לאחר שנחשפה האפשרות לשהות בתודעה מבלי להזדהות עם התנועה הפנימית - מחשבות, רגשות ורצונות - עולה שאלה נוספת, עמוקה לא פחות: האם מצב זה הוא אושר?
נדמה שהשקט הנובע מהתרופפות האחיזה מפחית את הסבל, אך אין זה ברור אם הוא זהה למה שאנו נוטים לכנות אושר. לאורך חיינו, האושר נתפס כיעד - כתוצאה של השגת רצונות, כהגעה לנקודה מסוימת שבה חסר מתמלא והמתח נפתר. אך אם הרצון עצמו חדל להיות נקודת מוצא יציבה, ייתכן שגם מושג האושר דורש בחינה מחודשת.
האם האושר הוא המשך ישיר של אותה שלווה - או שמא מדובר בשני מצבים שונים? האם מדובר במצב שיש להגיע אליו, או באופן הוויה אחר לחלוטין?
מכאן נפתחת חקירה חדשה: לא כיצד להשיג אושר, אלא מהו בכלל אושר.
1. הרצון הבלתי פוסק והגבול של האושר
הרצון האנושי הוא רצון שאינו יודע שובע. הוא מתחדש ברגע שהוא מתמלא, ולכן הוא הסיבה העמוקה לכך שהאדם מתקשה להיות מאושר באמת. אנו רוצים מזון, קורת גג, משפחה, ביטחון, כוח, כבוד, ידע, חכמה והון - וגם כאשר רצון אחד מתגשם, מיד מופיעים אחרים במקומו.
ישנם רצונות שאינם ניתנים לסיפוק מלא לעולם: ידע, כסף, שליטה, משמעות ועוד. ככל שנקבל מהם יותר, כך נרצה מהם יותר. באופן עקרוני, לא משנה מה יש לאדם - תמיד יהיה משהו שאין לו, והוא ירצה אותו. לעיתים זהו דבר שכבר יש לו והוא מבקש ממנו עוד, ולעיתים זהו דבר חדש לחלוטין.
מכאן עולה מסקנה פשוטה אך מטרידה: אם הרצון עצמו איננו פוסק, גם האושר, במובנו כסיפוק הרצון, איננו יכול להיות יציב. הוא לכל היותר רגע חולף בתוך תנועה שאינה נעצרת.
ייתכן שהקושי איננו נובע רק מן הרצון עצמו, אלא גם מן האופן שבו החוויה בנויה. אם מה שאנו חווים בכל רגע הוא הופעה חושית - רצף של תחושות, גירויים ותגובות - הרי שכל מה שמופיע בתוכה נתון לשינוי מתמיד. הנאה מופיעה ונעלמת, סיפוק מתחלף ברצון חדש, וכל מצב שנראה יציב מתגלה כשלב בתוך תנועה שאינה נעצרת.
במובן זה, החיפוש אחר אושר בתוך החוויה עצמה דומה לניסיון למצוא יציבות בתוך מה שמוגבל מטבעו להשתנות.
2. האושר כיעד: חוויית המרדף
האדם פועל מתוך הנחה כמעט מובנת מאליה: שהשגת רצונותיו תוביל אותו בסופו של דבר לאושר. אם רק יגיע לנקודה הנכונה - יותר ידע, יותר ביטחון, יותר הצלחה - התנועה תירגע, והחסר יתמלא.
אך הניסיון האנושי מצביע על תופעה אחרת. גם כאשר רצונות מתגשמים, תחושת הסיפוק נותרת זמנית בלבד. זמן קצר לאחר ההשגה מופיעים רצונות חדשים, לעיתים שונים ולעיתים עזים יותר, והתנועה נמשכת. מה שנראה היה כנקודת סיום מתברר כשלב נוסף בתוך אותה תנועה.
כך נוצר מרדף שאינו מסתיים: האדם פועל כדי להגיע, מגיע - וממשיך לפעול. האושר נדמה כיעד שמתקרבים אליו, אך אינו מתייצב. הוא מופיע כרגע חולף, אך אינו מתבסס כמצב קבוע.
ייתכן שהאושר איננו נקודה שניתן להגיע אליה, אלא אופק - כזה שנראה קרוב, אך תמיד נותר במרחק מסוים.
