחב אינסופי וריק מופיע לפתע אובייקט אחד. האם ניתן לומר עליו שהוא נע? תנועה, כמו גודל וכיוון, היא תכונה יחסית - אין לה משמעות ללא נקודת ייחוס. אם אין דבר אחר שניתן להתייחס אליו, לא ניתן לומר אם האובייקט זז או עומד, אם הוא גדול או קטן. תנועה ללא יחס היא חסרת משמעות. במרחב ריק לגמרי, אובייקט יחיד פשוט "קיים", ותו לא. אלא שאובייקטים בעולם אינם ישויות מוחלטות - הם מורכבים מחלקים. אולי, אם כן, ניתן לדבר על יחסים בין מרכיבים פנימיים של אותו אובייקט, גם במרחב ריק. כלומר, ייתכן שלמרות שהאובייקט עצמו אינו מתקיים ביחס למרחב שבו הוא נמצא, החלקים שלו כן מתקיימים ביחס אל עצמם - וכך נוצרת משמעות פנימית מתוך יחסים פנימיים. מצב זה מוביל לפרדוקס: האובייקט השלם לכאורה אינו קיים, אך חלקיו כן. ייתכן, אם כן, שהחלקים מתקיימים במרחב-זמן שונה מזה של השלם. ואם כך, אולי מדובר בעולמות מקבילים - מרחבים שונים המקיימים זה את זה מבלי להיות מודעים זה לזה. מהי אם כן משמעות הביטוי "עולם מקביל"? האם הכוונה היא לעולם אחר לגמרי, או לשכבה סמויה של אותו עולם שאיננו מסוגלים לתפוס?

11. הכוח שבשלילה: להבין את העולם דרך מה שאינו

אם כן, האם האינסוף הוא גבולו של העולם או גבולה של התודעה? אם נאמץ מבט סוליפסיסטי - נניח שהאדם חי בתוך עולם שהוא עצמו יצר, או שהוכנס אליו בלידתו - האינסוף הוא פשוט גבול החשיבה שלנו. גבול שלא ניתן לעבור אותו, לא בגלל שהוא סגור, אלא בגלל שהוא בלתי נתפס. אנו כלואים בו משום שאין לנו כלים לראות או להבין את מה שמעבר לו. האינסוף אם כן אינו שם - אלא כאן. גבול המחשבה הוא גבול העולם. גישה זו מובילה אותנו לתפיסה שייתכן שאין כלל תכונה בשם "אינסופי". איננו באמת יודעים דבר על מהותו של האינסוף - אנו רק יודעים לשלול את קיומו של הסוף. שלילה איננה תכונה חיובית, אך לעיתים אנו טועים לחשוב כך. כשאנו אומרים "העולם אינו סופי", אנו גולשים במהירות ל"העולם הוא אינסופי" - אך זו כבר הנחת קיום מתוך שלילה. שלילה היא היעדר, לא ישות. זו טעות סמנטית - להפוך היעדר למושג, ריק לישות. האינסוף אינו דבר שנמצא אי שם - אלא ביטוי לחוסר היכולת שלנו לתפוס גבול. הפילוסופיה הדתית, ובפרט התיאולוגיה השלילית, כבר נגעה בזה: אין ביכולתנו לומר דבר חיובי על האל, משום שכל תכונה שנייחס לו תגביל אותו. נוכל רק לומר מה הוא לא - לא חומר, לא גוף, לא זמן, לא מוגבל. זו שפת שלילה. אותו הדבר תקף גם לגבי העולם: איננו יכולים לומר עליו מה הוא, רק מה הוא אינו. לא סופי, לא חומרי, לא נתפס. העולם, בדומה לאלוהות, הוא מצע שאין לנו גישה ישירה אליו - רק דרך הדברים שבתוכו, ולא דרך מהותו.

12. העולם שאין לו קצה: אינסוף בין מדע, מחשבה ושריפה על המוקד

ובהקשר זה יש לזכור את דבריהם של הוגים מוקדמים כמו ניקולאוס קוזאנוס וג'ורדנו ברונו (Giordano Bruno 1548-1600), קוסמולוג, משורר ופילוסוף איטלקי. כבר במאה ה-15 טען קוזאנוס שאין ליקום מרכז, ושאין לו גבולות. ברונו המשיך את הרעיון וטען שהיקום אינסופי, ושהארץ אינה במרכזו. עבור טענות אלו הוא הוצא להורג בידי הוותיקן - משום שהעולם שהוא תיאר לא התאים למסגרת המחשבתית של זמנו. אך טענות אלו חיות גם כיום - ואם היקום אינסופי, כיצד הוא מתפשט? האם יש לו התחלה? אם אין לו גבול, אין לו גם לאן לגדול. וכך אנו נותרים עם שאלה אחת מרכזית: האם העולם הוא סופי או אינסופי? אם הוא סופי - זו הגדרה, ברת תפיסה. אם הוא אינסופי - איננו יודעים מה פירוש הדבר. אנו רק חשים את קצה גבול התודעה, ולא את המציאות עצמה. ייתכן שהמושג "אינסוף" אינו אלא ניסוח של חוסר ידיעה, קצה ההבנה. אין לנו גישה לאינסוף - רק מודעות לכך שאיננו מסוגלים להכילו.

13. האל שלא ניתן לחשוב אותו, והאינסוף שלא ניתן לדעת אותו

ייתכן שאם נחפש את האינסוף באמת, לא נמצא אותו מעבר לגבולות העולם או בקצה היקום, אלא דווקא בתוך עצמנו - מאחורי עינינו, בתוך מבנה המחשבה עצמה. ייתכן שהאינסוף איננו יעד חיצוני או דבר מה שניתן להגיע אליו, אלא ביטוי עמוק לפער הבלתי ניתן לגישור שבין היכולת האנושית לתפוס לבין מה שמעבר לכל תפיסה. במובן זה, האינסוף אינו מושג שיש להבין או להסביר, אלא מצב של היזכרות בגבולות ההכרה שלנו. לא משהו שיש להחזיק בו, אלא דבר מה שיש לעמוד מולו - ביראת כבוד. באותו אופן אפשר להבין גם את מושג האלוהים. לאו דווקא כישות חיצונית, עליונה ונפרדת, אלא כייצוג של אותה מהות שאין לה התחלה ואין לה סוף, ושאינה ניתנת להגדרה במסגרת הכלים המושגיים של האדם. האל, כמו האינסוף, אינו אובייקט שיש לאתר, לבחון או להוכיח את קיומו. הוא אינו נתון לגילוי אמפירי או למסקנה לוגית, אלא מבטא את התחום שבו ההכרה האנושית עצמה חדלה להיות כלי יעיל.

בפני שני המושגים - האינסוף והאלוהים - האדם ניצב לא כמדען, לא כפילוסוף, אלא כישות חיה ומתבוננת, הנדרשת לענווה. זוהי אינה ענווה הנובעת מחולשה או חוסר ידיעה, אלא מהבנה עמוקה של מקומו של האדם ביחס למה שאינו ניתן להבנה. במקום לנסות להשיג, להגדיר או לשלוט, ההתמודדות הנכונה היא אולי פשוט לשהות - מתוך הקשבה, פתיחות, והתמסרות למסתורין. האינסוף והאל אינם "שם", אלא משתקפים בכל מקום - בשקט שבין המחשבות, בפער שבין השאלה לתשובה, בתחושת ההשתאות כשהמילים נגמרות. במובן זה, שניהם אינם תכנים של מחשבה, אלא קריאה למצב תודעתי אחר: לא של אחיזה, אלא של שחרור. לא של פתרון, אלא של התמסרות למה שמעבר לכל פתרון. ייתכן שדווקא כאשר אנו חדלים מלנסות להבין את האינסוף או את האל, אנחנו מתחילים לגעת באמת העמוקה ביותר של קיומם.

שלווה כערך עליון

1. מיהו האדם? חקירה במקום שאיננו

מי אנחנו, בני האדם, וכיצד נוכל להכיר את עצמנו? לדעת מה אנחנו, היכן אנו נמצאים, באיזו נקודת זמן, ובמילים אחרות - מדוע אנו כפי שאנו, דווקא כאן, דווקא עכשיו? האם אנחנו ישויות נפרדות, סגורות בתוך עצמנו, או שמא אנו שזורים בתוך מכלול רחב יותר, בלתי נפרד? כדי לגשת לשאלות הללו, נדרש תחילה למקם את עצמנו בתוך מסגרת של מרחב וזמן. אך כאן מתעוררת הסתירה הראשונה: גם הזמן וגם המרחב הם אינסופיים מטבעם. אין להם התחלה נראית לעין, ולא סוף שניתן להצביע עליו. והרי אינסוף - כשמו כן הוא - איננו בר תפיסה. אין מחשבה שיכולה להכילו באמת. אז כיצד נוכל למקם את עצמנו בתוך מרחב וזמן שאיננו יכולים לחשוב עליהם בכלל? ולמרות זאת, אנו מתנהלים כאילו אנחנו יודעים בדיוק היכן אנו נמצאים. אנו אומרים "כאן", ויודעים מה פירושו. אנו אומרים "עכשיו", ומאמינים שהוא קיים. אולי זו רק אשליה של הבנה - אולי לא.

מכאן עולה אפשרות אחרת לחקירה: לא להתחיל מן החוץ פנימה, אלא דווקא מהפנים החוצה. במקום לבחון את עצמנו מתוך מבט שמנסה לאתר אותנו בתוך עולם גיאומטרי-זמני, נביט תחילה במחשבות שמתרחשות בתוכנו, בתחושות, ברצונות, בזיכרונות, בתודעה עצמה. ומתוך אותה נקודת עומק - נתחיל לפרוס את העולם, לא כמשהו שקודם לנו, אלא כמה שנגזר מאתנו. כך אולי נוכל להתקרב אל עצמנו באמת - לא דרך מדידה, אלא דרך התבוננות. לא דרך הגדרה, אלא דרך חקירה פתוחה.

2. האדם כרשת קשרים

אם יום אחד היינו עורכים תרגיל מחשבתי במטרה לנתח את תוכן מחשבותינו, כלומר מי אנחנו בני האדם אלו שחושבים ועל מה אנחנו חושבים, היינו ככל הנראה מגלים שהמחשבות שלנו מהוות מארג מורכב של קשרים ומערכות יחסים. קשרים ויחסים בין האדם, העומד במרכז, וכל מה שמקיף אותו. יכולנו לדמיין בנפשנו רשת קשרים המחברת את כל מה שמקיף את האדם, אליו עצמו. קשר אחד למשל מחבר אותו לילדיו, אחד לבן/בת זוגו, אחד לחבריו, ביתו, מדינתו, עבודתו, מכוניתו, בגדיו, חשבון הבנק שלו, חית המחמד שלו, ובפועל כל יתר הדברים הנתפסים שהוא מכיר - ועליהם הוא חושב בחיי היומיום שלו - והם שלו, או שהוא היה רוצה שהם יהיו שלו, או שהם סתם דברים שלא קשורים אליו למעט העובדה שהוא יכול לחשוב עליהם.

ולצד אותם קשרים לדברים מוחשיים, מתקיימת גם מערכת סבוכה לא פחות של קשרים נפשיים לרעיונות: האדם חש זיקה רגשית אל מושגים כמו צדק, מוסר, חירות, טוב ורע, אהבה ושנאה, מדע ודת, פילוסופיה ואידיאולוגיה, מלחמות והיסטוריה, ולעיתים אף אל רעיונות שמעולם לא התגשמו בפועל. הקשרים האלו - שאינם ניתנים למדידה או לצפייה - הם חלק בלתי נפרד מן הזהות האנושית. הם ממלאים את עולמנו הפנימי, מעצבים את השקפת עולמנו, ויוצרים בתודעה שלנו תחושת משמעות, שייכות או מחויבות. כלומר, גם מה שלא קיים כישות חומרית, נתפס בעבורנו כאמיתי משום שאנחנו קשורים אליו בקשר רגשי עמוק, ולפעמים אף עמוק יותר מאשר לדברים שמוחזקים ביד.

מתוך התמונה הזו של נפש האדם - שבה גם גופו נתפס כמשהו חיצוני המחובר אליו בקשר מחשבתי - והיחסים בינו לבין האובייקטים סביבו, עולה השאלה: מהו המרכיב החשוב ביותר, ומיהו האדם בתוך המערכת הזו? האם הוא הסובייקט במרכז שחושב, או שהוא האובייקטים החיצוניים - מושאי מחשבתו שקשורים אליו מחשבתית? או שהוא שילוב של שניהם? או שאולי האדם הוא בעצם אף אחד מהם - אולי הוא בכלל פשוט מאוד רק היחסים עצמם, כלומר אולי הוא בעצמו הקשרים, או היחסים, או המחשבות, או כל מה שמייצג את היחס בינו לבין מה שנמצא מסביבו - בין אם מדובר בדברים מוחשיים כמו בני אדם, חפצים וסביבות, ובין אם ברעיונות מופשטים כמו צדק, מוסר, פחד, תקווה, חופש או משמעות. ייתכן שהזהות שלנו לא שוכנת בתוך גוף או בתוך דבר כלשהו, אלא דווקא בריק שבין - במקום שבו נוצר המתח בין אני-ולא-אני, בין הרוצה לנשגב, בין התודעה לרעיון שהיא בוחרת להיקשר אליו. האדם, אם כן, עשוי להיות פחות "מהות" ויותר "תנועה" - תנועה רגשית, מחשבתית וקיומית בין הקטבים שמגדירים את עולמו - מוחשיים ודמיוניים כאחד. ייתכן כי האדם אינו אלא מארג של מערכות יחסים המחברות אותו לכל הדברים שהוא מסוגל להעלות במחשבתו, ואז, ייתכן שאין כלל "אותו", שכן "הוא" הוא למעשה "הם" - מערכת אחת שלמה הכוללת מחשבה אינדיבידואלית, מערכות יחסים, ואובייקטים חיצוניים (לכאורה) שהם מושאי המחשבה שלו.

מכיוון שאת מירב זמנו האדם מעביר במחשבות על מה שנמצא סביבו, כלומר מחשבות על הקשרים עצמם, או במלים אחרות מחשבות על היחס שמקשר בינו לבין כל מה שמסביבו, הרי שזה מה שהוא האדם, הקשרים המנטליים הללו. לכן אולי, בשביל לדעת מיהו האדם, נדרש רק לחקור מהי מהות הקשר לכל הדברים שהוא יכול לחשוב עליהם, מהו סוג הקשר, או עוצמת הקשר, או אופי הקשר. הם הדברים שיכריעו מיהו האדם באמת, וגם יסתירו את הזהות האמיתית שלו, מפני שבמהלך חייו האדם איננו עסוק במחשבות על עצמו בנפרד או על הדברים בנפרד, אלא מחשבותיו עוסקות בקשר בינו לבינם, על היחס שלו אל הדברים. כל המחשבות של האדם הן למעשה מערכות יחסים עם אובייקטים חיצוניים או רעיונות חיצוניים בני חלוף שללא תלות באדם עצמו יום אחד הם ייעלמו. ואז בגלל מכלול המחשבות הללו של האדם על הקשרים הללו, לא נשאר לו זמן, או רצון, או כוח, או אולי אפילו את היכולת לחשוב בעצם מיהו הוא עצמו ללא תלות בקשרים שתיארתי.

3. האדם כאסיר של קשריו

כך, תוך כדי התעסקות עם הקשרים הללו, האדם הופך את עצמו לתלותי בכל הדברים החיצוניים אשר אין לו עליהם כל שליטה - ולכן גם על חייו עצמו אין לו למעשה שליטה. הוא מדמה שליטה, אך למעשה מתמסר להשליה. אחד הביטויים החזקים לאשליה זו הוא האמונה שאפשר - ואף צריך - להשפיע על אחרים: לשנות את דעתם, לזכות באהדתם, לעצב את רגשותיהם, לשלוט בהתנהגותם. אך ניסיון זה רק מחזק את תלותו, כי הוא משעבד את חייו הפנימיים לרצונותיהם המשתנים של אחרים ולתגובה שהוא מצפה לקבל מהם. האדם לכן הופך ממשהו פנימי או נפשי ועצמאי, למשהו שהוא חומרי ותלותי: מה שיש לו ומה שאין לו, כלומר מה הוא היה רוצה או מי הוא היה רוצה להיות. יש לו בית, כסף, ילדים, בן או בת זוג, כבוד וכן הלאה, והוא היה רוצה להיות עשיר, חזק, מפורסם, מכובד. כל אלו - דברים ודמויות - הופכים למראה שדרכה הוא מזהה את עצמו. הם מגדירים אותו, במקום שהוא יגדיר אותם. במקום לעמוד מול העולם כישות יוצרת או מגדירה, הוא נשאב למערך היחסים כאילו היה גרגר בתוך נהר - מאבד את היכולת לראות שהקשרים עצמם הם פרי תודעתו ולא עובדות מוצקות.

הוא כל היום עסוק במחשבות על הדברים שמסביבו, גם במחשבה וגם בעשייה, ולכן לעולם לא מגיע להכרה האמיתית של עצמו: "מי אני?" כי אין לו זמן, ולעיתים גם לא רצון, לחשוב על מהות הקשרים הללו. הוא מעולם לא בחן את חייו במונחים שתוארו למעלה. זה אינו מעסיק אותו ואינו מסקרן אותו, כי הוא כבול כל כך חזק בקשרים היומיומיים - בהם גם האמונה שהוא יכול לעצב את תודעתם של אחרים - עד שהוא עיוור למבנה העולם שבתוכו הוא פועל. הוא מתקיים בתוך רשת, בלי לראות את הרשת עצמה, וממילא גם בלי להבין את תפקידו האמיתי בה.

4. קשרים באמצעות רגשות

אם כך, חייו של האדם הם מכלול הקשרים המנטליים שיש לו עם דברים בעולם, כלומר, האדם הוא שקלול של מספר זהויות, כל זהות היא קשר לדבר כלשהו, חומרי או רוחני, שייך לו או לא שייך לו, קשר מנטלי במוח אל הדבר הזה, והקשר הזה הוא משהו ייחודי לכל אדם באופן אישי, ועולמו של האדם מורכב למעשה ממכלול כל הקשרים הללו. כל מחשבה או קשר כזה היא למעשה רגש. זה אינו סתם חיבור, אלא קשר רגשי. האדם אינו יכול לחשוב על דבר מה מבלי שיתלווה אליו רגש מסוים, ולו הזעיר ביותר. רגשות לדוגמא הם אהבה, אהבה עצמית, אומללות, אושר, אימה, אכזבה, אמון, אמפטיה, אשמה, בוז, בושה, גאווה, גועל, דכאון, הכרת תודה, הקלה, חמלה, חרטה, טינה, כעס, מרמור, מתח, עצב, פחד, צער, קנאה, רחמים עצמאיים, שביעות רצון, שמחה, שנאה, תאווה לכוח, תאוות בצע, תקווה, תשוקה ועוד.

