לאחר שנחשפה האפשרות לשהות בתודעה מבלי להזדהות עם התנועה הפנימית - מחשבות, רגשות ורצונות - עולה שאלה נוספת, עמוקה לא פחות: האם מצב זה הוא אושר?
נדמה שהשאלה פשוטה, אך ייתכן שהיא מסתירה הנחה גדולה בהרבה: שהאושר הוא דבר קיים, ושקיים אי שם מצב שאליו האדם יכול להגיע. לאורך חיינו אנו מתייחסים לאושר כאילו הוא יעד ממשי - נקודה שבה החסר מתמלא, המתח נפתר והתנועה מסתיימת. אנו מדמיינים רגע שבו לא יהיה עוד דבר שצריך להשיג, לתקן או לשנות; רגע שבו נוכל פשוט להיות.
אבל אולי זו בדיוק האשליה. אולי האדם אינו מתקשה להגיע אל האושר מפני שטרם מצא את הדרך הנכונה, אלא מפני שהוא רודף אחר דבר שאינו קיים כיעד מלכתחילה. אולי בכל פעם שנדמה לנו שהתקרבנו אליו, הרצון כבר יוצר את החסר הבא, והנקודה שחשבנו שתהיה הסוף הופכת לעוד תחנה בדרך.
אם כך, האושר אינו רק שאלה של הגדרה או של הדרך להשיגו. השאלה קודמת לכך: מהו אותו "אושר" שאנו רודפים אחריו - והאם יש בכלל דבר כזה שאליו ניתן להגיע?
ואם אין - מדוע אנו ממשיכים לרדוף אחריו במשך כל חיינו?
1. הרצון שאינו יודע שובע והגבול של האושר
האדם רוצה להיות מאושר. אך הרצון אינו נעצר. ברגע שרצון אחד מתממש, מופיע רצון אחר; כאשר מושג דבר שנראה היה חיוני, הוא הופך במהרה לחלק מן המציאות, והחסר מופיע במקום אחר. כך התנועה נמשכת - לא משום שהאדם אינו מצליח למלא את רצונותיו, אלא משום שמילויו של רצון אחד מאפשר את הופעתו של הרצון הבא.
לכן הבעיה איננה רק שהאדם מתקשה להגיע לאושר. הבעיה עמוקה יותר: אם האושר אמור להיות מצב שבו החסר מתמלא, אך הרצון עצמו ממשיך לייצר חסר חדש, קשה לראות כיצד מצב כזה יכול להפוך לנקודת סיום יציבה.
אפשר להשיג כסף, אך אז מתעורר הרצון לביטחון. אפשר להשיג ביטחון, ואז מופיע הרצון להכרה. אפשר לזכות באהבה, בהצלחה או בבריאות, אך גם אלה אינם מבטיחים שהרצון יפסיק לנוע. כל הישג משנה את המציאות, אך אינו בהכרח משנה את עצם המנגנון שמייצר את הרצון.
מכאן מתחדדת ההבחנה בין סיפוק לבין אושר. סיפוק יכול להתרחש - רצון מסוים מתממש, והמתח שנלווה אליו נרגע. אך אם הסיפוק עצמו זמני והרצון ממשיך להתחדש, קשה לזהות בו את אותו אושר שאנו מדמיינים כמצב יציב וסופי.
כל מה שאנו חווים משתנה: התחושה משתנה, המחשבה משתנה, הנסיבות משתנות, וגם מה שנראה לנו רצוי משתנה. לחפש בתוך התנועה הזו מצב קבוע של אושר, אולי דומה לניסיון למצוא נקודה שאינה משתנה בתוך דבר שכל מהותו הוא שינוי.
ואם כך, ייתכן שהאדם אינו נכשל בהשגת האושר. ייתכן שהוא פשוט מחפש בתוך עולם של תנועה נקודת סיום שאינה חלק מן התנועה עצמה.
2. האושר כיעד: חוויית המרדף
רוב בני האדם פועלים מתוך הנחה מובלעת שכל מה שהם עושים נועד, בסופו של דבר, להוביל לאושר. הם עובדים כדי להרוויח, מרוויחים כדי להשיג ביטחון, מחפשים אהבה, הצלחה, הכרה או חופש, ומדמיינים שכל אחד מאלה מקרב אותם אל המקום שבו יוכלו סוף סוף להיות מאושרים.