3. גבולות הרצון: מדוע אין נקודת סיום
התופעה שתוארה איננה מקרית, ואיננה תוצאה של טעויות או בחירות לא נכונות. היא נובעת ממבנה הרצון עצמו. הרצון איננו מנגנון שניתן להשלים את פעולתו, אלא תנועה המתחדשת ללא תלות בתוצאה.
בפרק קודם ראינו כי הרצון איננו חופשי - הוא איננו נבחר על ידינו, ואיננו נתון לשליטתנו. הוא מופיע בתודעה ופועל דרכה. אם כך, גם האפשרות להפסיק לרצות מאבדת ממשמעותה. אין מדובר במנגנון שניתן לכבות, אלא בתנועה שמתקיימת מאליה.
מכאן מתערערת ההנחה שעליה נשען מושג האושר. אם האושר נתפס כהפסקת הרצון, כהשלמתו או כהגעה לנקודה שבה הוא חדל - הרי שהוא מציב יעד שאינו קיים בתוך המערכת עצמה.
האדם איננו נכשל בהשגת האושר - הוא פועל בתוך מבנה שבו נקודת הסיום עצמה איננה חלק מן האפשרויות.
4. רבי זושא מאניפולי ופרדוקס הרצון: האם החיפוש אחר האושר הוא הטעות?
הוגים מרכזיים לאורך ההיסטוריה הצביעו על כך שהאושר המוחלט איננו בר-השגה בעולם הזה. אוגוסטינוס ותומס אקווינס ראו באושר תוצאה של התקרבות אל האמת המוחלטת, אך גם אצלם נותר פער: כל הבנה מולידה רצון לעוד הבנה, וכל תנועה קדימה משמרת את עצמה. גם כאשר האושר מוגדר כפעילות רוחנית - כהבנה, למידה או השגה - הוא איננו משתחרר ממנגנון הרצון, אלא משנה את צורתו. כך מתגלה פרדוקס: גם הניסיון להיחלץ מן הרצון עלול להפוך לרצון נוסף.
מן המסורת החסידית עולה קול אחר, הנפתח בתהייה על קביעה עתיקה מתוך המשנה, לפיה מחויב האדם להודות על הרעה והסבל באותו אופן שבו הוא מודה על הטובה והשפע. תלמידיו של המורה הרוחני המגיד ממזריטש התקשו להבין קביעה זו. הם תהו כיצד מסוגל האדם, בשר ודם, להגיע לדרגה נפשית ותודעתית שבה הוא מקבל ייסורים, חולי ואסונות באותה שמחה והתרגשות שבהן הוא מקבל הצלחה, הרי שהדבר נוגד לחלוטין את הטבע האנושי. המגיד ממזריטש לא ענה להם ישירות, אלא שלח אותם לפגוש את רבי זושא מאניפולי כדי שיסביר זאת.
התלמידים הלכו ומצאו את רבי זושא כשהוא ובני משפחתו חיים בתוך מציאות קשה של עוני, חולי ומצוקה. חייהם התאפיינו במחסור פיזי קיצוני וממושך; הם התגוררו בבקתה רעועה, עלובה ופרוצה לרוחות, וסבלו מרעב קבוע ומחוסר בבגדים בסיסיים כדי להתגונן מפני הקור. מעבר לעוני המשווע, גופו של רבי זושא היה מוכה מחלות וייסורים גופניים קשים מנשוא. כל אדם מן השורה שהיה מתבונן מן הצד במציאות חייהם היומיומית של בני המשפחה - כשהם מתמודדים בו-זמנית עם תנאי קיום מחפירים, כאב פיזי כרוני ודלות חומרית מוחלטת - היה מגדיר את מצבם כטרגדיה אנושית מתמשכת וכסבל צרוף.
אולם, כשהגיעו התלמידים, הם מצאו את זושא יושב בפינת הבית כשפניו קורנות ומסביבו שררה אווירה של שלווה פלאית ושמחה פנימית עצומה. כשנשאל כיצד הוא מסוגל לקבל את הרעה באותו אופן שבו מקבלים את הטובה, הביט בהם בפליאה מוחלטת, הניד בראשו והשיב בפשטות ותמימות כי נראה שיש כאן טעות. הוא הסביר שבשביל לענות על שאלה כזו, צריך לשאול מישהו שחווה פעם רע בחייו, ואילו הוא - מעולם לא קרה לו דבר רע, מימיו לא חסר לו דבר, וכל מה שפגש בחייו היה תמיד רק טוב וחסד מוחלט.