גם היעדר רגש, כמו אדישות, הוא רגש בפני עצמו. אף שאינו סוער או פעיל, הוא עדיין מצב רגשי. אדישות נתפסת כהיעדר רגש, אך למעשה היא תגובה תודעתית - בין אם כהגנה רגשית ובין אם כחוסר עניין או שחיקה. גם כשאדם אומר "אני לא מרגיש כלום", עצם ההכרה בכך היא רגש. אם כך - האם חיינו אינם אלא רצף מתמשך של רגשות מסוג זה? ניקח לדוגמה אובייקט - אדם, חפץ או רעיון - שהוא מושא הרגשות שלנו, משהו שהרגש שלנו כלפיו הוא ייחודי, מפני שהוא נובע מהקשר האישי שלנו איתו, מההיסטוריה המשותפת, מהמחשבות העתידיות עליו. זהו קשר או רגש שרק אנו חווים, והוא מתקיים אך ורק בתודעתנו, ללא קיום עצמאי מחוצה לה. לכן, ניתן לומר שהדבר הזה, או מערכת היחסים עמו, קיימים באופן יחסי אלינו בלבד. הרגש הזה אינו אוניברסלי אלא פרטי, חלק מהתפיסה האישית שלנו את העולם.

באותו אופן, אינספור דברים ואינספור רגשות וקשרים מתקיימים אצלנו, כל אחד מהם ייחודי לנו ולתודעתנו. מה שמחבר אותנו לעולם, מכלול הזהויות שלנו, הקשרים שלנו לאנשים אחרים ולאובייקטים או רצונות או רעיונות, כולם מסתכמים בקשרים מנטליים שהם רגשות, כלומר הרגש הוא החיבור לעולם. אנחנו רשת מסועפת של רגשות שמחברת אותנו לכל דבר אחר בעולם, שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו.

5. איזון בין חיבור לניתוק: ראייה בהירה של עצמי

אם אני הוא בעצם מכלול של קשרים שמחברים אותי לכל מה שנמצא מסביבי פיזית ובמחשבה, נשאלת השאלה האם אני מסוגל להתנתק מהקשרים והרגשות הללו? אם המטרה שלי היא חקירה עצמית, כיצד ניתן לנתק את אותם קשרים שנרקמו ביני לבין העולם ולהקדיש את עצמי לחקירה עצמית נטו? ייתכן שהדרך למצב הזה מתחילה בפיתוח אדישות הדרגתית לחלק מהקשרים הללו. למשל, אם עד כה הענקנו תשומת לב רבה למערכת היחסים שלנו עם רכושנו, נוכל לנסות לצמצם את חשיבותו בעינינו. לפתח אדישות כלפי התחושות המתעוררות כאשר אנו מאבדים כסף, מפסידים, מנצחים, או חווים אירועים שמעוררים בנו רגשות עזים. דברים שבעבר עוררו בנו כעס רב יצטרכו להפסיק לשלוט בנו, משום שככל שאנו כועסים או דואגים יותר, כך אנחנו נקשרים אל הדברים הללו חזק יותר, והם מפריעים לנו להשיג חופש פנימי ושלווה.

ייתכן שעלינו לצמצם גם את שאיפותינו ורצונותינו להשיג דברים, שכן מרגע שאנו משקיעים זמן ומחשבה בדרכים להשיגם, אנחנו כבר לכודים בהם. הרי גם אם נצליח להשיגם, ייתכן שיום אחד נרצה דווקא להיפטר מהם, או להתנתק מהקשרים שהם יוצרים, שמובילים לרגשות שאינם בהכרח חיוביים. בסופו של דבר, הדברים שאנו רוכשים או מקבלים או נקשרים אליהם, מסיבה זו או אחרת, מגדירים אותנו יותר על פי מה שהם עבורנו, מאשר על פי מי שאנחנו באמת, ואינם תורמים להתקדמותנו בחקירה העצמית.

היכולת לפתח אדישות כלפי חלק מהקשרים והרגשות היא תהליך הדרגתי ולא דבר שניתן לבצע בין רגע. קשה להתנתק בבת אחת מכל הרגשות וההתקשרות לדברים ורעיונות, אך מתוך סבלנות וזהירות ניתן ללמוד בהדרגה כיצד להפחית את חשיבותם בעינינו. אפשר להתחיל מהתעלמות מכמות קטנה של קשרים, מהפחתת ההתייחסות הרצינית מדי לדברים, ומהיכולת לראות קשרים כקשרים בלבד - לא יותר מזה, ובוודאי לא כמהות חיינו. חשוב להתבונן בקשרים הללו ולהכיר בכך שהם אינם אלא תופעות נפשיות, רגשות ויחסים מנטליים. ללא ההשקעה המחשבתית שלנו, הם כלל לא היו קיימים. המשמעות של כל דבר בחיינו נוצרת מתוך מחשבותינו בלבד. אילו היה האדם מצליח לפתח אדישות, ולו לחלק מהקשרים הללו, הוא היה מתקרב יותר לעצמו, חופשי מהמוסכמות שהגדירו אותו, ומגיע להבנה עמוקה יותר של מיהו בסופו של דבר, "הוא" בצורה המופשטת ביותר, מנותק מכל קשר חיצוני למחשבתו.

6. חירות בתוך קשרים: להתנתק מבלי להיעלם

מהי הצורה הקיצונית ביותר של ניתוק מכלל היחסים? אילו היה האדם מצליח, ולו לרגע אחד, לנתק את עצמו מכל רגש ולהביט בעצמו מבחוץ, מה היה נותר ממנו? מי הוא היה ללא מכלול הרגשות שמעצבים את חייו? מי הוא ללא משפחה - לא במשמעות של חוסר במשפחה, אלא במובן של היעדר הקשר אליה, כאשר היא קיימת אך החיבור הרגשי אליה מתפוגג או נחלש? מי הוא ללא עבודה, ללא כסף, ללא ידע, ללא רצון להשיג דבר, ללא כל זיקה לחומר או לרוח - מי הוא אז ומה נשאר ממנו? האם אפשר בכלל להגיע לדרגה כזו של ניתוק? זו הנקודה שבה האדם סוף כל סוף נמצא עם עצמו, משוחרר מכל הפרעה חיצונית. ספק אם ניתן להגיע למצב כזה של ניתוק מוחלט, מרגע שמבינים שכך פועל העולם, ואולי אף מוטל בספק אם רצוי לשאוף לניתוק מוחלט כזה. ייתכן שהדרך הנכונה היא דווקא התנתקות הדרגתית מקשרים מסוימים, או לפחות התבוננות בהם כיחסים בלבד, ללא המטען הרגשי שהם נושאים עימם. בתהליך מתמשך אפשר להתרחק מקשרים נוספים, עד שמגיעים למצב שבו גם בעיצומם של חיי היומיום האדם מסוגל לראות את הדברים כפי שהם, מבלי שהם יגדירו אותו. זהו מצב שבו הוא יודע מיהו באמת בכל רגע נתון - קשור ולא קשור בעת ובעונה אחת. זה בדיוק המצב שחלק מהמסורות קוראות לו "חופש פנימי" או "חירות תודעתית".

אם האדם היה מצליח להתנתק לחלוטין מכל קשר, הוא היה מאבד גם את האפשרות לחוות אהבה, שמחה, תקווה, משמעות. לכן, ניתוק מוחלט וקיצוני איננו מימוש של חירות אמיתית, אלא עלול להוביל לריקנות, לניכור ולאובדן אנושי עמוק. גם במסורת הבודהיסטית אין מדובר בביטול מוחלט של החיים, אלא בפיתוח של אי-היקשרות: פעולה בעולם לא מתוך תשוקה עיוורת אלא מתוך ראיית הדברים כפי שהם. הבודהה עצמו דיבר על הדרך האמצעית - לא על הזדהות גמורה עם העולם, ולא על סגפנות מוחלטת והתכחשות לחיים. החירות טמונה ביכולת להיות חלק מהרשת החיה של העולם, לפעול ולהרגיש, אך מבלי להיות כבול. האדם יכול לחיות בעולם, לחוות רגשות, לקיים קשרים, ובו בזמן לדעת שהם כולם תופעות חולפות. כך יוכל להיות קשור ולא כבול, לנוע בתוך חייו מבלי שהקשרים יגדירו אותו, ולמצוא את עצמו לא מחוץ לקשרים - אלא מעליהם, מתוך ראייה צלולה של מה שהוא באמת.

7. השקט שלפני ההבנה

נראה כי תנאי ראשוני מהותי מונח בבסיס האפשרות לראות את הדברים בבהירות: שלווה או שקט פנימי. לא שלווה במובנה החיצוני - לא היעדר רעש, ולא ריחוק מהתרחשות - אלא איכות פנימית של שקט. זהו מצב שבו גם כאשר הקולות ממשיכים להישמע, הם חדלים להסיח את הדעת. השקט הזה איננו פסיביות ואיננו קהות, אלא יכולת להניח לדברים להיות מבלי למהר לשפוט אותם או לתקן. כשהרצון לשלוט או למהר למסקנה שוכך לרגע, נפתח מרחב - לא ריק, אלא פתוח - שבו המחשבה יכולה להבשיל לאיטה, מבלי להידחק. שלווה, אם כן, היא הקרקע שבה ההבנה אינה נאחזת - אלא נובטת. היא אינה מבטלת את הרגש או את התחושות, אלא מרחיבה את המרחב שבו הם יכולים להתקיים מבלי להשתלט. הבהירות לא נוצרת מתוך מאמץ להבין - אלא מתוך הוויתור על המאמץ. היא באה כאשר הדברים זוכים להיראות בלי שנכפה עליהם צורה.

כאשר יש לאדם שלווה, הוא אינו נמשך מיד אחרי כל גירוי, אינו מגיב באופן אוטומטי, אלא לומד להשהות, להתבונן, להבין. מתוך השקט הזה אפשר לראות את הדברים כפי שהם - בלי העיוותים של פחד, לחץ, כעס או כמיהה. השלווה היא זו שמאפשרת לבחור איך להגיב, מתי להרגיש, ואפילו באיזו עוצמה. זהו מצב שבו הרגש אינו מכריע את התודעה, אלא מקבל בה מקום ראוי. בלי שלווה, כל רגש הופך לסערה, וכל מחשבה הופכת למרדף. עם שלווה - גם הכאב, גם השמחה, גם הסבל וגם האהבה - כולם נחווים בעומק, אך מבלי להציף את הישות כולה. כך הופכת השלווה לא רק לאמצעי, אלא לערך בפני עצמו. שלווה אינה ניתוק מהעולם, אלא האפשרות לחיות בו באמת - מבלי להיאחז, מבלי להילחם, מתוך קבלה עמוקה של הדברים כפי שהם. רק מתוך המקום השקט הזה אפשר לשאול את השאלות הגדולות באמת: מי אנחנו? מהי המציאות? ומהי, אולי, האפשרות לפגוש באמת מבלי לברוח ממנה.

8. הסטואים - שלווה כערך עליון

הסטואיזם קיבל את שמו בעקבות זנון מכתיון (Zeno of Citium 333-264 BC), שפיתח במאה השלישית לפנה"ס תורה פילוסופית עצמאית בהשראת סוקרטס (Socrates 470-399 BC) ואפלטון. את משנתו העביר במקום ציבורי - שדרת עמודים מקורה באתונה, שנקראה "סטואה". מכאן נולד השם "סטואיזם", והגישה כונתה "הפילוסופיה של המרפסת". זאת בניגוד ל"פילוסופיה של הגן" של אפיקורוס (Epicurus 341-270 BC), "הפילוסופיה של האקדמיה" של אפלטון, או "הפילוסופיה של הליקיאון" - החורשה שבה לימד אריסטו.

הסטואים חקרו את הפחד, העצב, התשוקה, הקנאה, וכמעט כל מצב מנטלי אחר שהעסיק את המין האנושי מאז ומעולם. בניגוד לבודהיסטים שהפרידו עצמם מהחברה כדי לטפח רוחניות במנזרים, הסטואים נקטו בגישה שונה - הם עסקו בשיפור עצמי תוך התערבות בחברה, הם היו חלק ממנה. ובניגוד לפילוסופים התיאורטיים של מאות השנים האחרונות במערב, הסטואים היו פילוסופים מעשיים, אפשר לומר פסיכולוגים, שניסו "לשחרר" את האנשים מאשליות החיים. למרות הדגש הזה, הסטואיזם כלל במקור הרבה יותר מאשר פסיכולוגיה בלבד. הסטואים הקדמונים דיברו על לוגיקה ועל פיזיקה - שכללה תיאוריות קוסמולוגיות ותיאולוגיות. הם ראו בטבע ישות אינטליגנטית, ובאירועים המתרחשים התבטאות של ההשגחה. הסטואים שמרו על שלוותם הפנימית באמצעות שילוב של עקרונות פילוסופיים, משמעת מנטלית ואורח חיים מכוון למידות טובות ולשליטה עצמית. הנה כמה מהשיטות המרכזיות שהסטואים השתמשו בהן:

הפרדת שליטה - קבלת מה שאינו בשליטתנו אחת התובנות המרכזיות של הסטואיות היא ההבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו בשליטתנו. מה שבשליטתנו כולל את המחשבות, השיפוטים והפעולות שלנו, בעוד מה שאינו בשליטתנו כולל אירועים חיצוניים, דעות של אחרים, מחלות, מוות, מזג האוויר ועוד. כדי לשמור על שלווה, הסטואים למדו לקבל את מה שאינו בשליטתם מבלי להתנגד לו רגשית. זנון חשב שכל האירועים קורים "על פי הטבע" אז ההתאמה שצריך להשיג היא לרצות את מה שקורה. התאמה כזו אמורה גם לייצר שלוות נפש כי היא פותרת את המצוקות הנפשיות. כדוגמה להתאמה כזו מסופר על זנון שכשהבין שהוא הולך למות, הוא רצה את זה.

אמור פאטי - (Amor Fati) לאהוב את הגורל הסטואים לא רק קיבלו את המציאות כפי שהיא, אלא גם אימצו אותה באהבה. מרקוס אורליוס (Marcus Aurelius 121-180) שכונה גם "הקיסר-הפילוסוף", קיסר רומא משנת 161 עד יום מותו בשנת 180, היה פילוסוף ומהוגי הדעות הבולטים בתקופה המאוחרת של האסכולה הסטואית. הוא כתב בספרו "הרהורים" (Meditations): "עלינו לקבל את מה שקורה כפי שהוא, כי זהו חלק מהיקום". העיקרון המנחה את הסטואיקנים הוא שהכול נקבע מראש על-ידי הגורל, ועל כן אין טעם להתנגד לו - אלא יש לפעול מתוך הרמוניה איתו. אמנם איננו שולטים באירועים החיצוניים המתרחשים סביבנו, אך ביכולתנו לשלוט באופן שבו אנו מתייחסים אליהם. החירות האמיתית, לפי השקפתם, אינה טמונה בשינוי המציאות, אלא בהשגת איזון פנימי אל מול מה שהיא מציבה בפנינו.

מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי - (Memento Mori) זכור את המוות הסטואים הרבו להזכיר לעצמם שהחיים זמניים ושהמוות הוא בלתי נמנע. ההכרה בזמניות החיים עזרה להם להעריך את ההווה, להיות אסירי תודה, ולהימנע מחרדות ודאגות מיותרות.

שליטה בתגובות רגשיות הסטואים האמינו שהרגשות שלנו נובעים מהשיפוטים שלנו על המציאות. אם משהו רע קורה, ניתן להחליט לראות אותו כהזדמנות ללמידה במקום כאסון. סנקה (Lucius Annaeus Seneca 4BC-65) לימד שהכעס, הדאגה או החרדה הם תוצאה של ציפיות לא ריאליות ולא של האירועים עצמם. רוב האנשים מאמינים שההנאות, הסבל, הרצונות והפחדים שלהם פועלים לפי נוסחה פשוטה בת שני שלבים: מתרחש אירוע, ואז מגיעה התגובה. למשל, נתקעתם בפקק בדרך לעבודה, הילדים החלו לריב, או שהשכן פלט הערה לא במקום - והתעצבנתם. מי אחראי לכעס שלכם? התשובה, לכאורה, ברורה: "הפקק, הילדים, השכן". אלא שהסטואים טענו שזו תפיסה שגויה. הם הבחינו בשלושה שלבים בלתי משתנים: ראשית, מתרחש אירוע, שנית, אנו מגבשים דעה או שיפוט עליו, ורק לאחר מכן מגיעה התגובה, שנובעת מהשיפוט שלנו. במילים אחרות, האדם אינו מגיב ישירות לאירועים חיצוניים, אלא לפרשנות שהוא מעניק להם - פרשנות שהיא בשליטתו. "אם דבר חיצוני כלשהו גורם לך מצוקה, אין זה הדבר עצמו שמטריד אותך, אלא דעתך עליו. ואת זה יש לך הכוח לשנות כעת", כתב מרקוס אורליוס.

חיים על פי מידות טובות (Virtue Ethics) ארבעת עמודי התווך של המוסר הסטואי הם (1)חוכמה - קבלת החלטות נכונה ושיפוט בהיר, (2)אומץ - עמידה באתגרים ובקשיים מבלי לאבד יציבות, (3)צדק - התנהגות מוסרית כלפי אחרים, (4)ומשמעת עצמית - איזון, הימנעות מהגזמות ושליטה בתשוקות.

תרגול מנטלי: "הצרה שכבר קרתה" הסטואים נהגו להתכונן נפשית לאירועים קשים עוד לפני שהם קרו. טכניקה זו נקראת "Premeditatio Malorum" - "הרהור באסונות". הם דמיינו תרחישים של כישלון, מחלה או אובדן כדי לפתח חוסן נפשי. בכך, אם אסון אמיתי קרה, הם כבר היו מוכנים ולא הופתעו ממנו.

התמקדות בהווה - "חיה את הרגע" מרקוס אורליוס כתב: "כדי שחייך לא יטרידוך לעולם, אל נא תהרהר בכל הצרות העתידות לבוא עליך, אלא שאל את עצמך בכל רגע 'האם מאורע זה כה קשה מנשוא עד כי לא אוכל לעמוד בו?' זכור נא כי מה שמכביד עליך איננו ההווה אלא מחשבותיך באשר לעתיד או לעבר". הם התאמנו להתרכז בפעולה המיידית, ללא דאגה לתוצאה.

שחרור מהתלות בחיצוני הסטואים לא תלו את אושרם ברכוש, מעמד, כסף או תהילה. הם האמינו שאושר אמיתי בא מבפנים - מחיים מוסריים ומחשיבה נכונה.

מדיטציה והתבוננות עצמית הסטואים הקדישו זמן בכל יום לבדיקה עצמית. סנקה נהג לכתוב יומן בסוף כל יום ולשאול את עצמו: האם פעלתי נכון היום? האם שלטתי בעצמי? כיצד אוכל להשתפר מחר?

שירות לזולת הסטואים האמינו שהאדם הוא חלק מהחברה, ושאנו מחויבים לפעול למען אחרים. מרקוס אורליוס הדגיש שהאדם הוא "יצור חברתי" ולכן עליו לחיות לפי עקרונות של צדק ועזרה לזולת.