אך בכל פעם שהמטרה מושגת, מתברר שהיא לא הייתה סוף הדרך. הסיפוק שמגיע בעקבות ההשגה חולף, ומה שנראה קודם כפתרון הופך לחלק מן המציאות. הרצונות אינם נעלמים - הם פשוט משנים צורה. לעיתים הם אחרים ולעיתים חזקים יותר, אבל התנועה עצמה נמשכת.
ייתכן שהאושר איננו נקודה שניתן להגיע אליה, אלא אופק - כזה שנראה קרוב ככל שאנו מתקדמים אליו, אך תמיד נמצא מעט מעבר לנקודה שבה אנו נמצאים. אולי משום שהאופק אינו מקום. הוא רק נקודת דמיון שמעניקה לתנועה כיוון.
כך נוצר מרדף שאין לו קו סיום נראה לעין. האדם ממשיך לנוע משום שהוא מאמין שהדבר הבא עשוי להיות הדבר שיסגור את החסר - העבודה הבאה, הקשר הבא, ההישג הבא, השינוי הבא. אבל אם כל "הבא" הופך בסופו של דבר ל"כאן", וה"כאן" מוליד שוב "הבא", אולי אין מדובר במסע אל האושר אלא במנגנון שממשיך לייצר את הצורך להגיע אליו.
ואז עולה שאלה מטרידה יותר: אולי האושר איננו המקום שאליו התנועה מובילה, אלא הרעיון שגורם לנו להמשיך לנוע.
3. גבולות הרצון: מדוע אין נקודת סיום
אם בסעיף הקודם התברר שהאושר הולך ומתרחק ככל שאנו מנסים להגיע אליו, עולה שאלה עמוקה יותר: האם בכלל ניתן לעצור את התנועה?
הרצון אינו רק דבר שאנו חווים, אלא תנועה שמופיעה בתוכנו. כפי שנראה בפרק הקודם, האדם אינו בוחר באופן חופשי את עצם הופעת הרצונות שלו. הם נוצרים מתוך מכלול של תנאים, זיכרונות, נטיות, נסיבות ותהליכים שאינם נתונים לשליטתו המלאה. האדם יכול להרגיש שהוא בוחר במה לרצות, אך אין פירוש הדבר שהוא בחר גם את עצם הופעת הרצון.
מכאן נוצרת סתירה. אם האושר מוגדר כמצב שבו החיסרון נעלם והרצון מסתיים, האדם מבקש להגיע לנקודה שבה אין עוד צורך לרצות - באמצעות אותו מנגנון שכל פעולתו היא להמשיך ולרצות.
גם הרצון להשתחרר מן הרצון יכול להפוך לרצון נוסף. האדם יכול לרצות להיות שליו, לקבל את המציאות, להשתחרר מן האחיזה או להגיע למצב שבו לא יחסר לו דבר. אבל ברגע שהמצב הזה הופך למשהו שצריך להשיג, הוא נכנס בעצמו אל תוך אותה תנועה. האדם אינו יוצא מן המנגנון כדי לעצור אותו - הוא ממשיך לפעול בתוכו.
כך גם האושר עצמו עלול להפוך למושא של הרצון. במקום לרדוף אחר כסף, אהבה, הצלחה או ביטחון, האדם מתחיל לרדוף אחר "להיות מאושר". אך גם כאן נותרת אותה הנחה: שיש מצב מסוים שעדיין איננו נמצאים בו, ושאם רק נצליח להגיע אליו, התנועה תוכל סוף סוף להיפסק.
לכן ייתכן שהאדם אינו נכשל בהשגת האושר - הוא פועל בתוך מבנה שבו נקודת הסיום עצמה איננה חלק מן האפשרויות.
אם כך, אולי צריך לשאול לא כיצד מגיעים אל האושר, אלא מדוע אנו מניחים מלכתחילה שיש לאן להגיע.
4. רבי זושא מאניפולי ופרדוקס הרצון: האם החיפוש אחר האושר הוא הטעות?