אין כאן פתרון חד-משמעי, אלא דרך הסתכלות אחרת על אותה תנועה. לא משום שהמציאות השתנתה - המציאות הפיזית נותרה חולה, ענייה ורוויית חסר ומצוקה - אלא משום שהיחס שלו אליה היה אחר, מנטלי ותודעתי לחלוטין. עבור זושא, אין "רע" אובייקטיבי במציאות; החוויה הנוכחית, קשה וכואבת ככל שתהיה ברמה החושית, מתקבלת כחלק בלתי נפרד מן השלם הקיים. רבי זושא מייצג את המצב שבו האדם משחרר את האחיזה ברצונותיו הפרטיים כגון כסף, כבוד, נוחות או בריאות. כאשר אין לאדם ציפייה או דרישה שהעולם יתנהג לפי רצונו האישי, נעלם הפער בין "מה שיש" לבין "מה שצריך להיות" - פער שהוא-הוא המקור לסבל האנושי ולמרדף הבלתי פוסק אחר האושר.
בזמן שהפילוסופיה המערבית והאדם מן השורה נוטים לראות באושר יעד שיש להגיע אליו דרך מילוי חסרים והשגת מטרות, מוצג כאן אופן הוויה אחר לחלוטין. שלוותו של זושא אינה נובעת מכך שהוא השיג את מה שרצה, או מכך שהצליח להעלים את המחסור הפיזי והחולי של משפחתו, אלא מכך שהוא נמצא בתוך זרימת החיים המתרחשת מעצמה, מתוך קבלה מלאה של הרגע הנוכחי כפי שהוא. אם האדם המאושר ביותר בנמצא בכלל לא מכוון אל "יעד" שנקרא אושר, אולי עצם החיפוש אחר האושר כיעד הוא הטעות?
5. האושר כמיתוס מניע
לאורך ההיסטוריה של המחשבה, האושר כמעט תמיד הוצג כתכלית החיים. אריסטו ראה בו את היעד העליון שאליו מכוונת כל פעולה אנושית - מצב של מימוש עצמי ושל חיים שלמים בהתאם לטבע האדם. אפיקורוס, פילוסוף יווני מן המאות ה-4-3 לפנה״ס, זיהה את האושר עם הנאה והימנעות מכאב, גם אם הבין הנאה זו באופן מעודן ומאוזן. אצל ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף אנגלי מן המאה ה-19, הפך האושר לעקרון מוסרי כולל: הקריטריון שלפיו יש לשפוט פעולות, מוסדות ואף חברות שלמות. גם כאשר הופיעו הסתייגויות - כמו אצל ויקטור פרנקל, הוגה ופסיכיאטר מן המאה ה-20, שטען כי האושר איננו יעד אלא תוצר לוואי של חיים בעלי משמעות - נותרה ההנחה הבסיסית בעינה: שיש דבר כזה "אושר", ושאליו יש לחתור.
אך ייתכן שההנחה הזו עצמה דורשת בחינה מחדש. ייתכן שהאושר איננו יעד ממשי, אלא רעיון שנבנה והשתרש לאורך זמן - לא כגילוי של אמת, אלא כמבנה מחשבתי שמעניק כיוון לתנועה האנושית. רעיון שמאפשר לאדם להמשיך לפעול, לשאוף ולהתקדם, גם מבלי לדעת לאן. לא משום שהוא מוביל לנקודת סיום ממשית, אלא משום שהוא יוצר את התחושה שיש כזו.
רוב בני האדם פועלים מתוך הנחה מובלעת שכל מה שהם עושים נועד, בסופו של דבר, להוביל לאושר. אך כאשר מנסים להגדיר אותו, מתברר שאין הסכמה מהו, ואין דרך ברורה להגיע אליו. יש שראו בו שלווה פנימית, אחרים הגדירו אותו כהעצמה של תשוקה, ויש שזיהו אותו דווקא כהיעדר כאב. המושג משתנה - אך התנועה נשארת.