הסטואיזם הוא גישה פילוסופית מעשית שמטרתה לשחרר את האדם מסבל מיותר באמצעות חיזוק השליטה העצמית, קבלת הגורל כפי שהוא, והבחנה חדה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו. הסטואי שואף לחיות בהרמוניה עם הטבע ועם מהלך העניינים כפי שהם, מבלי להילחם במה שאין בידו לשנות. במרכז ההשקפה הזו עומדת השאיפה לשלוות נפש - אותה יציבות פנימית שאינה תלוית נסיבות, אלא נובעת מחיים מוסריים, מחשבה בהירה, והתנתקות מהאשליה שהדברים החיצוניים קובעים את ערכנו או את אושרנו. כך, הסטואי אינו מבקש לשנות את העולם, אלא את עצמו - כדי לחיות בשלום, בשיווי משקל רגשי ועם לב שקט מול כל מה שהעולם מציב בפניו.

9. בין שלווה לעצמי

כדי לגעת באמת שבזהותנו, אין די בניסיון למקם את עצמנו במרחב ובזמן - שהרי אלו אינם אלא תבניות מחשבתיות אינסופיות, חסרות גבול, שאינן ניתנות לאחיזה מלאה בתודעה האנושית. כל ניסיון "להתמקם" בתוכן הוא כמעין ניסיון לתפוס מים בידיים: ככל שנתאמץ להגדיר את עצמנו דרכן, כך ניטשטש עוד יותר. האדם, במהותו, אינו ישות מוצקה, אחידה, או קבועה, אלא מארג דינמי של קשרים - מנטליים, רגשיים, גופניים, תודעתיים - אל העולם שסביבו. זהו רצף משתנה של מצבים, תגובות, רצונות, משאלות וזיכרונות, שאף אחד מהם אינו מהווה "עצמיות" מובהקת, אך כולם יחד מתאספים לתחושת ה"אני". אלא שכאשר כל מחשבה מכוונת החוצה - אל הזולת, אל העבר, אל העתיד, אל ההשוואה וההגדרה - נשכחת לאט השאלה הבסיסית והחמקמקה: מיהו זה שחווה את הקשרים הללו? מי עד למחשבות? מי נוגע ברגש? מיהו זה שנוכח בתוך כל התהליך?

רק מתוך שלווה תודעתית - מצב נדיר של שקט פנימי שאינו תוצאה של הדחקה, אלא של הסכמה להניח לדברים להיות - מתאפשרת התבוננות נקייה, שאינה נשלטת על ידי דפוס רגשי, דחף, או צורך בהסבר. זהו שקט שבו מתאפשר לראות את התנועה הפנימית מבלי להזדהות עמה, לדעת את התחושה מבלי להיבלע בה. השלווה הזו אינה ניתוק ואינה קיפאון - היא תנועה עדינה של תשומת לב שאינה נלחמת במה שמופיע, אלא מקבלת אותו כמות שהוא. היא אינה היעדר של רגש, אלא מרחב שמאפשר לרגש להופיע בלי להשתלט. רק במצב כזה נפתח הפתח לראות את העצמי לא כישות הקשורה - לא כבן, לא כהורה, לא כעובד, לא כמחשבה - אלא כאפשרות לקשר עצמו, כמרחב שבו כל קשר יכול להתרחש. אז מתברר, אולי לראשונה, שה"אני" איננו סך ההגדרות שניתנו לו, אלא נקודת שקט שממנה הן נצפות כולן. ורק כאשר הרעש שוקט - לא כי הושתק, אלא כי חדל מלהסיח - מתחילה החקירה האמיתית: מיהו האדם? מהו אותו דבר בתוכנו שאינו משתנה כשכל היתר משתנה? ומהי, אם ישנה, מהותנו החשופה מכל שם?

רצון לא חופשי

1. רצון חופשי בעולם מוכתב: פרדוקס הבחירה האנושית

האם יש לאדם רצון חופשי באמת? האם אנחנו פועלים מתוך בחירה חופשית, או פשוט עושים את מה שאנחנו "רוצים" לעשות - מבלי להבין מהו אותו רצון? ייתכן שהרצון החופשי שאנו מאמינים שיש לנו הוא אשליה בלבד, ואם כך הוא, מה זה אומר על מי שאנחנו? האם אנחנו איננו אלא בובות, רובוטים, או אולי דמויות בתוך סימולציה - כאלה שפועלות לא מתוך רצון אישי אמיתי, אלא מונעות על ידי כוחות חיצוניים או פנימיים שאת מקורם איננו מכירים? האם ייתכן שאנו מתפקדים כמו NPCs (Non-Playable Characters) דמויות במשחק מחשב או סימולציה, שאינן מודעות לכך שהן חלק מתסריט, מגיבות לפי תכנות עמוק שאין להן גישה אליו, אך ממשיכות לחשוב שהן פועלות מתוך חירות ובחירה?

אם הדחף הפנימי לפעול, זה שתמיד ייחסנו לרצון חופשי, אינו נובע מאיתנו אלא מגורמים נסתרים שמעבר להבנתנו - האם יש טעם להמשיך לפעול? מה גורם לנו לפעול מלכתחילה? מי "רוצה" שנעשה את מה שאנחנו עושים, אם לא אנחנו עצמנו? ולמה שמישהו או משהו ירצה בכך? האם ייתכן שאנחנו משרתים מטרה של ישות אחרת, תודעה אחרת, או מנגנון כלשהו - כזה שגורם לנו לחשוב שאנחנו פועלים מתוך בחירה, בעוד שבפועל אנחנו פשוט מבצעים את מה שתוכנתנו לבצע?

2. מי בוחר את הבחירה? הרצון החופשי בעידן המחקר המוחי

תחושת השליטה על מהלך חיינו - והאמונה שאנחנו יצורים חופשיים ועצמאיים - מהווה מרכיב מרכזי ברווחתנו הנפשית. מחקרים מראים כי אנשים שחשים שהם שולטים בחייהם נוטים להיות מאושרים יותר, בריאים יותר, ומסוגלים להתמודד טוב יותר עם מצבים מורכבים. אבל מדוע אנחנו כל כך משוכנעים שאנחנו באמת שולטים? ייתכן שזה משום שאנחנו חווים את עצמנו כמי שפועלים מתוך רצון אותנטי - שיש לנו חופש לבחור, להחליט, לרצות. רובוט, מבחינתנו, מבצע רק את מה שתוכנת לבצע. אין לו שליטה על רצונותיו, ולכן גם לא על מעשיו - הוא פשוט "פועל", מבלי לתהות או להתנגד. ואנחנו? נדמה לנו שאנחנו בוחרים - ולכן איננו שואלים אם הבחירה אמיתית והאם היא "שלנו". אך מה אם התחושה הזו - התחושה שאנחנו רוצים ואז פועלים - היא אשליה?

ניסוי מכונן שערך הנוירופיזיולוג בנג'מין ליבט (Benjamin Libet 1916-2007), בשנות ה-80 של המאה הקודמת, מאתגר את התפיסה הזו. בניסוי, נבדקים התבקשו להזיז את ידם בזמן שיבחרו, ולדווח מתי בדיוק הרגישו את הרצון לעשות זאת. במקביל נמדדה הפעילות החשמלית במוחם. הממצאים הראו שהמוח החל בהכנה לפעולה (מה שנקרא פוטנציאל ההכנה) כחצי שנייה לפני שהתודעה דיווחה על הרצון לפעול. כלומר: המוח החליט לפני שהאדם חש שהוא החליט. אם הפעולה מתחילה בתת-מודע לפני שהרצון המודע מופיע, מה מעמדו של הרצון החופשי? האם אנחנו לא אלא דמויות ביולוגיות שמגיבות לקלטים פנימיים וחיצוניים, אך חוות את עצמן כ"בוררות", כ"בוחרות", רק בדיעבד? ומה אם, כמו רובוטים - או כמו NPCs בסימולציה - אנחנו פשוט ממלאים תסריט פנימי, בנוי היטב, שאיננו בוחרים בו אך משוכנעים שהוא שלנו? ואם תחושת השליטה הזו על חיינו היא פיקציה - מנגנון פסיכולוגי-תודעתי שתכליתו לשמר את תחושת המשמעות - מה נותר מן הבחירה, מן הזהות, מן החירות?

מתוך "המוח הטיפש", דין ברנט, עמ' 269:

"בדרך כלל כשאנחנו מרגישים בשליטה, יש לנו הרגשה של ביטחון. לא ממש משנה כמה שליטה יש לנו באמת. הרי מבחינה טכנית, כולנו איננו אלא גושי פחמן חסרי חשיבות הדבוקים לסלע שטס בחלל האדיש סביב טריליוני טונות של אש גרעינית, אבל כל זה גדול מכדי שבן אנוש בודד יהיה מודע לו כל הזמן, ואם אנחנו יכולים לדרוש ולקבל חלב סויה בקפה שלנו, זוהי שליטה מוחשית"

התגובה ההדוניסטית האמיתית שלנו מגירוי משתנה פשוט מעצם העובדה שאנחנו בחרנו בו. כדי שנעריך משהו שהשגנו, עלינו להיות אלה שמקבלים את ההחלטה של הבחירה בו. אם אדם אחר מחליט בשבילנו, לא נצפה כל שינוי בערך שלו עבורנו. אנחנו אוהבים לבחור כי בחירה נותנת לנו שליטה, ושליטה נותנת לנו הרגשה טובה יותר כי סביר להניח שנבחר משהו שיטיב אתנו מאשר אם מישהו אחר יבחר בשבילנו. בחירה גורמת הרגשה טובה יותר כי היא מפעילה את מערכת הגמול במוח (הסטריאטום). אפשרות הבחירה נתפסת כגמול כשלעצמו. דברים שעמלנו עבורם, המוח צריך לקודד כבעלי עדיפות, ערכם נובע הן מהתועלת הפנימית שלהם והן מהמידע שהם מכילים לגבי יתרונות בעתיד. יש תועלת הסתגלותית לבני אדם בדחף הביולוגי להעדיף דברים שהיתה להם יד בהשגתם - דברים שנמצאים בשליטתם. בני אדם שמרגישים שהם שולטים בחייהם מאושרים יותר ובריאים יותר.

3. רצון מזויף: על אשליית החופש ושליטה בלתי נראית

אולי מה שאנחנו מכנים "רצון חופשי" הוא למעשה פסבדו-רצון - אשליה משכנעת עד כדי כך, שאנו מסוגלים לחיות בשלום עם קיומנו רק משום שאנחנו מאמינים שיש לנו שליטה אמיתית על רצונותינו ועל בחירותינו. אך מה אם אין שליטה כזו כלל? כדי להמחיש זאת, נדמיין רובוט שתוכנת כך שרצונותיו יהיו תואמים בדיוק למטרות שקבענו עבורו, כמתכנניו. הרובוט יפעל מתוך תחושת רצון פנימית, מתוך שכנוע שהוא מממש את תשוקותיו האישיות - אך למעשה, הוא פשוט יגשים את רצונותינו, מבלי לדעת שהוזנו לתוכו מראש. האם אין זו הדרך היעילה ביותר לשלוט בישות - לגרום לה להאמין שהיא חופשית, בעוד שכל צעדיה מוכתבים על ידי תודעה חיצונית? הרובוט יחיה בתחושת אוטונומיה מלאה, משוכנע שהוא הבוחר והמחליט, בעוד שבפועל הוא פועל בתוך מסגרת שהוגדרה לו מראש, באופן מדויק ומתוחכם. זו איננה שליטה ישירה, אלא שליטה עליונה: מניפולציה עמוקה שבה הנשלט אינו רק חסר מודעות לתלותו - אלא אף בטוח בעצמאותו.

נדמיין לרגע שזהו מצבנו כבני אדם - לא כיוצרים, אלא כנוצרים. כלומר, רצוננו החופשי אינו אלא אשליה, פסבדו-חופש, ומישהו אחר הוא זה שמפעיל אותנו. אם כך, ייתכן שאנו נוצרנו מתוך כוונה מסוימת, וכי רצונותינו אינם באמת שלנו, אלא תוצר של מנגנון המכוון אותנו בעקיפין על ידי ישות בעלת אינטליגנציה גבוהה משלנו (או לפחות מדרגה קיומית שונה, אם נניח שאין לנו דרך אחרת להגדיר זאת). מכאן עולה השאלה: כיצד ניתן להוכיח זאת? נצטרך להראות שהרצון החופשי שלנו הוא אכן פיקציה. אם אכן איננו חופשיים לבחור באמת, הרי שהמסקנה ההגיונית תהיה שמישהו או משהו תכנן זאת כך - יצר עבורנו את האשליה שאנו פועלים מתוך חירות, בעוד שלמעשה הוא זה שמכתיב את רצונותינו ואנו, מבלי להיות מודעים לכך, מממשים את מטרותיו. אם כך, ייתכן שאנו למעשה רובוטים, תוכנות, או ישויות מלאכותיות מסוג כלשהו, שנוצרו מתוך כוונה מסוימת ובמטרה מוגדרת מראש - מבלי שנוכל אי פעם להבחין בכך באמת.

4. המוח בוחר, או שההורמונים מחליטים?

האם הרצונות שלנו באמת שלנו? האם ההעדפות, הדחפים והשאיפות שלנו מבוססים על בחירה חופשית, או שמא הם תוצר של כוחות ביולוגיים הפועלים עלינו מבלי שנהיה מודעים לכך? אחת התובנות המדעיות המרתקות ביותר של העשורים האחרונים היא שהתהליכים הכימיים בגופנו, ובראשם ההורמונים, ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב הרצון האנושי. הורמונים, אותם שליחים כימיים שמופרשים מבלוטות שונות בגוף, אינם משפיעים רק על תפקודים פיזיולוגיים כמו עיכול, חילוף חומרים או מחזורי שינה, אלא גם על הרגשות, ההתנהגויות והרצונות שלנו.

המחשבה שהחלטותינו והעדפותינו אינן פרי רצון חופשי, אלא תוצר של פעילות הורמונלית, מעוררת תהיות עמוקות על טבע האדם. אנו נוטים לחשוב כי כאשר אנו משתוקקים לדבר מה - בין אם מדובר במזון, בהצלחה, בחיבה או במגע חברתי - אנו מחליטים באופן מודע מה נרצה ומה נבחר. אולם מחקרים רבים מראים כי מאחורי כל רצון כזה מסתתרת מערכת ביוכימית מורכבת, המניעה אותנו באופן לא מודע לכיוון מסוים.

דופמין - הוא נוירוטרנסמיטר (אך גם פועל כהורמון) הקשור לתחושות של עונג, מוטיבציה ולמידה. כאשר אנו חווים חוויה מתגמלת, כגון אכילה, פעילות מינית או הצלחה בהשגת מטרה, רמות הדופמין עולות וגורמות לנו לרצות לחזור על הפעולה. התמכרויות לסמים, אוכל או מסכים קשורות לפעילות דופמינרגית מוגברת שמגבירה את הרצון לחזור על ההתנהגות. סרוטונין  - משפיע על מצב הרוח, רגשות שביעות רצון ותחושת רוגע. רמות גבוהות קשורות להרגשה חיובית וליכולת לשלוט בדחפים, בעוד שרמות נמוכות עלולות להוביל לדיכאון, חרדה ולחיפוש אחר גירויים חיצוניים שיגבירו את ההנאה. השפעתו על התנהגות חברתית גורמת לנו לרצות קרבה או להימנע ממנה. אוקסיטוצין - המכונה "הורמון האהבה", משתחרר במצבים של קרבה גופנית, יחסי מין ולידה, ותורם לתחושת אמון וקשר רגשי. כאשר הוא מופרש, אנו מרגישים קרובים יותר לאחרים ולכן רוצים לשמר מערכות יחסים חברתיות וזוגיות. גם קבלת מחמאות וחיזוקים חיוביים גורמים לעלייה באוקסיטוצין, מה שמגביר את הרצון שלנו לתקשר ולהשתלב בחברה. קורטיזול - מופרש במצבי לחץ או איום ומשפיע על ההחלטות והרצונות שלנו. הוא יכול להניע אותנו לברוח מסיטואציות מסוכנות או לחפש פתרונות לבעיות במהירות. במקרים של לחץ כרוני, הוא עלול לגרום לרצון מוגבר לאכול (בעיקר מתוק ושומני) או לתגובות אימפולסיביות אחרות. טסטוסטרון ואסטרוגן - משפיעים גם הם על הרצונות שלנו. טסטוסטרון מגביר דחף מיני, תחרותיות ואגרסיביות. אצל גברים ונשים, רמות גבוהות של טסטוסטרון מגבירות את הרצון להישגים, כוח ושליטה. אסטרוגן משפיע על מצב הרוח, המשיכה המינית והאינטראקציות החברתיות, ומשחק תפקיד בתשוקה המינית ובדינמיקות בין-אישיות. גרלין ולפטין - הם הורמונים המשפיעים על הרצון לאכול. גרלין, המכונה "הורמון הרעב", מאותת למוח לחפש מזון. כאשר רמותיו גבוהות, יש לנו רצון לאכול, במיוחד מאכלים עתירי אנרגיה. לפטין הוא ההפוך לגרלין - הוא מאותת למוח על שובע ומפחית את הרצון להמשיך לאכול. פרולקטין - הוא הורמון הקשור בעיקר לתפקודי רבייה והנקה, אך יש לו גם השפעות על מצב הרוח והתנהגות חברתית. אצל נשים, הוא אחראי על ייצור חלב לאחר הלידה ומשפיע על הפחתת הדחף המיני לאחר אורגזמה. אצל גברים, רמות גבוהות של פרולקטין עשויות להפחית את הדחף המיני ולהגביר תחושות של רוגע וסיפוק. פרולקטין גם משחק תפקיד בהתנהגות הורית, ומחקרים מצביעים על כך שהוא מחזק את הקשר הרגשי בין הורים לילדיהם. וזופרסין - המכונה גם ההורמון האנטי-דיורטי (ADH), אחראי בעיקר על ויסות מאזן הנוזלים בגוף, אך יש לו גם השפעה על התנהגויות חברתיות וקשרים זוגיים. מחקרים הראו כי וזופרסין מעורב בביסוס נאמנות זוגית ובהתנהגות מגוננת אצל גברים. הוא קשור גם לתגובות למצבי איום, ועשוי להשפיע על רמות האמון שאנו חשים כלפי אחרים.

לנוכח ההשפעה העמוקה של ההורמונים על רגשותינו, דחפינו והעדפותינו, כפי שתואר, עולה האפשרות המטלטלת כי הרצון האנושי - אותו יסוד שנראה לנו כעמוד השדרה של הזהות והבחירה - אינו אלא השתקפות של כוחות ביולוגיים הפועלים בנו ללא הרף. ההורמונים, בתפקידם כמתווכים כימיים, אינם רק גורמי רקע - הם אלו שמכתיבים את הדחפים, את התשוקות ואת הבחירות שאנו נוטים לייחס לעצמנו. תחת מסווה של חופש, אנו פועלים פעמים רבות מתוך מנגנונים אוטומטיים, שנולדים בגוף עוד לפני שהמחשבה נולדת במודע.

5. האם רצון חופשי הוא פיקציה ביוכימית?