אם האושר אמור להיות נקודת סיום של הרצון, אך הרצון עצמו אינו יודע שובע, עולה אפשרות נוספת: אולי אין צורך למצוא דרך טובה יותר להשיג את האושר, אלא לבחון מחדש את עצם החיפוש אחריו.
מן המסורת הנוצרית עולה כבר קול דומה. אוגוסטינוס ראה באושר שלמות שהאדם מבקש, אך אינו יכול לממשה במלואה בעולם הזה, ותומאס אקווינס המשיך קו דומה כאשר תיאר את האושר המלא כמצב שאינו ניתן להשגה במסגרת החיים הארציים. גם כאשר האדם מפנה את רצונו אל הרוחני או אל האינטלקטואלי, הרצון אינו בהכרח חדל. הוא פשוט משנה את מושא החיפוש.
מן המסורת החסידית עולה קול אחר.
על רבי זושא מאניפולי מסופר כי חי עם בני משפחתו בעוני קשה, בחולי ובמצוקה. תחת אותה קורת גג התקיימו חיי משפחה של מחסור, ללא ביטחון כלכלי וללא התנאים הבסיסיים שאדם עשוי לראות בהם הכרח לחיים ראויים. זו לא הייתה מצוקה רגעית או אי-נוחות חולפת, אלא מציאות חיים מתמשכת של מחסור, חולי וסבל. ובכל זאת, מסופר עליו שהיה שליו ושמח בחלקו.
תלמידיו של המגיד ממזריטש שאלו כיצד ניתן לקיים את הציווי לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. המגיד שלח אותם אל רבי זושא, מתוך מחשבה שהוא יוכל להראות להם כיצד הדבר אפשרי.
כשהגיעו אליו, הם ראו במו עיניהם את המציאות שבה הוא חי: עוני, מחלה ומחסור, ואת הקושי שבו חיה משפחתו. הם שאלו אותו כיצד הוא מסוגל לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. רבי זושא השיב להם תשובה מפתיעה: הם אינם יכולים לשאול אותו כיצד עושים זאת, מפני שמעולם לא קרה לו דבר רע.
אין הכוונה שהעוני לא היה עוני, שהמחלה לא הייתה מחלה, או שהסבל לא היה ממשי. דבר במציאות החיצונית לא השתנה. מה שהשתנה הוא היחס אליה. עבור רבי זושא, לא היה פער הכרחי בין מה שקרה לבין מה שהיה צריך לקרות. ולכן גם בתוך מציאות שאדם אחר היה מגדיר כ"רעה", לא נוצר אותו מאבק בין המצוי לבין הרצוי.
בזמן שהפילוסופיה המערבית והאדם מן השורה נוטים לראות באושר יעד שיש להגיע אליו דרך מילוי חסרים והשגת מטרות, מוצג כאן אופן הוויה אחר לחלוטין. שלוותו של זושא אינה נובעת מכך שהוא השיג את מה שרצה, או מכך שהצליח להעלים את המחסור הפיזי והחולי של משפחתו, אלא מכך שאינו נאבק במה שמתרחש ודוחה את הרגע הנוכחי מפני מה שהיה רוצה שיהיה. הוא נמצא בתוך זרימת החיים כפי שהיא מתרחשת, מבלי להפוך את מה שחסר לו לתנאי לאושרו. אם האדם המאושר ביותר בנמצא בכלל לא מכוון אל "יעד" שנקרא אושר, אולי עצם החיפוש אחר האושר כיעד הוא הטעות?
5. האושר כמיתוס מניע
לאורך ההיסטוריה של המחשבה, האושר שוב ושוב הוצג כתכלית שאליה ראוי לכוון את החיים. אריסטו ראה בו את הטוב העליון ואת התכלית שאליה מכוונות פעולות האדם. אפיקורוס, פילוסוף יווני מן המאות ה-4-3 לפנה"ס, זיהה את האושר עם חיים של הנאה והיעדר כאב. ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף אנגלי מן המאה ה-19, העמיד את האושר כעיקרון מרכזי בתפיסתו המוסרית. ויקטור פרנקל, פסיכיאטר והוגה דעות מן המאה ה-20, ראה באושר תוצאה נלווית של חיים בעלי משמעות, ולא מטרה שיש לרדוף אחריה ישירות.
