סבל

1. אַתָּה צוּר צָרָתֶךָ

מקור הסבל האנושי נעוץ ברצון. הרצון לובש פנים רבות - להשיג, לשמר, להיפטר, ליהנות, להימנע מכאב - אך ביסודו הוא מנוע המניע את האדם קדימה, ולעיתים גם כובל אותו. ככל שהרצון עז יותר, כך גוברת עוצמת האכזבה כאשר המציאות אינה נענית לו.

הסבל, אם כן, אינו מהות כשלעצמה, אלא תגובה הנולדת מן הפער שבין הרצון למציאות. אך הפער הזה אינו מקרי - הוא נובע ממנגנון עמוק יותר: מן האופן שבו הרצון עצמו מתעורר ופועל בתוכנו.

הערך שאנו מייחסים לדברים אינו טמון בהם עצמם, אלא נוצר בנו - כתוצאה של פרשנות, זיכרון, דחפים ומנגנונים שאינם בהכרח בשליטתנו. נדמה לנו שאנו בוחרים מה חשוב לנו, אך פעמים רבות אנו רק פוגשים רצונות שכבר התגבשו בתוכנו.

וכך נוצר הסבל: לא רק משום שהמציאות אינה תואמת את רצוננו, אלא משום שהרצון עצמו אינו נבחר. האדם נמשך לעבר דבר מה מבלי שבחר לרצות אותו, ואז סובל כאשר אינו משיגו. הסבל אינו רק תוצאה של כישלון, אלא של מבנה: פער מתמיד בין מה שמתעורר בנו לבין מה שניתן למימוש.

2. הסבל כגורם מוטיבציוני

מדוע בכלל קיים סבל? ייתכן שהתשובה אינה נעוצה בטעות או בתקלה, אלא בתפקיד שהוא ממלא. הסבל אינו רק תוצאה של הרצון, אלא גם התמריץ לפעולה שנועדה לצמצם את הפער שבין הרצוי למצוי. כל עוד קיים פער כזה, מתעוררת תחושת אי-נחת, ואי-הנחת הזו דוחפת את האדם לפעול.

במובן זה, הסבל הוא מנגנון הנעה: הוא אינו שואל אם הרצון מוצדק, מוסרי או מועיל - הוא רק דורש מענה. הוא מפעיל לחץ פנימי שמכוון את האדם לשנות, להשיג, להתרחק או להתקרב. לא מתוך בחירה חופשית בהכרח, אלא מתוך תגובה למתח שנוצר בתוכו.

מכאן, שהסבל אינו רק תוצאה של הפער, אלא גם מה שמניע את המשך התהליך. האדם אינו פועל רק כדי להשיג את מבוקשו, אלא גם כדי להפסיק את תחושת החסר. הרצון והסבל מזינים זה את זה: הרצון יוצר פער, הפער יוצר סבל, והסבל מניע פעולה - פעולה שמובילה לרצון הבא.

כך הופך הסבל לדלק קיומי. הוא אינו רק נטל שיש להיפטר ממנו, אלא כוח שמזין את תנועת החיים עצמם. כל שאיפה, כל חתירה קדימה, כל ניסיון לשנות את המצב הקיים - נושאים בתוכם גרעין של אי-נחת. ללא הסבל, ייתכן שלא הייתה אותה תנועה מתמדת המונעת מן הפער שבין הרצוי למצוי.

ברמה האישית, הסבל עשוי להיות נקודת פתיחה לתהליך עמוק של שינוי. אדם החווה מצוקה, בדידות או קונפליקט פנימי, נדחף - לעיתים מבלי שבחר בכך - לחיפוש אחר משמעות, להבנה עמוקה יותר של עצמו ושל עולמו. וברמה הקולקטיבית, ניתן לראות כיצד רבות מהתפתחויות האנושות נולדו מתוך מצבי מחסור, פחד או כאב: מאבק לשרוד, להשתפר, להתגונן.

לכן, ייתכן שמנגנון הסבל אינו תקלה בקיום, אלא מרכיב הכרחי בו. כשם שהכאב הפיזי מזהיר מפני סכנה ומכוון להחלמה, כך גם הסבל הנפשי פועל כסימן וככוח מניע בו-זמנית. הוא אינו רק מגלה את הפער - אלא גם דוחף להתמודדות עמו.

3. הרצון לשמור והפחד לאבד

הרצון לשמור על מה ששלנו אינו נפרד מהרצון להשיג - הוא המשכו הישיר. אם הרצון להשיג מבקש להרחיב את גבולות הקיום, הרי שהפחד לאבד מבקש להגן על מה שכבר נעשה חלק ממנו. שני הכוחות הללו אינם סותרים זה את זה, אלא מהווים שני ביטויים של אותו מנגנון עמוק: יצר ההישרדות.

ככל שאנו מייחסים לדבר ערך רב יותר, כך גובר הפחד לאבדו. אך הערך אינו מצוי בדבר עצמו - אלא נוצר בנו, מתוך פרשנות, זיכרון ודחפים שאינם בהכרח בשליטתנו. נדמה לנו שאנו מחליטים מה חשוב, אך פעמים רבות אנו רק פוגשים ערכים שכבר נטבעו בנו.