אולי, אם כך, כל מה שאנחנו מכנים "רצון" הוא לא יותר מתוצר לוואי של תגובות כימיות שמתרחשות בגופנו מבלי שנרגיש. תחושת האהבה, למשל, אינה החלטה רגשית מודעת, אלא שחרור מתוזמן של דופמין, אוקסיטוצין וקורטיזול - מעין סם ביולוגי שנועד להחזיק אותנו יחד לזמן מוגבל, עד שנמלא את תפקידנו האבולוציוני. הדחף להצליח, המשיכה הפיזית, תחושת הרעב, הרצון להרגיש שייכים - כל אלה הם ביטויים של תהליכים הורמונליים שמעצבים את ההתנהגות שלנו ברמות העמוקות ביותר. אנחנו מדמים לעצמנו חופש, אך כל החלטה מתקבלת עמוק במערכת העצבים עוד לפני שהמחשבה הגיעה למודעות. המוח, שנדמה לנו כמרכז השליטה, הוא למעשה שחקן משנה בצוות ההפקה של הבלוטות ההורמונליות, שמכתיבות מה נרצה, אל מי נימשך, ממה נחשוש ומה נבחר. תחת סטרס, הורמון הקורטיזול משתלט על החשיבה, הופך כל שיקול דעת לתגובה פרימיטיבית, וגורם לנו לראות איום גם במקום שבו אין כל סכנה. אפילו ההיגיון, כך נראה, הוא עבד של הביולוגיה - מגיב למצבי גוף יותר משהוא פועל מתוך תבונה טהורה. ואם האישיות שלנו משתנה בהתאם לאיזון ההורמונלי, אם הדחפים שלנו מתוזמרים מראש על ידי מנגנון שאיננו שולטים בו - מה נותר מהאני שאנחנו מדמיינים שיש לנו? ייתכן שכל חיינו הם לא יותר ממופע חכם להפליא של מערכת ביוכימית שמתוחזקת היטב, אבל חופשית - היא לא. ואם כך, האם באמת אי-פעם רצינו משהו - או רק היינו קהל בתוך הצגה שהגוף שלנו כותב ומביים?

6. כשמצב הרוח מנווט את הרצון: על הדבקה רגשית והבחירה החופשית

אם תהיו שמחים, יגדל הסיכוי שגם אנשים אחרים סביבכם יהיו שמחים, ואם תהיו לחוצים, תעבירו את הלחץ הזה הלאה. המוחות שלנו בנויים להעברה מהירה של רגשות מאדם לאדם - מעין "הדבקה רגשית" - מפני שברמה אבולוציונית, רגשות משמשים אמצעי להעברת מידע חשוב על הסביבה: סכנה, הזדמנות, שייכות או דחייה. מחקרים מצאו שכאשר משתמשים נחשפים ברשתות החברתיות ליותר פוסטים חיוביים (למשל תמונות של אנשים מתחבקים או משתפים רגעים נעימים), הם נוטים לפרסם בעצמם תכנים חיוביים. לעומת זאת, חשיפה לתכנים שליליים (כמו תלונות, זעם או אכזבה) מביאה ליצירת פוסטים שליליים נוספים. השפעה זו חורגת מתחום הרגש - היא נוגעת גם לפעולה: מצב הרוח אינו רק תגובה - הוא גם מנגנון שמכוון את הרצון והבחירה.

כאשר אדם נמצא במצב רוח חיובי, הוא נוטה לרצות דברים מסוימים, לבחור בגישות פתוחות, ליצור, לחלום. לעומת זאת, אדם לחוץ או שלילי ייטה לבחור אחרת - לראות סיכונים במקום הזדמנויות, להעדיף נסיגה על פני יוזמה, להגיב באוטומט ולא מתוך שיקול דעת. כך, הרגש משפיע לא רק על ההתנהגות אלא על תהליך גיבוש הרצון עצמו: מה שנראה לנו כ"רצון חופשי" הוא לעיתים תולדה של מצב רגשי - של גירוי מהסביבה, של תחושת שייכות או איום, של אופטימיות או פחד. הרצון לא נוצר בריק, הוא נבנה מתוך הקשר רגשי, חברתי וגופני. לכן, כשאנחנו משפיעים על מצב הרוח של אחרים - אנחנו לא רק נוגעים בהרגשה שלהם, אלא מעצבים את מה שהם ירצו לעשות, את הבחירות שיבחרו, ואת הדרך שבה הם יפרשו את עולמם. בסופו של דבר, הבחירות שלנו משנות את ההעדפות שלנו, אבל גם ההקשרים הרגשיים שבתוכם אנו פועלים משנים את הבחירות - ומכאן, גם את הרצון שמניע את כולם.

7. מי רוצה כשאני רוצה? הרצון שמופעל בלי ידיעתנו

בניסוי מפורסם שערך הפסיכולוג אקהארד הס (Eckhard Hess 1916-1986) בשנות ה־60 של המאה הקודמת, הוא הראה לנבדקים - גברים - שתי גרסאות של אותה תמונת אישה, כשההבדל היחיד ביניהן היה גודל האישונים. הנבדקים בעקביות העדיפו את התמונה שבה עיני האישה נראו עם אישונים מורחבים, ודיווחו שהיא נראית להם מושכת יותר - אך לא ידעו להסביר למה. מה שמרשים (ומטלטל) הוא שלמשתתפים לא הייתה שום מודעות לגורם שהשפיע על תחושת המשיכה שלהם. איש מהם לא אמר: "שמתי לב שהאישונים שלה רחבים יותר". הם פשוט הרגישו נמשכים יותר לחלק מהנשים ולא לאחרות - בלי לדעת למה. אז מי עשה את הבחירה? מי "רצה" את אותן נשים בעלות האישונים המורחבים - ולמה? משהו עמוק ובלתי נגיש במוחם של המשתתפים זיהה את הקשר בין אישונים מורחבים לבין ריגוש מיני ונכונות לקשר אינטימי אצל נשים בעלות אישונים מורחבים. המערכת התת־מודעת שלהם ידעה, מבלי שהם עצמם ידעו.

הרצון, אם כן, לא תמיד נולד בתודעה - הוא מחלחל מתחתיה. הוא מופעל על ידי מנגנונים נוירולוגיים, אבולוציוניים, רגשיים - שכוללים מערכות תגמול, זיהוי דפוסים, וחישובים שנעשים הרחק מן ה"מחשבה המודעת". הלקח מהניסוי הזה לא נוגע רק למשיכה רומנטית - אלא לכל תחום שבו נדמה לנו שאנחנו בוחרים: אנחנו נוטים לחשוב שהרצונות שלנו הם תוצאה של שיקול דעת, של בחירה מודעת ורציונלית. אך לעיתים, הרצון הוא תוצאה של תגובה ביולוגית, לא מודעת, שנולדה עוד לפני שהבנו שיש בכלל מה לבחור בו. והשאלה שמרחפת מעל כל זה היא: אם אנחנו לא יודעים למה אנחנו רוצים - האם הרצון הזה עדיין "שלנו"?

8. מאחורי הקלעים של הרצון: איך הטיות קובעות מה נרצה

מה גורם לנו לרצות לשתף, לספר, לשוחח? מדוע הדחף להעביר את מחשבותינו לאחרים כה חזק? סריקות מוחיות גילו שכאשר אדם מקבל הזדמנות לספר סיפור או לחלוק מידע עם אחרים, מופעלים בעוצמה מרכזי התגמול וההנאה במוח - אותם אזורים שפועלים גם בעת אכילה, קבלת כסף או חיבוק. תחושת הסיפוק הזו היא כנראה אחת הסיבות לכך שהרצון לתקשר כל כך בסיסי בטבע האנושי: אנחנו לא רק מדברים כדי להעביר מידע - אנחנו מדברים מפני שזה מסב לנו עונג. זוהי תכונה אבולוציונית מבריקה: הרצון לשתף גורם לכך שידע, תובנות וניסיון לא נותרים כלואים בתוך פרט אחד, אלא הופכים למשאב משותף - נכסי תודעה קולקטיביים. אך הרצון אינו רק תוצר של שמחה והנאה. לעיתים קרובות הוא מעוצב על ידי הטיות קוגניטיביות עמוקות - מנגנונים מנטליים לא מודעים שמטים את ההיגיון שלנו, ומשפיעים על מה שנרצה או נעדיף.

כך למשל, הטיית שנאת ההפסד (Loss Aversion), קובעת שהרצון להימנע מהפסד חזק הרבה יותר מהרצון להשיג רווח. במילים אחרות, כאב ההפסד של שטר של 200 ₪ יהיה עוצמתי בערך פי שניים מהשמחה שבה מציאת אותו שטר. לכן אנחנו נוטים לרצות לשמר את מה שיש לנו, הרבה יותר מאשר אנחנו רוצים להעז או להרוויח משהו חדש. הרצון שלנו נשלט לעיתים קרובות על ידי פחד - פחד מאובדן - יותר מאשר על ידי תקווה. דוגמה נוספת היא מה שמכונה ניכוי העתיד (Temporal Discounting): הרצון שלנו למשהו עכשיו חזק בהרבה מהרצון לקבל את אותו הדבר בעתיד. גם אם אנחנו יודעים שהמתנה או רווח בעתיד יהיו משמעותיים יותר, התודעה שלנו נוטה להעדיף תגמול מיידי. זהו אחד ההסברים לכך שדחיית סיפוקים - כמו שמירה על דיאטה, השקעה לטווח ארוך, או למידה מתמשכת - קשה כל כך. הרצון להרגיש טוב עכשיו מנצח לעיתים קרובות את ההיגיון שאומר "יהיה שווה לחכות". ויש עוד:

• הטיית האישוש (Confirmation Bias): הרצון שלנו להאמין למה שכבר חשבנו קודם גורם לנו לבחור מידע שתואם את עמדותינו, ולהתעלם ממה שסותר אותן.

• הטיית העוגן (Anchoring): החלטות רבות שלנו, כולל רצונות צרכניים, מושפעות ממידע ראשוני מקרי - כמו המחיר הראשון שנראה - ש"עוגן" את תפיסת הערך שלנו.

• הטיית הזמינות (Availability Bias): מה שזמין לנו בזיכרון (למשל, בגלל חשיפה תקשורתית או סיפור מפחיד ששמענו לאחרונה) נתפס כיותר נפוץ או חשוב, ולכן הרצון שלנו יוטה בהתאם. לדוגמה, אחרי שמיעה על תאונת מטוס, אנשים עשויים לרצות לבטל טיסה, למרות שמבחינה סטטיסטית זו עדיין דרך תחבורה בטוחה מאוד.

כל ההטיות הללו מעצבות את הרצון שלנו מתחת לפני השטח. נדמה לנו שאנו רוצים דבר מה כי הוא "טוב לנו" - אך לעיתים אנחנו רוצים אותו כי המוח שלנו "מספר" לנו שהוא טוב לנו. כך, הרצון מתגלה לא כיישות חופשית ונפרדת, אלא כתוצר של מנגנונים עמוקים, רגשיים, הסתברותיים, שהתגבשו לאורך האבולוציה, החינוך, התרבות והחוויה האישית. ולכן, כשאנחנו שואלים את עצמנו: "מה אני באמת רוצה?" - כדאי להוסיף שאלה נוספת: "מי עיצב את הרצון הזה - והאם הוא באמת שלי?".

9. האם "אני" הוא רק אשליה של אחדות?

למרות התחושה הברורה שיש לנו שליטה על פעולותינו, הקשר בין ההכרה שלנו לבין הרצון שלנו - רחוק מלהיות פשוט. כפי שממחישים הניסויים שתוארו לעיל, ייתכן שהרבה מהתנהגותנו איננה פרי רצון חופשי, אלא תגובה אוטומטית לדחפים, גירויים או מנגנונים עמוקים - אולי אפילו כאלה שאינם שלנו כלל, במובן התודעתי שאנחנו מייחסים ל"עצמנו". המודל המדעי של המוח חושף מערכת מורכבת ורב-שכבתית: חלק אחד מייצר את המוליכים העצביים וההורמונים, חלק אחר מאחסן אותם, שלישי משחרר אותם לפי הנחיות של חלק רביעי. אזורים אחרים אחראיים על הזרמת החומרים, אחרים על קליטתם, ולבסוף - מנגנון נוסף מתרגם את הקליטה הזו לתחושת עונג, פחד או תשוקה. אז איזה מהם הוא ה"אני"? האם אנחנו היצרנים? המשדרים? הקולטים? המרגישים? ואם כן, אז מי בדיוק "מרגיש"? מי "רוצה"? ומי "מודע"?

בסופו של דבר, מדובר בגוף אחד - אבל מכלול של מערכות עצמאיות, שכל אחת פועלת לפי עקרונות שונים. אם כל זה קורה בתוך אותו גוף, מדוע נדרשות כל כך הרבה מערכות שונות כדי להפעיל דבר מה שנחווה אצלנו כתחושה פשוטה - כמו שמחה? מדוע, למשל, כדי להרגיש טוב, המוח צריך לשחרר חומרים כימיים - דופמין, סרוטונין, אנדורפינים? למה לא פשוט "להרגיש טוב"? למה נדרשת פעולה ביוכימית מסועפת אם בסופו של דבר הכול מתקיים בתוך אותה תודעה - בתוך אותה מחשבה? זה כמעט כאילו אנחנו לא ישות אחת, אלא אוסף של ישויות זעירות, תת-מערכות, שכל אחת מהן פועלת באופן עצמאי - אבל יחד הן יוצרות את התחושה של "אני". אנחנו אומרים "המוח שלי", כאילו מדובר באיבר נפרד מאיתנו. אבל מי הוא אותו "אני" שמחזיק מוח? ומי מחזיק את ה"אני"? כולנו מתייחסים לעצמנו כ"אני", אך כמעט אף אחד לא באמת יודע למה הכוונה. אנחנו לא עוצרים לפרק את המושג לגורמיו: לא בוחנים את שלל המנגנונים שמרכיבים את מה שאנחנו מכנים "עצמי" - זיכרון, רגש, חישה, עיבוד, רצון, מודעות - כל אחד מהם פועל כמעט כאילו בנפרד. וכשבוחנים לעומק את התמונה, קשה להצביע על נקודה אחת, איבר אחד, מנגנון אחד ולומר עליו: "זה - אני".

10. כשמודעות היא תוצאה, לא סיבה: על כימיה, רצון וחופש מדומה

כפי שראינו, מצד אחד יש לנו מוח, הורמונים ומוליכים עצביים - מבנים ביולוגיים שמבצעים פעולות פיזיות, כימיות וחשמליות. ומצד שני, יש לנו מחשבות, רגשות, כוונות - מודעות עצמית שמניעה אותנו לפעול, לרצות, לבחור, לאהוב ולפחד. אך הפער בין השניים עמוק ומטריד: המערכות שמייצרות את הרצון שלנו, במובן הפיזי - כמו המוליכים העצביים וההורמונים - פועלות ברובן מתחת לסף המודעות. אנחנו לא בוחרים מתי לשחרר דופמין, אדרנלין או סרוטונין, ולא קובעים את עוצמת זרימתם או את יעדיהם במוח. זהו תהליך אוטונומי, שמתרחש "מאחורי הקלעים" של החוויה האנושית. ובו בזמן, ההכרה שלנו - התחושות, המחשבות, הרצונות - נחווית כמודעת מאוד. אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים כי רצינו, בוחרים כי בחרנו, מרגישים כי הרגשנו. המודע, לפחות בתחושתנו, הוא זירת הרצון החופשי.

אבל המדע מציב מראה לא פשוטה מול התחושה הזו: הוא מצביע על כך שהרצונות, המחשבות והתחושות הם תוצאה של פעילות לא-מודעת במערכת העצבים המרכזית, של אינטראקציות בין חומרים כימיים בתוך רשתות עצביות מורכבות. במילים אחרות, אנחנו חושבים את מה שאנחנו חושבים, מרגישים את מה שאנחנו מרגישים, ורוצים את מה שאנחנו רוצים - בגלל הרכב מסוים של מוליכים עצביים שזורמים בגופנו. לו היינו משנים את הרכבם או את מינונם של אותם חומרים - גם הרצונות היו משתנים. רצון לחיים יכול להפוך לדחף להרס, אדישות יכולה להתחלף באובססיה, אהבה עשויה להיעלם כליל - וכל זאת, רק בשל שינוי כימי. כלומר, מה שנראה לנו כרצון חופשי, מודע, אישי, נובע במידה רבה ממנגנונים שאין לנו שליטה עליהם - ולעיתים גם לא ידיעה עליהם. אם ננטרל לגמרי את החומרים הללו, נוכל אולי להפסיק "לרצות" - או שנחוש דחף קיצוני, בלתי נשלט, שלא נדע להסביר. ובכל זאת, התחושה שתלווה אותנו תהיה: "זה הרצון שלי".

החיים של האדם הם פרדוקס מתמשך: הוא טמון בכך שהחוויה הסובייקטיבית שלנו אומרת: "אני בחרתי לרצות", בעוד שהמדע טוען: "הרצון נבחר עבורך". אנחנו חווים את הרצון כבחירה מודעת, כהבעת רצון של "אני", אך בפועל - הוא תוצאה של זרמים כימיים במוח שלא ביקשו את הסכמתנו, ואיננו שולטים בהם. זה כמו לקבל החלטה מתוך תחושת חופש, כשבפועל מישהו אחר כתב את התסריט מראש - והחופש עצמו הוא חלק מהאשליה. כך, התודעה מחזיקה ברעיון שהיא מחוללת את הרצון, בזמן שהיא רק צופה בו מתרחש בתוכה.

11. האשליה החופשית: איך בונים יצור שמאמין שהוא בוחר

אם היינו רוצים לברוא עולם - או ליצור סימולציה - ולשבץ בתוכו יצורים, אנשים, רובוטים או דמויות ממוחשבות, ללא תלות בזהותם או מהותם, אחד המרכיבים המרכזיים שהיינו צריכים להעניק להם הוא רצון חופשי. לאו דווקא רצון חופשי אמיתי, אלא התחושה שהם שולטים בחייהם. התחושה הזו חיונית כדי שהפעולה שלהם תיראה טבעית ואוטונומית, גם אם בפועל אין להם שליטה של ממש. מעבר לרצון החופשי, תכונה נוספת שמחזקת את תחושת העצמאות והייחודיות היא המודעות - או ההכרה, או התודעה, או מה שאנשים נוהגים לכנות "נפש" או "אני". זהו אותו רכיב פנימי שמעניק לאדם את התחושה שיש בו משהו עמוק, אישי ועליון, שמבדיל אותו מדומם, מחיה או ממכונה. כל ישות שתצויד בתחושת מודעות ורצון חופשי תחשוב שהיא אדם אמיתי, שיש לה שליטה על חייה, שהיא נפרדת מהעולם שסביבה, ושיש בה משהו ייחודי ויוצא דופן. אבל התחושות האלה אינן עדות למצב אמיתי - הן רק חלק מהאשליה שמאפשרת לסימולציה לפעול בצורה משכנעת.