ההגדרות השתנו, ולעיתים אף סתרו זו את זו. עבור אחד האושר היה עונג, עבור אחר מימוש עצמי, עבור אחר משמעות או שלווה. אך בתוך השוני הזה נשמרה הנחה משותפת: שיש בחיים מצב שאליו ראוי להגיע, ושכאשר האדם ימצא את הדרך הנכונה אליו, משהו מהותי בחייו יושלם.
אבל אם אין הגדרה מוסכמת לאושר, ואם אין דרך ברורה להגיע אליו, ואם כל השגה ממשיכה להוליד רצון חדש - אולי אין מדובר בדבר שאנו מחפשים, אלא ברעיון שאנו מחזיקים בו. רעיון שמעניק לתנועה כיוון ומאפשר לנו להאמין שהיא מובילה לאנשהו.
אולי האושר אינו הדבר שאנו מחפשים, אלא הסיפור שמסביר מדוע אנו ממשיכים לחפש.
האדם קם בבוקר, הולך לעבודה, צובר כסף, בונה קריירה, מחפש זוגיות, מגדל ילדים, לומד, יוצר ומתאמץ. לכל אחת מן הפעולות האלה יכולה להיות סיבה מקומית, אך מתחת להן עשויה להסתתר אותה הנחה רחבה: כל זה מוביל בסופו של דבר לחיים טובים יותר, ובקצה הדרך מחכה מצב שבו הדברים יסתדרו.
כך האושר הופך למעין אופק פנימי. הוא אינו חייב להופיע כיעד מוגדר או אפילו להיות מנוסח במילים. די בתחושה המעורפלת ש"יום אחד" נגיע למקום שבו יהיה טוב יותר. לא עכשיו, אולי, אבל בהמשך. לא במצב הנוכחי, אלא כאשר יושג הדבר הבא.
במובן הזה, ייתכן שהאושר ממלא תפקיד חשוב דווקא משום שאיננו נדרש להתממש. הוא יכול להניע את האדם גם מבלי שיגיע אי פעם אל אותה נקודה מדומיינת. הוא נותן משמעות לתנועה, יוצר תחושה שיש יעד מעבר להווה, ומאפשר לאדם להמשיך לפעול מתוך ההבטחה שמשהו אחר מחכה לו בהמשך.
אולי לכן הרעיון של האושר עמיד כל כך. גם כאשר אדם מגלה שהשגת דבר מסוים לא הביאה את הסיפוק שקיווה לו, הוא אינו בהכרח מוותר על האושר. הוא פשוט מעביר אותו אל הדבר הבא. אם העבודה לא הביאה אותו לשם, אולי הכסף יביא. אם הכסף לא הספיק, אולי האהבה. אם האהבה לא פתרה את החסר, אולי ההצלחה, הבריאות, ההכרה או החופש. האובייקט משתנה, אבל התמונה נשארת: אי שם, בהמשך, קיים מצב שבו לא יחסר דבר.
ואולי כאן טמון כוחו של המיתוס. הוא אינו זקוק להוכחה כדי להניע. להפך - דווקא מפני שהאושר נשאר תמיד מעבר למה שהושג, הוא יכול להמשיך ולפעול כמנוע. האדם אינו צריך לדעת כיצד נראה המקום שאליו הוא הולך; הוא רק צריך להאמין שיש מקום כזה.
אבל אם האושר הוא אכן רעיון שמעניק לתנועה את תחושת הכיוון שלה, עולה שאלה קשה יותר: מה יקרה אם נוותר על הרעיון הזה?
מה יניע את האדם לקום בבוקר אם אין יעד סופי שאליו החיים אמורים להוביל? מדוע לעבוד, ליצור, ללמוד, לבנות ולהמשיך לנוע אם אין הבטחה שבסופו של דבר נגיע למקום שבו הכול יהיה שלם?
ואם כך, אולי צריך לשאול שאלה עמוקה עוד יותר: האם האדם זקוק בכלל ליעד כדי להמשיך לנוע?