נדמה שהאדם, גם כאשר הוא מגשים את מטרותיו, נותר עם תחושת ריק מסוימת - כאילו הדבר שלשמו פעל אינו זה שציפה לו באמת. מכאן נפתחות שתי אפשרויות: האחת, שהאושר אכן קיים, אך האדם טועה שוב ושוב בדרכים המובילות אליו, והשנייה, עמוקה יותר, שהאושר עצמו איננו כפי שהוא מדמיין - ואולי איננו קיים כלל כיעד.
ייתכן שהאושר הוא פיקציה - לא טעות מקרית, אלא רעיון מבני שמוטמע בתרבות, בפסיכולוגיה ואולי אף במבנה התודעה. רעיון שמניע את האדם להמשיך לפעול, להאמין שיש לאן להגיע, ולפרש את חייו כדרך בעלת כיוון. חלק ניכר מפעולתנו בעולם עשוי להיות המשך של אינרציה רגשית, המוזנת מהבטחה סמויה: שיום אחד, אם רק נגיע לנקודה הנכונה, נהיה מאושרים.
אם כך, מה יקרה אם נוותר על האושר כמנגנון מניע? האם יישאר באדם דחף אחר - חיפוש אחר הבנה, אמת או משמעות - שאינו תלוי בהבטחה לסיפוק? ואם נוותר גם על זה - מה יישאר אז? מה יניע את האדם לקום בבוקר, לפעול, לבחור, להמשיך?
6. מה נשאר כאשר האושר מתפוגג
התנועה האנושית כפי שתוארה עד כה נראית כמעין מעגל: תחושת חסר מולידה רצון, הרצון מניע לפעולה, הפעולה מובילה להשגה או לאי-השגה - אך בשני המקרים מופיע חסר חדש, שמוליד רצון נוסף. כך נוצרת תנועה שאינה נעצרת, אלא ממשיכה להזין את עצמה.
בתוך המבנה הזה, האושר מופיע כהבטחה לנקודת יציאה - רגע שבו התנועה תיפסק, שבו החסר יתמלא, והרצון יחדל. לא עוד שלב במעגל, אלא סיומו. אך ייתכן שהנקודה הזו איננה קיימת כלל בתוך המערכת עצמה. ייתכן שהאושר איננו יעד ממשי, אלא דימוי שמאפשר למעגל להמשיך לפעול - רעיון שמעניק לתנועה כיוון, גם כאשר אין לה נקודת סיום.
אם כך, מתעוררת שאלה עמוקה יותר: אם אין נקודת יציאה, אם אין יעד שבו התנועה מסתיימת, ואם אין הבטחה לסיפוק - מה יניע את האדם להמשיך?
מדוע לקום בבוקר, לפעול, לבחור, לשאוף - בעולם שאינו מבטיח דבר?
ייתכן שהשאלה הזו עצמה נשענת על הנחה סמויה: שהפעולה האנושית זקוקה ליעד. שהאדם פועל כדי להגיע, כדי להשיג, כדי לסיים. אך אם הרצון איננו מוביל לסיום, ואם החוסר איננו ניתן למילוי - ייתכן שגם הצורך ביעד הוא חלק מאותה תנועה שאנו מנסים להבין.
במקרה כזה, ייתכן שהפעולה איננה נובעת מהבטחה לאושר, אלא מתקיימת גם בלעדיה. לא כתוצאה של יעד, אלא כתנועה שמתרחשת מעצמה - מתוך עצם הקיום. האדם ממשיך לפעול, לא משום שהוא יודע לאן הוא הולך, אלא משום שהתנועה עצמה נמשכת.
ייתכן שהאדם איננו מחפש אושר, אלא דרך לסיים את תחושת החוסר שמניעה אותו. והאושר הוא השם שהוא נותן למה שהוא מדמיין שיסיים אותה. אך אם החוסר עצמו איננו ניתן לסיום, ואם הרצון איננו חדל - גם האושר, במובנו כפתרון, איננו יכול להתקיים.
ומה שנשאר איננו אושר ואיננו פתרון - אלא עצם התנועה: הרצון, השאלה והניסיון להבין. ייתכן שאין לה סוף - לא משום שהעולם אינסופי, אלא משום שהרצון עצמו מייצר את הצורך בסוף. ואולי אין כאן דבר שיש לפתור - אלא רק דבר שיש לראות.