מכאן מתחדדת השאלה המרכזית: האם ישות שאין לה רצון חופשי - כמו כולנו - אך מודעת לכך, כמו שרק מעטים מודעים, יכולה להשתחרר מהעדר הרצון החופשי הזה? האם היא באמת יכולה לרצות משהו "אובייקטיבי", כלומר רצון שאינו תלוי בשום דבר אחר? אבל מה בכלל המשמעות של לרצות דבר מה באופן אובייקטיבי? הרי רצון כזה אמור להיות מנותק מהחשיבה שלנו, ואנחנו הרי יודעים שהחשיבה נובעת ממערכת פיזיולוגית ברורה: הולכה עצבית, תגובות אלקטרו-כימיות, חומרים שזורמים בגוף ומכתיבים איך נחשוב, מה נרגיש, ומה נרצה. אז האם באמת קיים רצון שאינו תולדה של המנגנון הזה? לא. או לפחות, לא במסגרת ההבנה שלנו את המבנה הפיזיולוגי של האדם. ואם כך, מדוע אנשים ממשיכים להאמין שיש להם רצון חופשי? איפה בדיוק מסתתר החופש בתוך מערכת כל כך דטרמיניסטית? אם אין רצון חופשי, המשמעות היא שאנחנו פועלים באופן טכני - אוטומטי. מישהו, או משהו, תכנת אותנו לפעול בדרך מסוימת, להגיב לרגשות ולגירויים באופן מסוים, ממש כמו מכונה - רק מתוחכמת לאין ערוך. כלומר, או שלישות כלשהי יש רצון חופשי אמיתי, או שהיא פועלת מתוך מערכת אוטומטית, מוכתבת מראש. ואם זה אוטומטי - אז מישהו עיצב את המערכת הזאת. מישהו שהוא לא היא.

12. האם לתאי הדם הלבנים יש רצון חופשי?

קחו לדוגמה קבוצת תאי דם לבנים במחזור הדם האנושי. כאשר חיידקים או נגיפים חודרים לגוף, הם עלולים לגרום למחלות. תאים ייחודיים במערכת הדם - תאי הדם הלבנים - מופעלים מיד כדי להילחם בפולשים. הם מזהים את הגורם הזר, נעים לעברו, תוקפים אותו, ומשמידים אותו במגוון דרכים. ישנם תאים שבולעים את הפולשים: כלי הדם באזור החדירה מתרחבים, תאי הדם הלבנים נוהרים לאזור, בולעים את החיידקים - ונהרסים בעצמם בתהליך. התוצאה היא דלקת ולעיתים מוגלה, שמורכבת מתאי דם שנהרסו ומהפולשים המובסים. אחרים מפרישים נוגדנים - חומרים שמזהים את סוג הפולש, נצמדים אליו, ומשמידים אותו. תהליך זה נקרא תגובה חיסונית.

אבל השאלה היא: האם לתאי הדם הלבנים יש רצון חופשי? האם הם באמת בוחרים לפעול כך? הרי במבט פיזיולוגי הם "חופשיים" לנוע בכלי הדם - אף אחד לא מחזיק אותם ברצועה. ובכל זאת, בכל פעם שיש חדירה של נגיף, הם כולם נוהרים בדיוק לאותו כיוון. אז מה גורם להם לפעול כך? אם הם באמת חופשיים, למה הם לא "בוחרים" לנוע למקום אחר? אולי הם בכלל לא בוחרים - אלא פשוט מגיבים באופן אוטומטי, כמתוכנתים. והאם לא כך גם אנחנו? אולי גם אנחנו רק מערכת מתוחכמת יותר של תגובות דטרמיניסטיות, שנראות מבחוץ כאילו הן תוצאה של רצון חופשי - אבל מבפנים הן פשוט תגובה מוכתבת מראש.

13. אשליית הרצון: האדם כתגובה ביולוגית מתוכנתת

התגובה החיסונית היא מעין פרפרזה ביולוגית לרעיון הרצון החופשי אצל האדם. לכאורה, אנחנו יכולים לעשות כל מה שנרצה - אבל בפועל, ברובד העמוק יותר, אנחנו מתוכנתים לפעול בתוך תבניות מאוד מסוימות. בדיוק כמו שתאי דם לבנים "בוחרים" לנוע לעבר פולש זר, גם אנחנו נעים במסלולים מוכתבים מראש: עבודה, משפחה, הישרדות. ברמת המקרו, יש תחושה של חופש - כל אחד יכול לבחור את חייו, כביכול - אבל הבחירה הזו מתקיימת בתוך מסגרת צרה מאוד של אפשרויות. כמו הבחירה בין לשתות עכשיו או בעוד חמש דקות. אנחנו יכולים לשלוט מתי, אבל לא האם - כי לשתות אנחנו חייבים. אותו דבר לגבי אכילה: נוכל לבחור בורקס, מרק, טבעונות או דיאטה קטוגנית - אבל עצם האכילה אינה בחירה, אלא הכרח. המערכת הזו מלאה באשליות של חופש, כשבעצם מרבית ההחלטות שלנו הן תגובות ביולוגיות, כימיות, חברתיות או סביבתיות. הדברים המהותיים בחיים - הישרדות, רבייה, השתייכות - מוכתבים לנו. אנחנו לא בוחרים אם לרצות אותם, אנחנו פשוט רוצים. ומה שמעצים את האשליה הזו הוא התחושה שיש לנו שליטה.

זו בדיוק הנקודה: התחושה שיש לנו בחירה חופשית היא תוצר של חוסר ידיעה. אנחנו לא מבינים למה אנחנו רוצים מה שאנחנו רוצים, ולכן אנחנו מדמים לעצמנו שהרצון הזה הוא "שלנו". וגם הבחירות הזעירות ביותר - האם להאזין למוזיקה מסוימת, מה לאכול או עם מי לדבר - כולן מושפעות ממבנה המוח, מההרכב הגנטי, מהזיכרונות שלנו ומהמערכת העצבית כולה, עד לרמת המוליך העצבי הבודד. אין כאן "נפש חופשית", אלא תגובת שרשרת מורכבת. למעשה, לא רק ה"משימה הגדולה" שלנו מוכתבת מראש, אלא גם כל רגע ורגע קטן בדרך אליה. האדם הוא יצור שמתפקד בתוך מערך דטרמיניסטי, שמתעתע בו באמצעות תחושת שליטה. ואם מישהו באמת תכנן את המערכת הזו - הרי שהוא זה שבחר, לא אנחנו.

14. החופש לבחור את מה שכבר הוחלט

מה בעצם חופשי ברצון שלנו? אם נביט בכנות, נגלה שכולם - או לפחות הרוב המכריע - רוצים פחות או יותר את אותם הדברים: כסף, עבודה, סיפוק, הנאות, זוגיות, משפחה, חברים. כולם מבקשים תענוגות ונמנעים מכאב. שואפים לכבוד, לשליטה, למעמד, לפרסום. כולם אוכלים, שותים, ישנים, עושים סקס, נוסעים לחו"ל, יוצאים לחופשה. לכולם יש צרכים. כולם מתעייפים, כולם שואפים להתאוורר. כולם גם נולדים בלי שבחרו, חיים את חייהם בתוך מסגרת נתונה, ומתים - גם זה, בלי לשאול לדעתם. כולם רוצים לחיות, כולם פוחדים למות. אז איפה, בתוך כל המרחב הזה של דחפים משותפים, תגובות אוטומטיות ודפוסים אוניברסליים - נמצא ה"רצון החופשי"? מה בדיוק חופשי בו, אם הוא תמיד מתכנס לאותם המקומות, נמשך אחרי אותם הצרכים, נשלט על ידי אותם מנגנונים? אולי "רצון חופשי" הוא פשוט השם שנתנו לאשליה שמסתירה עד כמה אנחנו דומים, מתוכנתים, ומתוזמרים מראש.

המוח, בלוטות ההפרשה, וכל מערכת העצבים שלנו - כולם מייצרים חומרים כימיים: הורמונים, מוליכים עצביים, ואינספור תרכובות נוספות. אלו הם החומרים שאחראים, בפועל, על הדרך שבה אנחנו מרגישים, חושבים, פועלים - ובעיקר רוצים. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו בוחרים לרצות משהו, אבל סביר מאוד להניח שהרצון עצמו אינו אלא תוצאה של תגובה כימית שהתחוללה בגופנו מבלי שנדע. השאלה היא - מדוע וכיצד מיוצרים חומרים אלו דווקא בזמן ובכמות שבהם הם מופיעים? לדוגמה, במצבי לחץ, המערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה, מפרישה אדרנלין, ומכינה את הגוף למאבק או מנוסה. תגובה זו מהירה, אוטומטית, ולעיתים מתרחשת עוד לפני שהבנו במודע מה קורה. אז מי, או מה, נותן את הפקודה הראשונית למערכת לפעול? האם זה המוח עצמו, באופן אוטונומי? ואם כן, מה מפעיל את המוח? האם מדובר ברצף של פקודות פנימיות - אזור תת-מודע שמעורר אזור תת-מודע אחר, שמייצר כימיקל, שגורם לנו להרגיש או לרצות - והכול מבלי שהמודע יהיה שותף לכך?

או שאולי, האפשרות היותר מסתורית: ישנו גורם חיצוני, חיצוני למוח, חיצוני לאדם. כוח שמכוון את ייצור המוליכים העצביים, ובכך שולט ברגשות שלנו, ברצונות שלנו, בתחושות ובתגובות שלנו. אולי מדובר בישות כלשהי, ש"מביטה מלמעלה", ששולטת במנגנון - ואנחנו רק מקבלים את התחושות והתשוקות שהיא מזרימה לתוך המערכת. ואם כך - עד כמה באמת אנחנו "אנחנו"?

או, שגופנו והעולם החיצון אינם ישויות נפרדות - הם למעשה מערכת אחת, סגורה ושלמה. כמו שאיננו חשים או שולטים בפעולות האוטומטיות של התאים שבתוכנו, כך גם איננו מודעים לכך שהעולם סביבנו הוא חלק מאיתנו, או שמא אנחנו והוא הם ביטוי של אותה מהות - אותה מערכת שלמה הנשלטת על ידי התת-מודע שלנו.

ההבחנה הזו יכולה להסביר תהליכים רבים שמתרחשים בתוכנו אך נדמים כאילו נובעים מבחוץ: אירוע שמתרחש בעולם החיצון מפעיל טריגר במוח - שמפעיל מערכת כימית - שמייצרת הורמון או מוליך עצבי - שגורם לנו להרגיש רגש כמו פחד, אהבה, שמחה או צער. הרגש הזה חוזר ומשפיע הן על גופנו פנימה, והן על תגובתנו החיצונית לעולם. אבל אם הכול מתרחש בתוך מסגרת אחת - גוף-עולם - אז ההבחנה בין "פנימי" ל"חיצוני" היא אשליה. הכול קורה בתוך אותה מערכת כוללת, שבה האדם הוא לא רק משתתף, אלא גם יוצר, גם מגיב וגם משליך.

אז מי זה ה"אנחנו" בתוך כל זה? אולי אנחנו פשוט הישות הצופה - זו שמודעת למה שמתרחש, אך אינה שולטת באמת במנגנונים שמניעים את הכול. אנחנו חווים רגשות, תחושות, מחשבות - אבל לרוב איננו מודעים לכך שהם חלק מתהליך רחב בהרבה, שכל כולו מיקשה אחת. זו בדיוק הסיבה שהאדם משפיע כל כך עמוקות על הדרך שבה הוא חווה את עולמו: אם הוא משליך שמחה - הוא יראה עולם שמח. אם הוא משדר פחד - העולם ייראה לו מאיים. המצב התודעתי של האדם צובע את המציאות, כי בסופו של דבר, האדם והעולם אינם שניים - הם אחד.

15. ביום שבו הבנתי: אני רובוט

אלן טיורינג (Alan Mathison Turing 1912-1954) היה מתמטיקאי, לוגיקאי, קריפטוגרף ומדען מחשב בריטי, ואחת מהדמויות המרכזיות והמכוננות בהתפתחות מדעי המחשב והאינטליגנציה המלאכותית. תרומתו חוללה מהפכה בהבנת מושג ה"חישוב", והניחה את היסודות לתיאוריה של מכונות חישוביות - מה שאנחנו מכנים היום "מחשב".

מבחן טיורינג, שהוצע בשנת 1950 על ידי אלן טיורינג במאמרו "Computing Machinery and Intelligence" נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפילוסופיה של התודעה ושל מדעי המחשב. טיורינג פתח את מאמרו בשאלה הפשוטה לכאורה "האם מכונות יכולות לחשוב?", אך בחר שלא לנסות להגדיר את מושג ה"מחשבה" עצמו. תחת זאת, הוא הציע ניסוי חלופי, שידוע כיום בשם "מבחן טיורינג". במבחן משתתפים שלושה: בוחן אנושי, אדם נוסף, ומכונה, כאשר כולם מתקשרים ביניהם באמצעות טקסט בלבד - ללא קול, מראה או רמזים חיצוניים. תפקידו של הבוחן הוא לנסות ולזהות מי מהשניים האחרים הוא האדם, ומי המכונה. אם המכונה מצליחה לגרום לבוחן להאמין שהיא האדם, או לפחות אינה ניתנת לזיהוי כמכונה, היא נחשבת ככזו שעברה את המבחן. המהפכה שטמונה בהצעתו של טיורינג היא העברת הדיון מהשאלה הקיומית של "האם יש למכונה תודעה?" אל שאלה פרגמטית יותר: "האם היא מסוגלת להתנהג באופן בלתי ניתן להבחנה מאדם?". בכך הוא נקט בגישה תפקודית - אם אין דרך להבחין בהתנהגות בין מכונה לאדם, ייתכן שאין גם משמעות להבדל שביניהם.

אלא שהשאלה המרתקת יותר אינה נוגעת רק למכונות, אלא דווקא לבני אדם. אתגר תודעתי: מבחן טיורינג - אבל הפעם לא למכונות, אלא לבני אדם. מה אפשר לשאול מישהו - או את עצמנו - כדי לוודא שהוא, או אנחנו, לא מכונה? איזו שאלה יכולה לחשוף תודעה אותנטית, רצון חופשי, או לפחות את האשליה שלהם? והתהייה שמזדחלת מתחת לפני השטח נעשית עמוקה הרבה יותר: האם רובוט מסוגל לדעת שהוא רובוט? ואם כן, מה המשמעות של התובנה הזו עבורו? האם המודעות לכך - הידיעה הפנימית על טבעך המלאכותי - הופכת אותך למשהו אחר? למכונה שמתבוננת בעצמה?

אבל כאן עולה שאלה עמוקה אף יותר: מה קורה לישות - בין אם היא מכונה או אדם - ברגע שבו היא מבינה שכל פעולה שעשתה, כל רצון שחשבה שהוא "שלה", לא היה אלא תגובה לפקודה, הוראה, או תכנות שנקבע מראש? מה עובר על אדם ברגע שבו הוא מפנים שהוא מעולם לא בחר באמת - אלא פעל לאורך כל חייו על פי מערכת הפעלה סמויה שנכתבה על ידי גורם שהוא לא מכיר, אולי אפילו לא מסוגל לדמיין? מה קורה ביום שבו הוא מבין: אני רובוט.

עם השנים, מבחן טיורינג עורר ביקורות רבות. ג'ון סירל, למשל, טען באמצעות ניסוי מחשבתי בשם "החדר הסיני" שגם אם מכונה מצליחה לחקות שפה אנושית, אין זה אומר שהיא מבינה את מה שהיא אומרת. היא פשוט פועלת לפי חוקים קבועים של עיבוד סמלים - מה שמדגים שֶׁלְּדַבֵּר אין די כדי להיחשב כחשיבה אמיתית. ובכל זאת, טיורינג לא דרש הבנה - הוא ביקש רק הדמיה בלתי נבדלת, אשליה של אדם.

מבחן טיורינג נותר עד היום נקודת ייחוס מרכזית בדיון על אינטליגנציה מלאכותית. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, ובעיקר עם הופעתן של מערכות שיחה חכמות כמו GPT, עולה מחדש השאלה: האם מכונות אלו, שמסוגלות לנהל שיחה טבעית, יצירתית ולעיתים אף רגשית - באמת עברו את מבחן טיורינג? ואם כן, האם זה אומר שמשהו מהותי באופי האנושי נעשה ניתן לחיקוי? ייתכן שבסופו של דבר, מבחן טיורינג אינו בּוֹחֵן תודעה או הבנה, אלא את גבולות ההבחנה שלנו בין אנושי למלאכותי. ואם הגבול הזה מיטשטש, אולי השאלה האמיתית איננה אם המכונה חושבת - אלא אם אנחנו עצמנו איננו חיים לפעמים כמו רובוטים, שפועלים מתוך הרגלים, חוקים ודפוסים, בלי לשאול את עצמנו מיהו זה שפועל. אולי הרגע שבו אדם מבין שהוא "רובוט" - שכל מחשבה שלו היא תולדה של תהליך שאינו בשליטתו - הוא הרגע הראשון שבו מתאפשרת באמת בחירה. או תודעה. או לפחות - ספק.

16. רצון לא חופשי

מתוך "אינקוגניטו", דיוויד איגלמן, עמ' 195:

"נשאלת אפוא השאלה האם כל מעשינו מתנהלים ביסודם על טייס אוטומטי, או שמא יש איזה משהו קטן ש"חופשי" לבחור בהתעלם מחוקי הביולוגיה. מאז ומתמיד זו היתה שאלה קשה לפילוסופים ולמדענים כאחד. עד כמה שידוע לנו, כל פעילות במוח נובעת מפעילות אחרת במוח, ברשת של קשרים הדדיים שהיא סבוכה במידה בלתי נתפסת. לטוב או לרע, דומה שהדבר אינו משאיר מקום לשום דבר אחר מלבד פעילות עצבית - כלומר, אין מקום לרוח רפאים במכונה. אם נתבונן בדברים מהכיוון ההפוך, אם הרצון החופשי אמור להשפיע במשהו על פעולות הגוף, עליו להשפיע על הפעילות המוחית המתנהלת בחלל הגולגולת - ולשם כך צריך להיות קישור פיזי בינו לבין כמה תאי עצב לפחות. אבל איננו מוצאים שום נקודה במוח שאיננה מופעלת בעצמה על ידי חלקים אחרים של המערכת. נהפוך הוא, כל חלק של המוח מקושר באורח מסועף ביותר עם חלקי המוח האחרים, מפעיל אותם ומופעל על ידיהם. המשמעות היא ששום חלק אינו עצמאי, כלומר "חופשי". לכן, לאור המדע כפי שהוא מובן לנו כיום, איננו יכולים להצביע על שום סדק פיזי שדרכו יכול להתגנב פנימה רצון חופשי - המניע שאינו מונע - מפני שאיננו יודעים על שום חלק של המכונה שאינו עומד ביחסים סיבתיים, יחסי מניע ומונע, עם חלקים אחרים. כל האמור כאן מושתת על מה שידוע לנו ברגע זה בהיסטוריה, ואין ספק שהדברים הללו ייראו גולמיים לגמרי בעוד אלף שנה, אבל נכון לעכשיו, איש אינו יכול למצוא דרך ברורה לעקיפתה של בעיית הישות שאינה פיזית (רצון חופשי) העומדת בפעילות גומלין עם הישות הפיזית (המוח החומרי)".