6. מה נשאר כאשר האושר מתפוגג
בתוך מעגל הרצון האושר ממלא תפקיד מיוחד. הוא איננו עוד יעד בתוך התנועה, אלא ההבטחה שהמקום הבא יהיה המקום האחרון. האדם חסר משהו, הרצון מופיע, הפעולה מתחילה, והדמיון מצייר נקודה שבה, סוף סוף, לא יהיה עוד חסר, לא יהיה עוד צורך לרצות, ולא יהיה עוד צורך להמשיך. זו התמונה שאנו קוראים לה "אושר".
אבל אולי אין תמונה כזו.
החיים נעים בתוך מעגל שקשה לעצור אותו: חיסרון, רצון, פעולה, השגה או אי-השגה, ולאחריה חיסרון חדש. גם כאשר הרצון מתממש, המימוש איננו סוגר את התנועה. הדבר שרצינו הופך לחלק מן המציאות, ולאחר זמן מה הוא מפסיק להיות הדבר שחסר. הרצון הבא כבר מופיע מתוכו, או במקום אחר. כך מה שנראה היה כנקודת הסיום מתגלה כעוד תחנה בתוך התנועה.
ובכל זאת, האדם ממשיך לדמיין נקודת סיום. הוא מניח שאם רק יגיע למקום הנכון, ישיג את הדבר הנכון, ימצא את האדם הנכון, ירגיש את התחושה הנכונה, או יסיר את מה שמפריע לו - משהו ייפסק. החיפוש יסתיים. החסר יתמלא. סוף סוף יהיה אפשר פשוט להיות.
אולי משום כך האושר איננו עוד רצון, אלא רעיון שמעניק לרצונות את כיוונם. הוא התמונה המדומיינת שבה כל הרצונות מפסיקים לרצות. ההבטחה שהמרדף יגיע בסופו של דבר למקום שבו כבר לא יהיה צורך במרדף.
אבל אם הרצון עצמו איננו יודע שובע, ואם כל השגה מולידה אפשרות חדשה לחיסרון, אז ייתכן שהבעיה איננה שאדם עדיין לא מצא את הדרך אל האושר. ייתכן שאין דרך כזו, משום שהאושר כפי שאנו מדמיינים אותו איננו מצב שממתין אי-שם בקצה הדרך. הוא שם שנתנו לתמונה של סוף החיסרון.
ואז עולה שאלה מטרידה יותר: אם אין נקודת סיום, מדוע להמשיך?
אם האושר איננו מחכה לנו בסוף, מה יניע את האדם לקום בבוקר? מדוע לעבוד, לבנות, ללמוד, ליצור, לצבור, להתאמץ ולתכנן את העתיד? אם הסיבה לכל התנועה הייתה ההבטחה שיום אחד נגיע למקום שבו נהיה מאושרים, מה קורה כאשר ההבטחה עצמה מתפוגגת?
אולי מתברר שהאדם לא באמת זקוק ליעד כדי לנוע. אולי הוא פשוט נע, והרצון הוא שמעניק לתנועה צורה של מטרה. הוא אינו בהכרח פועל משום שהוא יודע לאן הוא הולך, אלא משום שהתנועה עצמה נמשכת. המטרה מופיעה בתוך התנועה, ולא בהכרח לפניה.
במובן הזה, ייתכן שהאושר ממלא תפקיד עמוק יותר מלהיות "הדבר שאנו רוצים". הוא מאפשר לתנועה להיראות כאילו יש לה סוף. הוא נותן לחיים אופק: עוד קצת, עוד הישג, עוד שינוי, עוד ניסיון - ואולי שם, במקום הבא, הדברים סוף סוף יסתדרו.
אולי זו הסיבה שהרעיון הזה חוזר שוב ושוב, גם כאשר הוא אינו מתממש. לא מפני שהאדם נכשל שוב ושוב בהשגת האושר, אלא מפני שהאושר כיעד מאפשר לו להמשיך לחפש. הוא אינו חייב להיות דבר שקיים בקצה הדרך כדי להניע את ההליכה. די בכך שהוא נראה שם.
מה שנשאר איננו אושר ואיננו פתרון - אלא עצם התנועה: הרצון, השאלה והניסיון להבין. אולי אין כאן דבר שיש לפתור - אלא דבר שיש לראות.