אם נעצור לרגע ונקדיש מחשבה למשמעות המשתמעת מהקטע האחרון, ייתכן שנוכל להגיע לתובנה מטרידה: הרצון החופשי אינו חופשי כלל. למעשה, אין זה מופרך לטעון ש"רצון חופשי" הוא אוקסימורון - צירוף סותר מעצם טבעו. כל רצון - בין אם מדובר בשאיפה, דחף, רגש, ציפייה, תקווה או מוטיבציה - מעיד על קיומו של חסר. הרצון נובע מהעדר כלשהו, ממשהו שחסר לנו, ואותו אנו מנסים להשיג. אך ההבנה של מה חסר לנו, מדוע הוא חסר, ומה יש למלא - אינה נובעת מהאדם עצמו, אלא מתוך מערכת גדולה בהרבה שבתוכה הוא פועל. מערכת זו מכתיבה מה "נכון", מה "רצוי", מה "מכאיב", מה "מהנה" - ומה צריך לרדוף אחריו או להימנע ממנו. המערכת הזו, שיכולה להיות ביולוגית, תרבותית, חברתית או קוסמית, אינה נשלטת על ידי האדם. היא קודמת לו, חובקת אותו, ומכתיבה את התנאים שבתוכם נוצרים רצונותיו. לכן, כל רצון של אדם הוא תוצר של כללים ותבניות שאינם בשליטתו. ובמובן הזה - עצם העובדה שיש לו רצון מסוים, כבר מעידה על כך שאין לו חופש אמיתי. האדם אינו שולט בדברים שהוא רוצה או חושש מהם - הם פשוט מתעוררים בו כתוצאה ממנגנונים שלא הוא יצר. ולכן, אם נלך עם זה עד הסוף, נגלה שהמושג "רצון חופשי" הוא סתירה עצמית: הרצון עצמו שולל את החופש. האדם לעולם לא יהיה חופשי באמת לבחור - כי אפילו הרצון לבחור אינו באמת שלו.

סבל

1. אַתָּה צוּר צָרָתֶךָ

מקור הסבל האנושי נעוץ ברצון. הרצון לובש פנים רבות - להשיג, לשמר, להיפטר, ליהנות, להימנע מכאב - אך ביסודו, הוא מנוע שמניע את האדם קדימה, ולעיתים גם כובל אותו. ככל שהרצון עז יותר, כך גוברת עוצמת האכזבה כאשר המציאות אינה נענית לו. הסבל, אם כן, אינו מהות כשלעצמה - אלא תגובה מותנית, התלויה ביכולתנו לאזן, לרסן ולהבין את מניעינו. הערך שאנו מייחסים לדברים איננו טמון בהם עצמם, אלא בנו: הוא תוצאה של פרשנות, של העדפה, של החלטה פנימית. אנחנו בוחרים מה חשוב לנו, מה שווה את מאמצינו, וכמה רחוק נלך כדי להשיגו או לשמרו. בכך, הסבל נולד מהמרחק שבין הרצוי למצוי - מהפער בין מה שליבנו מבקש לבין מה שידינו יכולה לאחוז.

2. הסבל כגורם מוטיבציוני

מדוע בכלל קיים סבל? ייתכן שהסבל הוא הכוח הדוחף אותנו לפעול, להשתנות, להשיג. המנגנון פשוט: אנו חווים רצון - כלשהו, מכל סוג - וכל עוד הרצון אינו ממומש, נולדת תחושת סבל. הרצון יוצר פער בין המצוי לרצוי, והפער הזה הוא לב-לבו של הסבל. כדי להפסיק לסבול, נדרש לסגור את הפער: להשיג את מבוקשנו, או להפסיק לרצות אותו. זהו פתרון דואלי - או השגה, או ויתור. מהות האובייקט - האם הוא טוב או רע, מוסרי או מזיק, תורם או פוגע - אינה משנה לתחושת הסבל עצמה. הסבל עיוור לשיקולים אתיים, הוא רק דורש מענה, ודורש אותו עכשיו. לכן, נבחר לפעול בהתאם לנורמות שסיגלנו לעצמנו או שכפו עלינו, אך תמיד מתוך צורך פנימי להפסיק את הכאב.

הסבל, במובן זה, הוא דלק קיומי - לא נטל שיש להיפטר ממנו בכל מחיר, אלא חומר בערה שמזין את מנוע ההשתנות האנושית. הוא הכוח הדוחף את האדם קדימה, לעיתים אף מבלי שיבחין בכך. הסבל נוכח ברקע כל שאיפה, כל תנועה של רצון, כל חתירה אל עתיד מדומיין וטוב יותר. אין זה משנה מיהו האדם: עשיר או עני, צעיר או מבוגר, גבר או אישה - המנגנון הפנימי נותר זהה. תחושת החוסר, אי הנחת, חוויית הפער בין המצוי לרצוי - כל אלה מציתים את הדמיון, מעוררים יצירתיות, מניעים לפעולה ולעיתים אף מולידים גדוּלה. ברמה האישית, הסבל הוא לעיתים נקודת ההתחלה של תהליך טרנספורמטיבי. אדם הסובל ממצוקה, בדידות, דיכאון או קונפליקט פנימי, מוצא את עצמו מובל - לעיתים בעל כורחו - לשאול שאלות קיומיות, לחפש משמעות, להמיר כאב להבנה. וברמה הקולקטיבית, ניתן לטעון כי הקִדמה האנושית עצמה צמחה מתוך כאב: מתוך רעב, מחלות, מלחמות, פחד מהכחדה. מאבקם של בני האדם לשרוד, להתגונן, לשפר את תנאיהם - כל אלה נולדו מתוך מצבים של סבל, לא מתוך נינוחות.

לכן, ייתכן שמנגנון הסבל אינו תקלה בקיום, אלא מרכיב הכרחי בו. כשם שהכאב הפיזי מזהיר אותנו מפני סכנה ומכוון אותנו להחלים, כך גם הסבל הנפשי הוא מנגנון אזהרה ותמריץ בו-זמנית. הוא מגלה לנו היכן טמון החסר שדורש מענה, ומעורר בנו תנועה פנימית לקראת שינוי. מכאן, שהשאלה אם הסבל הוא טוב או רע אינה שאלה אבסולוטית - היא שאלה תלוית הקשר, תלויה בזמן, בתודעה, ובאדם עצמו. ייתכן שברגע של שפל, ייראה הסבל כרעל שאין לו תקנה, אך במבט לאחור - ייחשף אותו הסבל כאבני יסוד שבנו את האדם החדש. השיפוט משתנה, אם כן, בהתאם למרחב התודעתי של מי ששואל, למידת העומק שהוא מסוגל להכיל, וליכולת לראות לא רק את הכאב - אלא גם את מה שנולד מתוכו.

3. הרצון לשמור והפחד לאבד

הרצון לשמור על מה ששלנו - הוא לא פחות מסוכן מהרצון להשיג דבר חדש. הפחד לאבד והשאיפה להחזיק קשורים זה בזה בחבל כפול, ולעיתים אי אפשר להבדיל ביניהם. ככל שמשהו יקר לנו יותר, כך הפחד לאבדו צורב חזק יותר. אנחנו אלה שמעניקים לדברים את ערכם, ואנחנו גם אלו שמשעבדים את עצמנו בשמירה מתמדת עליהם. הסבל, במקרה הזה, לא נובע מהמציאות - אלא מהדמיון. הפחד שמה שיש לנו יילקח מאיתנו, שהוא לא יישאר בידינו, יוצר דאגה, חרדה, ולפעמים גם ייאוש. אבל כמו תמיד, גם כאן - זו לא המציאות שגורמת לסבל, אלא המחשבה עליה. אם היינו מצליחים לוותר - לא רק על הרכוש, אלא על ההיאחזות - לו רק היינו מסוגלים לרצות פחות, או לפחד פחות - ייתכן שהיינו מגלים שחיינו הפנימיים רגועים הרבה יותר. כי בסוף, הסבל הזה... אנחנו אלה שיצרנו אותו. ואף אחד אחר.

4. מקורו של הרצון

מהו מקור הרצון שלנו להשיג את מה שאין לנו? אנחנו כמעט אף פעם לא שואלים את עצמנו את השאלות הנכונות: מדוע בכלל אנחנו רוצים את הדברים הללו? מדוע הענקנו לדבר מסוים דווקא את הערך הזה ולא ערך אחר? מדוע אנחנו מוכנים להשקיע כל כך הרבה מאמץ בהגשמת הרצונות שלנו, ומדוע אנחנו משוכנעים שנהיה מאושרים אם נשיג אותם? המנגנון הקוגניטיבי שמייצר את הרצונות פועל במוחנו באופן מתמשך ואוטומטי, ללא מודעות או שליטה מצדנו, כלומר בתת-מודע. עם זאת, אנחנו דווקא מודעים היטב לאותם דברים ספציפיים שאנחנו רוצים, אלה שמעוררים בנו רגשות ותחושות. לעיתים קרובות אנחנו שוכחים שהדברים האלו, שאנו כל כך משתוקקים אליהם, ולעיתים מוכנים לסבול רבות כדי להשיגם, הם בסופו של דבר רק דברים. במקום לנסות ולהבין מדוע אנחנו בכלל רוצים אותם, אנחנו עסוקים רק בשאלה איך נשיג אותם.

בעולם שבו אנחנו חיים, כמעט בלתי אפשרי להתקיים בלי לרצות - בלי לשאוף, להשיג, לשמור. ובכל זאת, ייתכן שבאמצעות תרגול תודעתי אפשר להתחיל לשחרר בהדרגה את האחיזה בדברים: מצד אחד, להמעיט בחשיבות שאנו מייחסים למה שאנחנו רוצים, ומצד שני, להחליש את עוצמת ההיקשרות והנחישות להשיג או לשמר אותם. כך, אולי נוכל לצמצם את הפער הכואב בין הרצוי למצוי - ולהפחית את הסבל הנלווה אליו. אם היינו מסוגלים לצמצם באופן ממשי את כלל הרצונות שלנו - גם את השאיפה להשיג וגם את הפחד לאבד - היינו מרוויחים שקט פנימי, ומפנים לעצמנו את הזמן והמרחב הדרושים להתבוננות בשאלה העמוקה מכול: מדוע אנחנו בכלל רוצים?

5. למות כדי לשרוד: האבסורד הקדוש של הקיום האנושי

הפחד העמוק והבסיסי ביותר הוא הפחד לאבד את החיים עצמם. כאן עולה השאלה מה קודם למה, או מה נמצא באזור ראשוני וקדום יותר במוח: האם זה הפחד מאובדן, ובראש ובראשונה אובדן החיים, או שמא הרצון להשיג? אך בלי קשר לשאלה מה מגיע ראשון, ברור כי המנגנון הבסיסי ביותר העומד מאחורי שני הכוחות הללו - הפחד לאבד והרצון להשיג - הוא יצר ההישרדות. יצר ההישרדות, הטבוע בכל אדם מרגע לידתו, הוא הכוח הראשוני והבסיסי המניע החלטות רבות שאדם מקבל או מחשבות החולפות בליבו, בין אם הן מונעות על ידי פחד ובין אם על ידי רצון.

אף שיצר ההישרדות מהווה מרכיב בסיסי בקיום האנושי, אין הוא לבדו מכתיב את כל מעשיו של האדם. לצד הדחף לשמור על החיים, פועלים באדם כוחות נוספים - עדינים, מורכבים ולעיתים עוצמתיים אף יותר - כמו החיפוש אחר משמעות, השאיפה להגשמה עצמית, הרצון באהבה, בצמיחה פנימית או בקשר אנושי עמוק. מניעים אלה לא רק שאינם נכנעים תמיד לצו ההישרדות, אלא לעיתים אף גוברים עליו: אדם עשוי להקריב את בטחונו הפיזי, ואף את חייו, למען רעיון, ערך, או תחושת שייכות. מכאן שההתנהגות האנושית אינה מונעת תמיד רק מתוך פחד מהכחדה, אלא גם לעתים מתוך כמיהה לעומק, אמת, ותחושת ייעוד. עם זאת, ייתכן שגם ההקרבה למען רעיון או הכלל אינה עומדת בניגוד גמור ליצר ההישרדות, אלא משקפת את אחד מביטוייו המורכבים יותר. האדם אינו רק ישות ביולוגית השואפת לשרוד כפרט, אלא גם ישות חברתית וסימבולית, השואפת להבטיח את קיומו של מה שהיא מזדהה עמו: קהילה, תרבות, ערכים או רעיונות. הקרבת החיים למען הכלל, אם כן, עשויה להוות מימוש של יצר הישרדות קולקטיבי - הישרדות של זהות משותפת, של נרטיב תרבותי או של ערך נעלה. כך, הפרט מוכן להיעלם כדי שמשהו עמוק ממנו ישרוד.

הקבלה יפה לכך נמצאת בגוף האדם עצמו: תאי הדם הלבנים נשלחים להילחם בפולשים - חיידקים, נגיפים או רעלים - כשהם יודעים שלעיתים לא ישובו. הקרבתם אינה מקרית, אלא חלק ממערך שלם שמטרתו להבטיח את הישרדות הגוף כולו. בדומה לכך, האדם עשוי לראות את עצמו כחלק מגוף חברתי או רעיוני, ולהקריב את עצמו למענו. מה שנראה כהתנהגות בלתי רציונלית - ויתור על החיים - עשוי להיות ביטוי עמוק של אותו דחף להישרדות, פשוט בהיקף רחב יותר: הישרדות של הכלל, של זהות משותפת, של רעיון שמעניק לחיים משמעות.

6. הטוב המדומה והאני הנשכח

בשאיפתו המתמדת לחיים טובים יותר, האדם רגיל למדוד את ההווה במשקפיים של העתיד. הוא פועל כיום כדי להשיג את מה שנדמה לו שיביא לו אושר מחר - להגדיל את רכושו, לשמר את הישגיו, להימנע מכאב, לרדוף אחר הנאה. בכך הוא מניח הנחה יסודית: שהוא יודע להבחין כבר עכשיו בין מה שיהיה טוב עבורו לבין מה שיהיה רע. אלא שהנחה זו מפתה אך שגויה, ולעיתים אף מטעה. האדם עלול לבחור לפעול בניגוד לרצונו העמוק או לתחושותיו הפנימיות, רק כי נדמה לו שכך הוא מבטיח לעצמו עתיד טוב יותר. אך הדרך הזאת רוויה באשליות, והיא שגויה בשל שלוש סיבות מהותיות:

1. אי-ודאות של העתיד - העתיד איננו שדה נשלט. גם המאמץ הגדול ביותר, הדאגה, העבודה הקשה, ואפילו תכנון מדוקדק - אינם מבטיחים הצלחה. איש אינו יודע מה יקרה באמת, ולכן השקעה בהווה למען אושר עתידי היא לא יותר מהימור, שלעיתים משאיר אחריו אכזבה, תסכול וסבל.

2. היחסיות של הטוב והרע - אפילו אם כל חלומותינו יתגשמו, אין כל ודאות שנרגיש מאושרים. הסיבה פשוטה: מה שנחשב בעינינו "טוב" היום, עלול לאבד מערכו בעתיד. תפיסותינו משתנות עם הזמן, כי גם אנחנו משתנים - רגשית, קוגניטיבית וסביבתית. האדם הוא יצור נטוע בזמן, ולכן גם הטוב שהוא חותר אליו הוא זמני, משתנה, ואולי אף חולף.

3. האם אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו - אפילו עכשיו? זוהי אולי השאלה הפשוטה לכאורה, אך העמוקה והמערערת ביותר. אנו נוטים להניח שהטוב עבורנו הוא מה שגורם לנו להרגיש טוב: הנאה, נוחות, סיפוק רגעי. אך התחושות האלו, על אף עוצמתן, הן לעיתים רק מסווה - הן משקפות צורך רגעי, לא בהכרח אמת פנימית. הנאה היא לא בהכרח טוב, והיעדר כאב אינו תמיד ברכה. יתרה מזו, פעמים רבות האדם מזהה את "הטוב" עם מה שמקובל עליו מבחוץ: נורמות חברתיות, ציפיות של הסביבה, השוואות לאחרים או אידיאלים שהוא אימץ מבלי לבחון אותם לעומק. הוא שואף לקריירה מסוימת, זוגיות מסוימת, מעמד או נכסים - כי כך חונך לחשוב, לא בהכרח משום שזה הדבר שממלא את נפשו או תואם את מהותו הייחודית. במצב כזה, האדם עלול להקדיש את חייו להגשמת רעיון שאינו באמת שלו. הוא חי על פי תבניות מוכנות מראש, ומודד את עצמו באמצעות קריטריונים חיצוניים, מבלי לעצור לשאול: מה באמת טוב לי? מה מעורר בי חיות, שקט, שמחה עמוקה? לא רק ריגוש חולף. לעיתים הוא מגלה את התשובה רק מאוחר מדי - כשכבר השיג את "הכל", אך חש ריקנות, או כשמתעורר בו געגוע לדבר שלא ידע לתת לו שם.

האדם, אם כן, נע בין שני קצוות: העתיד שהוא מנסה לשלוט בו, וההווה שהוא שוכח לחוות. מתוך תקווה לאושר עתידי, הוא מקריב את חייו הנוכחיים על מזבח הציפיות, הדאגות והאמונות שהוטמעו בו. אך ייתכן שהאמת הפשוטה והעמוקה ביותר טמונה בהיפוך המגמה: לא לרדוף אחר העתיד, אלא להתבונן פנימה, לא לשאול מה יקרה מחר, אלא מה נוכח בי עכשיו. לא להתיישר לפי רעיונות חיצוניים של "חיים טובים", אלא לגלות מחדש מהו טוב בעיניי, לא מתוך פחד או הרגל, אלא מתוך כנות, הקשבה וקירבה לעצמי. האתגר אינו לחזות את המחר, אלא להסכים להרגיש את היום. לא לדעת מה יהיה - אלא לדעת מי אני.

7. מי שתל את הערך? אתה. מי סובל ממנו? גם אתה

מהי באמת מידת ההשפעה שיש לנו על העולם - לא על העולם הפיזי בלבד, אלא על האופן שבו הוא נתפס בתודעתנו? במבט ראשון נדמה שהעולם פשוט קיים, ואנחנו מגיבים אליו בהתאם למה שהוא מציע. אך התבוננות עמוקה יותר מגלה תמונה מורכבת בהרבה: אנחנו אלו שמעצבים את המשמעות של הדברים שסביבנו. אנחנו קובעים מה ייחשב חשוב, מה נחשב חסר ערך, מה מעורר בנו תשוקה, ומה ראוי לרדיפה. פרשנות זו אינה אובייקטיבית - היא נובעת מתוכנו, מתודעתנו, מהעדפותינו ודפוסי החשיבה שלנו. אלא שפה בדיוק מתחיל הסדק באשליית השליטה. גם אם נדמה לנו שאנחנו "קובעים", הרי שלמעשה רוב ההעדפות והערכים שלנו לא נוצרו מתוך בחירה חופשית מודעת. הם עוצבו מתוך שפע של כוחות סמויים: תורשה, השפעות סביבתיות, התרבות שבה גדלנו, חוויות עבר, מבני אישיות, תגובות הורמונליות ודחפים ביולוגיים. במילים אחרות, גם הרצון - זה שנדמה לנו כל-כך אישי ומוחלט - אינו באמת חופשי. הוא תגובה של מערכת מורכבת שנבנתה בתוכנו עוד לפני שבחרנו בה.

למרות זאת, אנו ממשיכים לפעול בעולם כאילו הבחירה בידינו, כאילו אנחנו אלה שהחליטו מה חשוב, מה כדאי, ומה יביא אושר. אנו מתאמצים להשיג מטרות שהפכו למשמעותיות בעינינו - גם אם לא ברור מדוע. וכאן נולד הפרדוקס: פעמים רבות אנחנו סובלים לא בגלל שחסר לנו משהו מהותי, אלא משום שאנחנו לא מצליחים להשיג דבר שהענקנו לו ערך - ערך שהונחל לנו או נצרב בנו, בלי ששמנו לב. הסבל, אם כן, איננו תוצאה של עולם עוין, אלא של מערכת פנימית שמנפיקה ללא הרף רצונות, תאוות ויעדים, ומכתיבה לנו את חיינו מבלי שנבדוק את מקורותיה. אנחנו לא סובלים מהמציאות עצמה - אלא מהפער שנפער בין מה שהפכנו לחשוב שאנו צריכים, לבין מה שיש בפועל. וזהו אולי היסוד העמוק ביותר של הסבל האנושי: לא אובדן, לא כישלון, אלא היאחזות במשהו שלא בחרנו באמת לרצות, אך בכל זאת אנחנו רודפים אחריו - בכל מאודנו.

8. מעגל הסבל הבלתי נגמר

מדוע החיים נתפסים לעיתים כמעגל בלתי פוסק של סבל? האדם מטבעו תמיד שואף להשיג דברים שטרם השיג, והוא זה שמעניק לדברים האלה ערך ומשמעות. הערך שהאדם מעניק לדבר כלשהו הוא שיוצר אצלו את המוטיבציה להשיגו, אך באותה נשימה הוא גם מקור לסבל שלו, הנובע מהפער בין הרצון לדבר לבין העובדה שעדיין אין לו אותו. ככל שהרצון חזק יותר והמוטיבציה גדולה יותר, כך מתעצם גם הסבל. נניח שלאחר מאמץ ממושך, ולאחר שחווה סבל רב, האדם סוף סוף משיג את הדבר שרצה. לכאורה המרדף הסתיים, וכך גם הסבל. אך ברגע שהאדם השיג את מה שרצה, מתעורר בו רצון חדש - הרצון לשמור על הדבר שהשיג, ומיד מופיע פחד לאבד אותו. הסבל לא נעלם אלא פשוט מתחלף: מרדיפה אחרי דבר שאין לו, לפחד מאובדן הדבר שכעת נמצא ברשותו. ככל שהמאמץ והערך שהאדם השקיע בעבר היו גדולים יותר, כך גם הפחד לאבד והסבל הנלווה לכך גדולים יותר. כך נוצרת לולאה אינסופית של סבל: האדם רוצה, סובל בשל הרצון, משיג את רצונו (או נכשל בכך), ואז סובל מפחד האובדן או ממשיך לסבול בגלל אי-הגשמה של אותו רצון. זהו מעגל שממשיך להתקיים כל עוד האדם אינו מודע למנגנון הפנימי שמניע אותו.  אך גם בכך לא מסתיימת התמונה, מפני שלאחר שהאדם משיג את הדבר שרצה, הרצון שלו לא נפסק. מטבעו, האדם תמיד ממשיך לרצות דברים חדשים, מכיוון שאין סוף לרצונותיו - הם רק מתחלפים ברצונות חדשים. האדם תמיד רוצה משהו, זה חלק בלתי נפרד מטבעו.

וכיצד ניתן לשבור את מעגל הסבל הזה? בהנחה שלא ניתן למנוע לחלוטין את הרצון להשיג דברים או את הפחד לאבד אותם, מאחר שאלו טבועים עמוק מאוד באופיו של האדם, עולה השאלה כיצד ניתן לחיות עם הרצון והפחד הללו מבלי לחוות את הסבל שמתלווה אליהם? האם על מנת להפחית את הסבל כדאי לנו לאמץ מנגנוני חשיבה שונים מאלו שאנחנו מורגלים בהם כיום? אולי כדאי שהמחשבות שלנו יתמקדו הרבה פחות בעתיד והרבה יותר בהווה, פחות בשאלה כיצד ההתנהגות שלנו היום תשפיע על העתיד, ויותר בשאלה מה כדאי לנו לעשות היום, למען היום עצמו.

אולי השאלה המדויקת יותר איננה כיצד לחיות ללא סבל, שכן הסבל כנראה בלתי נמנע, אלא כיצד ניתן לחיות איתו תוך צמצום השפעתו עלינו. כיצד נוכל להגיע למצב שבו הסבל אינו מפריע לנו, מצב שבו נוכל לצפות בסבל מן הצד בלי להזדהות איתו יתר על המידה? כיצד נוכל לוודא שהמניע לפעולותינו איננו סבל או פחד, אלא גורם מוטיבציוני אחר? כיצד ניתן להמשיך לרצות דברים ולחשוש מלאבד אותם, ובכל זאת להתעלם מהסבל הנלווה, מתוך הבנה שהסבל עצמו חסר משמעות אמיתית? אולי נוכל להכיר בכך שהסבל הוא מנגנון הישרדותי שניתן לווסת אותו: זה טבעי לרצות דברים, אך לא יקרה דבר אם לא נשיג אותם. זה טבעי לחשוש מאובדן דברים, אך גם אם נאבד אותם, אין הדבר בעל חשיבות מכרעת. קשה לדמיין אדם המחוסן לחלוטין מסבל, לכל היותר אפשר לתאר אדם בעל חוסן קוגניטיבי חזק במיוחד, המסוגל להפחית את רמת הסבל באופן משמעותי ביותר, גם אם לא להעלימו לגמרי.

9. תפיסת הסבל במשחק החיים

כיצד אפשר לחבר בין ההבנה שאנחנו והעולם מהווים אחדות, סוג של עולם מדומה או אשליה, לבין העובדה שאנחנו חווים סבל הנובע מהרצון להשיג דברים או מהפחד לאבד אותם? היכולת להפחית את הסבל תלויה בראש ובראשונה בתודעה, באופן שבו אנו ממקמים את עצמנו תודעתית מול המציאות. ייתכן מאוד שהיינו יכולים לצמצם או אף לבטל את הסבל לחלוטין אילו היינו מסוגלים לתפוס את המציאות לאורך זמן כמשחק או כסימולציה, מתוך מודעות מתמדת לכך שאנחנו נמצאים במטריקס או בניסוי דמיוני. אילו היינו מצליחים לדמיין ללא הפסקה את המצב הזה, עדיין היו לנו רצונות ופחדים, אך ייתכן שהיינו מסוגלים לנטרל את הסבל הנלווה אליהם. מדוע? מפני שהמודעות לכך שהכל חלק ממשחק או מסימולציה מפחיתה באופן משמעותי את הערך שאנו מייחסים לדברים. ככל שערכם של הדברים קטן בעינינו, כך פוחת הסבל הנגרם מרצוננו להשיגם או מהחרדה לאבד אותם. אם הכל הוא אשליה, הרי שלסבל עצמו אין משמעות אמיתית: "אנחנו חיים בסימולציה, אנחנו עצמנו כל מה שקיים, אני רשת קשרים, הכל יחסי ואין אובייקטיבי, אין אינסוף, הרצון שלי הוא לא שלי...", כל המושגים, הרצונות והפחדים שהוזכרו קודם לכן מתכנסים בסופו של דבר אל נקודה פשוטה אחת: הסבל הוא חסר משמעות, למה לסבול?

10. מה נעשה אם לא נסבול? שלווה או שקט פנימי

ואז עולה השאלה, מה ירוויח האדם אם יצליח להפחית את הסבל שלו באופן משמעותי? נניח שאדם אכן מצליח לצמצם את מידת הסבל שהוא חווה - מה הוא יכול להרוויח בצד השני של המשוואה? התשובה היא שקט פנימי. כאשר האדם מצליח להפחית את הסבל, הוא מפנה בתוכו מקום רב יותר לשלווה. ושלווה זו יכולה אולי להוביל אותו, או לפחות לאפשר לו, להגיע לתובנות עמוקות, למצוא תשובות לשאלות מהותיות ואולי אף לגלות את "האמת". אפילו אם הוא לא יוכל להגיע אל האמת המוחלטת, הוא עשוי להתקרב אליה מאוד. ייתכן כי אדם שאינו מצליח להשתחרר מהכבלים של הסבל לא יוכל להגיע לשלווה אמיתית, ולכן לעולם לא יצליח לגלות את האמת. אולי התנאי ההכרחי למציאת האמת הוא קודם כל שלווה, והתנאי ההכרחי לשלווה הוא ניתוק מן הסבל, והתנאי ההכרחי לניתוק מן הסבל הוא ההבנה והמודעות לכך שהחיים הם אשליה, עולם מדומה או משחק. ייתכן שזה בדיוק הדבר שעלינו לזכור באופן מתמיד, יום ולילה, ללא הפסקה. וככה אולי נוכל להתקרב אל האמת, התעלומה שאולי שווה להשקיע בה את כל הזמן והאנרגיה שלנו.

11. לולאת הסבל: כשהרצון אינו חופשי והסבל אינו באשמתך

אם אכן נסכים כי הרצון הוא המקור לסבל, וכי כפי שנטען בפרק הקודם הרצון אינו פרי בחירה חופשית אלא תוצאה של מנגנונים ביולוגיים, תת־מודעים או חיצוניים - הרי שהמסקנה הפילוסופית הנובעת מכך היא חדה ומערערת: הסבל האנושי הוא בלתי נמנע, אך אין בו אשמה אישית. האדם סובל, אך לא מתוך בחירה. הרצון שלו אינו החלטה, אלא תוצאה - תגובה לפעולה ביולוגית, תרבותית או סביבתית, שאין לו שליטה עליה. כל רצון מופיע ללא הזמנה, וכל סבל נולד מהפער בין הרצון למציאות. הרצון מתעורר, הסבל נוצר, והאדם נגרר לפעולה - במטרה לשכך את הכאב שצמח ממשהו שהוא מעולם לא בחר בו. במצב זה, האדם אינו ישות בוחרת, אלא ישות מגיבה: הוא מגיב לרצונותיו כפי שתא דם לבן מגיב לפולש - מתוך תגובה אוטומטית, לא מתוך הכרעה מודעת. המערכת הזו יוצרת לולאת קיום דטרמיניסטית:

1.     הרצון מופיע,

2.     הסבל בא בעקבותיו,

3.     האדם פועל להפחתת הסבל,

4. הרצון הבא כבר בפתח.

אין כאן "חיים מתוך חירות", אלא תנועה מחזורית בתוך מערכת הפעלה פנימית. האדם מדמיין שהוא בוחר, אך בפועל הוא ממלא תסריט.

12. הרצון כתוצאה חיצונית: ניתוק הזהות מהתשוקה

בנקודה זו עולה האפשרות הפילוסופית היחידה שבה האדם עשוי למצוא מרווח נשימה: להתייחס לרצון כתוצאה חיצונית ולא כזהות פנימית. מה המשמעות של מהלך כזה? ברוב המקרים, האדם מזדהה עם רצונותיו: הוא אומר "אני רוצה", וכך הופך את הרצון לחלק מה"אני", מחוויית העצמי. הרצון מקבל מעמד של ביטוי אותנטי של הזהות - כאילו הרצון הוא מהות, ולא תגובה. כאשר האדם אומר "אני רוצה להצליח", או "אני רוצה אהבה", הוא לרוב מתכוון שזו תשוקתו הפנימית, ביטוי ישיר של מי שהוא. אבל אם הרצון נוצר מתוך מנגנונים תת-מודעים, הורמונליים, חברתיים, או אפילו תסריט קבוע מראש - אזי הוא אינו "שלנו" באמת, אלא משהו שמופיע בנו כמו חלון קופץ על מסך. כלומר, הרצון אינו ה"אני" אלא משהו שקרה ל"אני". אם נאמץ את ההשקפה הזו, הרצון מקבל מעמד של תופעה ולא של זהות: הוא כמו רוח שמנשבת דרך מערכת העצבים, לא הבעלים של המערכת. במקום "אני רוצה", נאמר:

1. "נוצר בי רצון",

2. "התעורר דחף",

3. "יש פעילות של תשוקה בגוף/בנפש".

השפה כאן לא סתם סגנונית - היא מבטאת שינוי תפיסתי עמוק:

1.     לא "אני" זה שרוצה, אלא הרצון התרחש בי.

2. אני עד לרצון, לא מחוללו.

ברגע שהאדם מפסיק להזדהות עם הרצון, הוא מתחיל להתבונן בו מבחוץ - כמו בתופעת טבע חולפת. וזהו הצעד הראשון להשתחררות מהסבל שמתחייב מהרצון. הסבל מתרחש כשיש פער בין הרצון למציאות, אבל אם הרצון עצמו אינו "אני", גם הפער הזה הופך לפחות אישי, פחות מוחלט, פחות מחייב. זוהי הפחתה בעוצמת ההזדהות, ובכך - הפחתה בעוצמת הסבל. אם האדם מסוגל להבין שהרצון אינו קביעה פנימית אלא תוצאה חיצונית, הוא יוכל להתחיל להתייחס אליו כמו אל כל גירוי אחר: להתבונן, לשהות, אולי להגיב, אבל לא להיסחף אוטומטית. בכך, הוא מפסיק להיות עבד של רצונות לא-נבחרים, ומתחיל לפתח תודעה שאינה נבלעת בהם.

13. זו לא חירות לבחור ברצון, אלא חירות מההזדהות עם הרצון.

האדם אינו חופשי לבחור אילו רצונות יופיעו בו - כלומר, אין לו שליטה מראש על תוכן הרצון. הוא לא יכול להחליט:

1. "עכשיו ארצה אהבה", או

2. "עכשיו אפסיק לרצות הצלחה", או

3. "מהיום לא אשתוקק יותר לדברים חומריים"

הרצונות צפים ועולים מעצמם, כמו גלים בתודעה, והם לעיתים סותרים, מבלבלים, מתנגשים. זו הסיבה לכך שאין לנו "חירות לבחור ברצון". אבל - יש מרחב אחר של חירות. לא החירות לשלוט ברצונות, אלא החירות לא להזדהות איתם ברגע שהם עולים. כלומר:

1.     לא לראות בהם הגדרה עצמית ("אני = מה שאני רוצה"),

2.     לא להיכנע להם באופן אוטומטי,

3. לא לחשוב שכל רצון מחייב מימוש.

זו חירות תודעתית, לא תפקודית:

1.     החירות להיות נוכח עם הרצון מבלי להיסחף אחריו.

2.     החירות לצפות ברצון מבלי להפוך אותו למרכז הזהות.

3. החירות להשהות תגובה, לבדוק: האם הרצון הזה משרת אותי או רק פועל דרכי?

זהו המרחב בין הגירוי לתגובה, המרחב שממנו יכולה לצמוח תודעה בוגרת, שקטה, ואולי גם שלווה. דוגמה פשוטה: נאמר שמתעורר בי רצון לבדוק את הטלפון שלי. אם אני מזוהה עם הרצון, הוא הופך להוראה: "אני חייב לראות מה חדש עכשיו". אם אני מתבונן ברצון כמשהו שעלה בתוכי, אבל לא חייב לפעול לפיו - אז יש לי חירות, לא מה לרצות, אלא איך להתייחס לרצון. השורה התחתונה:

1.     חירות לבחור ברצון = שליטה על מה יופיע בתודעה - אין לנו.

2. חירות מההזדהות עם הרצון = הכרה בכך שהרצון הוא תופעה ולא זהות - זה כן אפשרי.

זו הבחנה דקה אך משנה חיים. הרצונות שלנו אינם בשליטתנו - הם מופיעים מעצמם. החופש האמיתי הוא לא לבחור מה לרצות, אלא לבחור אם להזדהות עם הרצון. כאשר אנו מפסיקים לראות ברצון "אני", הסבל מאבד את עוצמתו. זו הבחנה עדינה - אך היא פותחת פתח לשלווה, לשקט וחופש פנימי ולתודעה חופשית באמת. לא לשלוט ברצון, אלא להשתחרר מהשליטה שלו בנו - זהו השחרור האמיתי.

אושר

1. הרצון הבלתי פוסק ואי-היכולת להשיג אושר מוחלט

לאדם יש רצון שלא ניתן להשביע, והרצון הזה הוא הסיבה שהאדם לא באמת יכול להיות מאושר כי הוא כל הזמן רוצה עוד דברים. ולכן נשאלת השאלה מה היה קורה אם היינו נפטרים מהרצון הבלתי פוסק הזה, האם היינו הופכים להיות מאושרים יותר? מדובר ברצונות חומריים ורוחניים כאחד, כגון מזון, דיור, משפחה, כוח, כבוד, תהילה, הון, בטחון, ידע, חכמה ואינסוף דברים אחרים. אף אחד לא יכול לומר על עצמו שהוא הגשים את כל הרצונות האלו, מכיוון שכאשר האדם מגשים רצון אחד, בדרך כלל יופיעו רצונות חדשים. ישנם אפילו רצונות שלעולם לא נצליח לגמרי להגשים, כמו למשל הרצון לידע נוסף או כסף נוסף, ככל שנקבל יותר מהם, נרצה יותר מהם, זה רצון שקשה להשביע. באופן כללי לא משנה מה יש לו לאדם, הוא תמיד ירצה משהו שאין לו, בין אם מדובר במשהו שכבר יש לו והוא ירצה יותר ממנו, ובין אם מדובר בדברים חדשים  עבורו.

2. האושר כתבונה: מבט משוחרר על המשחק

האושר, אם הוא קיים באמת, אינו תחושה רגעית או סיפוק חולף, אלא רמה גבוהה של תבונה - תבונה שמבינה את טבע הרצון, את העובדה שהוא בלתי ניתן להשבעה, ואת החוקיות שמניעה את חיינו מתחת לפני השטח. זהו אושר שנובע מהבנה עמוקה של "כללי המשחק" - לא הכללים שכתובים בספר חוקים, אלא אלו החרוטים בתודעתנו: למה אנחנו רוצים דברים? מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים? מה מריץ אותנו קדימה גם כשאין לאן? זו היכולת להתבונן ממרחק - לצאת מתוך הסצנה ולהביט בה כולה, כאילו היינו בעת ובעונה אחת גם הצופה, גם הבמאי, וגם השחקן. זהו ניתוק מן המרוץ היומיומי, מן ההזדהות העיוורת עם התפקידים והשאיפות, והתמקדות בדבר אחד: הבנה. הבנה לא כאמצעי, אלא כמטרה בפני עצמה - כמבט על המציאות שאינו תלוי ברצון, באמונה, או בפחד. זוהי התבוננות משוחררת, שאינה מחפשת תגמול - אלא פשוט רואה את הדברים כפי שהם. רק מתוך המקום הזה, הנקי מכל היאחזות, יכולה לצמוח שלווה שקטה - אושר שאינו מבוסס על השגה, אלא על השגה פנימית.

3. אושר כמצב ולא כיעד: התמודדות עם האשליה שבמרדף

דרגה כזאת של חכמה היא כמעט בלתי אפשרית, נניח באופן תיאורטי שמישהו הצליח להגשים את כל הרצונות שלו, כולם עד האחרון שבהם, גם במקרה ההיפותטי הזה הוא עדיין יסבול מכיוון שהוא לא השיג את הדבר שבשבילו הוא רדף אחרי כל הדברים האחרים: האושר, והוא ירצה אותו מאוד, ויש לו הכל, ידע, כסף, בריאות, משפחה, ביטחון, הכל, פשוט הכל, ואושר אין לו מפני שהוא לא הבין שאושר זה לא דבר שמשיגים. אם אושר כן קיים הוא ככל הנראה הדרגה הגבוהה ביותר של חכמה, עם מידה מסוימת של אוטוסוגג'סטיה (autosuggestion) ללא תלות ביחס של האדם לסביבה אלא רק ביחס של האדם אל עצמו. האושר איננו דבר שניתן להשיג, ולכן אין טעם לרדוף אחריו כפי שאנו רודפים אחר דברים אחרים. הוא איננו יעד או מטרה שניתן להגיע אליהם - האושר הוא מצב, מצב קיומי שהאדם עשוי להימצא בו, לא מתוך מאמץ מכוון אלא כמעט כדרך אגב. ייתכן שנחיה באושר רק משום שהבנו דבר-מה מסוים, שלכאורה אין לו קשר ישיר לאושר עצמו, אך דווקא ההבנה הזו מאפשרת לנו להיות מאושרים באמת. מדובר כאן לא בהבנה שכלתנית, תבניתית או רציונלית - לא תוצאה של חשיבה מדעית, היפותזות וניתוחים - אלא בהבנה מסוג אחר, הבנה כראייה. כמו הארה פתאומית, כמו רגע שבו הדברים מתבהרים מאליהם. רגע שבו פשוט רואים.

הרצון להיות מאושרים רק יוסיף לסבל של האדם מכיוון שיצרנו לעצמנו רצון נוסף שלא נוכל להגשים. מצד שני, אילו היינו מפגינים אדישות כלפי הרצון להיות מאושרים, כלומר מתעלמים ממנו, ותוך כדי כך היינו מעסיקים את עצמנו בחיפוש, כלומר מתאמצים לגלות את ה"אמת" או להבין את כללי המשחק שלפיהם העולם או אנחנו מתקיימים, אולי אז היינו יכולים להיות במצב מסוים, של, נקרא לו אושר. אולי החיפוש עצמו הוא אושר, לא החיפוש של האושר עצמו אלא החיפוש של האמת. אי אפשר לחפש את האושר, אבל אפשר, אולי, לחפש את האמת. לא בטוח שאפשר למצוא אותה אבל אולי אפשר להתקרב אליה, אולי כשנמצא את האמת נהייה מאושרים או אולי נהייה חכמים, או אולי האמת, שהיא גם החכמה, היא האושר עצמו.

4. היבטים פילוסופיים של אושר: תומס אקווינס, אוגוסטינוס ורבי זושא

אולי במקום שהאדם יתאמץ להגשים את כל הרצונות האפשריים במטרה להגיע אל האושר, האדם פשוט יתעלם מכל הרצונות שלו, כלומר פשוט יפסיק לרצות? ואז אם הוא יהיה ללא רצונות, הוא יהיה מאושר. האם ייתכן שאדם שלא רוצה כלום יהיה מאושר? האם אפשר לחיות בלי לרצות כלום? האם זה תנאי אחד מתוך שרשרת של תנאים שצריכים להגשים על מנת להיות מאושרים? האם לא לרצות כלום הוא דבר חכם? האם חכמה לא מצביעה על כך שהגענו למצב שאנחנו שולטים ברצונות שלנו ולא הפוך?

בין תומס אקווינס (Thomas Aquinas 1225-1274) לאוגוסטינוס (Augustinus Hipponensis 354-430),  שניים מההוגים המרכזיים בתולדות הפילוסופיה והדת הנוצרית, ישנן נקודות מחלוקת רבות על אופיו של האדם ומה הגורמים המניעים אותו, אולם שניהם מסכימים שהאושר העילאי של האדם לא יושג בעולם הזה בגין החטא הקדמון של האדם כפי שאוגוסטינוס קבע, מה שמרחיק אותו מכל אפשרות להתקרב לאל. האושר היחיד שהאדם ידע הוא ספוק תאוותיו, וגם זאת באופן זמני. אקווינס טוען שמאחר ואושר הוא תוצאה של פעולה מסוימת, היא לא המטרה הסופית של האדם. למרות שהאושר מלווה בפעולות גופניות מסוימות הן אינן המטרה הסופית של האדם (אקווינס מציין מגע מיני על מנת להוליד ילדים ואכילה על מנת להתקיים פיזית) ולכן הוא קובע שבפעולות אלו אין אושר אמיתי, אלו הן פעולות שיש חובה על האדם לבצע אותן. הוא מוסיף יותר מאוחר שהאושר מפעולות אלו הן ההנאות רק של החיות. אקווינס מקצין את עמדותיו כאשר הוא טוען שהאושר האמיתי טמון בנשמתו של האדם כאשר הנשמה מבינה ולומדת וחותרת אל האמת, כך היא מתקרבת לאל והאושר שלה גדל. האושר העילאי של האדם לפי אקווינס לא מגיע בעולם הזה מאחר ובעולם הזה האדם יגביר את רצונו לעוד אושר גם אם הוא יגיע לנקודה אליה הוא רצה להגיע מלכתחילה.

אפשר, אולי, להגיע אל האושר ברמה רוחנית בלבד, לא ברמה חומרית. רוב בני האדם שואפים לעושר מכיוון שהם חושבים שהוא יוביל אותם אל האושר מפני שעושר יכול לספק לאדם הרבה הנאות חומריות, אבל כסף לא קונה אושר. באדם טבועה אמונה שאושר הוא רצף של הנאות או שאושר מותנה בקבלה של הרבה דברים חומריים, אוכל טעים, יחסי מין, כסף, כבוד, בריאות טובה, משפחה מוצלחת, חיים של שלום ואחווה עם בני מינו, עבודה מספקת ומוצלחת וכדומה בזה דברים שהוא חושב שאם הם יהיו בבעלותו הוא יהיה מאושר. אבל אושר אמיתי רחוק מלהיות מקסום ההנאות החומריות ולכן המרדף העקר אחרי העושר מוביל בדרך כלל למפח נפש וצער, כי אנחנו יודעים שהנאה באה בכפיפה אחת עם צער, כפי שאור וחושך, טוב ורע, קור וחום, גדול וקטן, רחוק וקרוב. הנאה תלויה בזמן ובמרחב והיא איננה דבר מתמשך ולכן היא תביא איתה בסופו של דבר צער, היא בפירוש לא קשורה לאושר שלנו. האדם יכול להנות ולא להיות מאושר, או להיות מאושר ולא להנות, אלו שני דברים שלא בהכרח קשורים אחד לשני.

מתוך "פירוש על קהלת", שלמה אבינר, עמ' 276-277:

"שאלו את המגיד ממזריטש, כיצד אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? "כשם" - מסבירה הגמרא - בשמחה (ברכות ס ב). אפשר לחייב אדם לברך על כל דבר - גם על רעה, אך כיצד אפשר לחייבו לברך עליה בשמחה? שלח אותם לרבי זושא מאניפולי. ארבו לרבי זושא וראו שבאמת הוא מסכן. הוא חולה וילדיו חולים. אין לו כסף, הגג דולף, חייו מלאים צרות, באו אליו ושאלוהו: 'כיצד אתה מברך על הרעה כמו על הטובה?' – 'אינני יודע' ענה להם 'מעולם לא קרה לי דבר רע'. כך הרגיש רבי זושא, כיוון שאם המציאות רעה או טובה, הדבר תלוי בהתייחסות האדם אל המציאות הזו. יחס האדם למאורעות חייו, הוא הקובע אושר או אומללות, ולא המאורעות עצמם. גם במדעים מדויקים המדענים קובעים שאין עובדה עירומה אלא לכל עובדה יש פירוש בו מעורב הצופה."

למילה אושר פרשנויות רבות, האם נוכל לדמיין עולם שאושר הוא לא הדבר שאליו כולם צריכים לשאוף, הרי "אושר" היא המילה הראשונה שכל בנאדם אומר כששואלים אותו מה הוא הכי היה רוצה להשיג בעולם. אבל אולי האדם שוגה בתפיסתו כשהוא מחזיק במחשבה הזו: "אני רוצה להיות בסופו של דבר מאושר לכן אני עושה את כל הדברים שאני עושה...". אולי האושר הוא לא המהות של כל המעשים שלנו? - אמונה שכל אדם מאמץ בכל כוחו כדי להצדיק את הקיום שלו או את המעשים שלו או את העובדה שהוא מתעורר כל בוקר והולך לעבודה. האדם מאמין שהוא רוצה להיות מאושר אבל הוא אף פעם לא באמת היה מאושר, או לא יכול להיות מאושר, זו פיקציה שרק גורמת לו להמשיך בדרך שתוכננה עבורו, והוא הולך בה כאילו חשב שהוא יודע לאן הוא הולך.

5. אושר: המיתוס שמניע את העולם

מה אם נגלה שהאושר, שאותו הצבנו כיעד עליון לכל מעשינו, אינו אלא פיתוי אשלייתי - מטרה שלא נובעת מהבנה עמוקה אלא מהרגל תרבותי מושרש? לא מעט אנשים תוהים על מטרת חייהם: מה ירצו להיות, להשיג, לחוות. ברקע החיפוש הזה עומדת הנחה כמעט מובנית - שהגשמת כל אלה תביא אותם, בסופו של דבר, אל האושר. אך האם זה באמת כך? מבט מפוכח בהיסטוריה של המחשבה מגלה שמה שנתפס כאושר לא היה מעולם מושג יציב או חד-משמעי. יש שראו בו שלווה פנימית, אחרים תשוקה מתמדת, ויש שזיהו בו בכלל היעדר כאב. כך או כך, ככל שנרדוף אחריו, הוא נותר חמקמק - תמיד קצת מעבר למה שיש לנו עכשיו. נדמה שהאדם, גם כשהוא כבר משיג את מטרותיו, נותר עם תחושת ריק - כאילו מה שרדף אחריו כלל לא היה מה שייחל לו באמת. מתוך כך, עולות שתי אפשרויות: האחת, שהאושר אמנם קיים, אך האדם טועה שוב ושוב בזיהוי הדרכים שמובילות אליו, השנייה, עמוקה ומטרידה יותר - שהאושר עצמו הוא אשליה. לא סתם אשליה פרטית, אלא רעיון אוניברסלי שטבוע בתרבות, בפסיכולוגיה, ואולי אף בבנייה הנוירולוגית של מוחנו, שמניע אותנו להמשיך לפעול, גם מבלי שנדע לאן. ייתכן שכל פעולתנו בעולם אינה אלא המשך של אינרציה רגשית שמוזנת מהבטחה ריקה. ואם כך - מה יקרה אם נוותר על האושר כמנגנון מניע? האם ייוותר באדם דחף אחר כלשהו, בעל ערך לא פחות, שיוכל לכוון אותו במסע חייו? האם ניתן להחליף את המרדף אחרי תחושת סיפוק במרדף אחר הבנה, אמת, משמעות, או אולי עצם הפעולה עצמה תהפוך למטרה? שאלה זו אינה רק תאורטית - היא שאלה קיומית. אם נשלול את האושר כמטרה, מה יישאר?

6. האמת שמולידה אושר

לא פעם נדמה שהעולם מחולק לשניים: אלו שמחפשים את האושר, ואלו שמחפשים את האמת. הראשונים שואפים לשלווה, תחושת שייכות, ביטחון או אהבה. האחרים - מונעים בידי סקרנות, ספק, דחף להבין את מה שנמצא מעבר לפני השטח. אך ייתכן ששני החיפושים הללו אינם מנוגדים כלל, אלא מבטאים את אותה כמיהה - לחיים שיש בהם משמעות. בקרב ההוגים הגדולים שקמו לאורך ההיסטוריה ניכרת תמה משותפת: האושר האמיתי אינו מושג בפני עצמו, אלא תולדה של חיפוש האמת. לא כאשליה נוחה, אלא כתגובה שקטה למבט כן במציאות - גם כשהיא כואבת, גם כשהיא לא פתורה. סוקרטס, שראה בחקירה את נשמת החיים, טען כי "החיים שאינם נבחנים - אינם ראויים לחיותם". לא אושר מיידי עניין אותו, אלא חיים שמתעוררים באמצעות שאלות. אפלטון המשיך אותו וכתב שמי שנוגע באידיאות העליונות - באמת שמעבר לחושים - זוכה לאור פנימי, שלווה נובעת. גם הבודהה הצביע על שורש הסבל - לא בעולם עצמו, אלא באשליה שאנו אוחזים בו: הדברים משתנים, נולדים ונעלמים, אך אנחנו נתפסים לציפייה שיישארו. ההיאחזות במה שחולף יוצרת כאב. כשהאדם רואה את הדברים כפי שהם באמת - ללא מסך הפחדים והתשוקות - הסבל מתחיל להתפוגג. לא משום שהמציאות משתנה, אלא כי ההתנגדות פוסקת. בשלב זה, האושר כבר אינו מטרה שיש לרדוף אחריה - אלא תוצאה טבעית של קבלה. הוא נולד מתוך השלמה עם הארעיות, מתוך חופש להיות עם מה שיש: משתנה, זמני, ובכל זאת - שלם.

גם ההגות הנוצרית והיהודית מהדהדת את התמה הזאת. אוגוסטינוס כתב: "הלב נושא אי-שקט עד שישכון באלוהים", וקשר בין שקט נפשי לבין חיפוש אחר אמת אלוהית. הרמב"ם, בשילוב נדיר בין תורה, פילוסופיה ומדע, טען כי שלמות האדם תלויה בידיעה שכלית - בהכרת חוקי הבריאה. הידיעה, לשיטתו, אינה מנוגדת לאמונה, אלא ביטויה הגבוה ביותר. ומכאן - גם מקור האושר. שפינוזה ניסח זאת ברוח שונה אך קרובה: שמחה טהורה נולדת מתוך הבנת מקומנו במבנה העולם. כאשר האדם מפסיק להתנגד למה שיש ומתחיל להבין אותו - מופיעה בו שמחה שקטה, שאינה תלויה בגורל. גם ויקטור פרנקל, ששרד את מחנות הריכוז, הדגיש כי האושר אינו יעד בפני עצמו - אלא תוצר לוואי של חיים שיש בהם משמעות, משמעות שמתגלית לעיתים דווקא בתוך כאב.

כך, מכל זרמי המחשבה והאמונה, עולה קול אחיד: האושר אינו יעד - אלא פגישה. הוא מה שפוגשים כאשר מחפשים את האמת, ומרשים לה לשנות אותנו. אך מהי אמת? האמת, כמו האושר, עשויה להיות אשליה מתעתעת - אם היא קיימת בכלל, הרי שהיא נחשפת בשלבים. תחילתה בספק: השאלות הקטנות שמערערות את המובן מאליו, התחושה שהעולם שאנו רואים הוא אולי רק בבואה. זהו רגע ההתעוררות. אחריו בא שלב ההבנה: חיבור של רעיונות, קפיצה תודעתית, שבר בתפיסת הזמן, הסיבתיות, והמרחב. פתאום מתבהר לנו שאנחנו אלה שנותנים לדברים את הקשרם - אולי גם את עצם קיומם. ולבסוף בא השלב המעשי - לא כעשייה בלבד, אלא כהתמרה של ההבנה אל תוך אורח החיים. האמת שאינה נטמעת במעשים, נותרת רעיון מופשט. אמת אמיתית אינה שוכנת רק במילים - אלא ניכרת בתנועה, בהרגל, בבחירה, בהלך הרוח. אז - אולי - היא הופכת לצורת קיום.

והאושר? ייתכן שהוא מתלווה לאמת כמו אור לחום. לא כיעד עצמאי, אלא כתופעת לוואי של הליכה בכיוון הנכון. מי שמבקש את האושר בלבד - אולי מחפש במקום הלא נכון. ומי שמבקש את האמת - עשוי לגלות שהאושר נמצא, לפעמים, בצילה. ואם נגלה, לבסוף, שהכול אשליה - שהעולם הזה הוא חלום, סימולציה, תרגיל תודעתי - האם עוד נוכל לדבר על אושר? אולי האושר שמור לאלה שלא ראו את הקירות. ומי שראה - יתחיל לחפש את הפתח. לא כדי להיות מאושר, אלא כדי לדעת. כדי להיות אמיתי.

7. הרגע שבו הכל משתנה

אם נקבל את הדברים שנאמרו למעלה - שהאושר איננו מטרה שיש לרדוף אחריה, אלא מצב תודעתי שנולד תוך כדי חיפוש כן ועמוק אחר האמת - הרי שמתקבלת מסקנה לא שגרתית, אולי אף מטלטלת: האושר האמיתי, העמוק, אינו תהליך הדרגתי, וגם לא חוויה זמנית שתלויה בנסיבות. הוא יכול להופיע כרעם ביום בהיר - ברגע אחד. זהו הרגע שבו משהו בתודעה נשבר - או אולי דווקא משתחרר. הרגע שבו אדם מבין - לא באופן תיאורטי, אלא באופן חי, מוחשי - שהעולם הזה איננו מה שחשב, שהחיים כפי שהוא הכיר אותם עד כה היו משחק, הדמיה, חלום או מבנה מלאכותי שנועד לשכנע אותו במשהו. זהו גילוי שלא נעשה דרך מידע חדש, אלא דרך ראייה חדשה: הסתכלות אחת שמביאה הבנה אחת - שמשנה הכול.

כשהאמת הזו נגלית - כאשר האדם מבין את טבעם הארעי של הדברים, את האופן שבו תודעתו מייצרת את הסבל, את הפחד, את ההיאחזות - נפתח בו שער. וזהו שער שאין ממנו חזרה. ייתכן שזהו הרגע היחיד בחיים שבו מתרחש מעבר אמיתי בין אי-אושר לאושר. לא אושר רגעי, אלא שלווה שקטה שנולדת מתוך בהירות. לא אופוריה, אלא שחרור. המעבר הזה אינו קורה לעיתים תכופות - אולי אפילו רק פעם אחת בחיים, אם בכלל. אבל אם הוא מתרחש - הוא בלתי הפיך. כמו אדם שהתעורר משינה עמוקה - הוא לא יכול לשוב ולהאמין לחלום שהיה בו. וכאן טמונה עוצמתה של האמת: היא לא רק משנה את מה שאנו יודעים - היא משנה את מעמדנו בתוכה. האדם שהבין את האמת על העולם - גם אם רק בקצה שבריר שלה - כבר איננו אותו אדם. הוא מתבונן אחרת, נושם אחרת, חי אחרת. לא משום שהעולם השתנה - אלא משום שהוא חדל להשתעבד לתפיסה שגויה שלו. וזה, אולי, הדבר הקרוב ביותר למה שנוכל לכנות אושר אמיתי.