כאשר דבר מה הופך לחלק משמעותי מחייו של האדם, כל אובדן איננו רק אובדן חיצוני, אלא שינוי במבנה שמרכיב את תחושת ה'אני' שלו. אובדן של אדם קרוב, של תפקיד, של רעיון או של מעמד אינו נחווה רק כהיעלמות של דבר מה - אלא כפגיעה בזהות. במובן זה, איננו נאחזים בדברים בלבד, אלא בעצמנו דרכם.

הסבל במקרה זה אינו נובע רק מן המציאות עצמה, אלא מן האפשרות לאובדן - מן הדמיון של מה שעלול להילקח מאיתנו. כך מתווסף ממד חדש לסבל: לא רק פער בין המצוי לרצוי, אלא גם חרדה מפני שינוי עתידי של מה שכבר הושג.

וכך נוצר מעגל: אנו משיגים דבר מה כדי להרגיש שלמים יותר, ואז חוששים לאבד אותו כדי שלא נצטמצם שוב. הרצון והפחד מזינים זה את זה, וההיאחזות הולכת ומעמיקה. ככל שההיאחזות חזקה יותר - כך הסבל אינו רק תגובה למציאות, אלא נוכחות מתמשכת בתוכה.

ייתכן שלו היינו מסוגלים להפחית לא את הדברים עצמם, אלא את ההיאחזות בהם - היינו מגלים שחלק גדול מן הסבל אינו תוצאה של אובדן ממשי, אלא של חרדה מפניו. בסופו של דבר, לא המציאות כובלת אותנו - אלא האופן שבו אנו נאחזים במה שהפך לחלק מתחושת ה'אני' שלנו.

4. למות כדי לשרוד: האבסורד הקדוש של הקיום האנושי

עד כה דיברנו על הרצון והפחד במישור החווייתי. כעת ננסה להבין את שורשם העמוק יותר. נדמה שהכוח הבסיסי ביותר המניע את האדם הוא יצר ההישרדות - הדחף להמשיך להתקיים. הפחד לאבד מבקש לשמר את הקיים, והרצון להשיג מבקש להרחיב את גבולות הקיום. במבט ראשון נדמה שמדובר בשני כוחות שונים, אך למעשה הם ביטויים של אותו מנגנון יסודי.

כאן מתגלה רובד עמוק יותר: האדם אינו מבקש רק לשרוד כגוף ביולוגי. הוא מבקש לשרוד גם כמשמעות, כזהות, כרעיון. לכן, לעיתים הוא מוכן לוותר על קיומו הפיזי - כדי שמשהו שהוא מזהה כחלק ממנו ימשיך להתקיים.

דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בלוחמים המוכנים להקריב את חייהם בשדה הקרב. במבט ראשון נדמה כי מדובר בפעולה הסותרת את יצר ההישרדות, אך בפועל ייתכן שמדובר בביטוי עמוק שלו. החייל אינו פועל רק מתוך זהותו כפרט, אלא מתוך הזדהות עם קבוצה רחבה יותר - מְדִינָה, עַם, עֲרָכִים - ולכן הקרבת חייו נתפסת כהמשך של אותו "אני" מורחב.

אך תופעה זו אינה מוגבלת למצבים קיצוניים כמו מלחמה. גם הורה המוכן לסכן את חייו כדי להציל את ילדו פועל מתוך אותו מנגנון, שכן הילד נתפס כהמשך של עצמו. באופן דומה, אדם עשוי להקריב את חייו למען אמונה, אידיאולוגיה או תחושת שייכות, ואפילו למען שמירה על כבודו או זהותו. במקרים אלו, אין מדובר בהקרבה של ה"אני", אלא בבחירה - מודעת או לא - מה ממנו ימשיך להתקיים.

הקבלה לכך ניתן למצוא בגוף האדם עצמו: תאי דם לבנים פועלים נגד פולשים, ולעיתים אף מתים כחלק מפעולתה של מערכת שמטרתה לשמר את הגוף כולו. הקרבתם אינה פעולה מקרית, אלא ביטוי של מנגנון רחב יותר הפועל לשימור המערכת השלמה.

בדומה לכך, האדם עשוי לפעול באופן שנראה בלתי רציונלי - ואף הרסני לעצמו - אך למעשה מבטא את הזדהותו עם מערכת רחבה יותר שהוא מזהה כחלק מ"עצמו". כך מתגלה האבסורד: האדם עשוי למות, כדי שמשהו שהוא תופס כחלק ממנו - ישרוד.

וכאשר הדחף לשמר או להרחיב את אותו "עצמי" נתקל במגבלות המציאות, נוצר הפער שממנו נולד הסבל.

5. הטוב המדומה והאני הנשכח

בשאיפתו המתמדת לחיים טובים יותר, האדם רגיל למדוד את ההווה דרך משקפיים של העתיד. הוא פועל כיום כדי להשיג את מה שנדמה לו שיביא לו אושר מחר - להגדיל את רכושו, לשמר את הישגיו, להימנע מכאב, לרדוף אחר הנאה. בכך הוא מניח הנחה יסודית: שהוא יודע כבר עכשיו להבחין בין מה שיהיה טוב עבורו לבין מה שיהיה רע.

אלא שהנחה זו מפתה, אך אינה בהכרח נכונה, ולעיתים אף מטעה. האדם עלול לפעול בניגוד למה שהוא חווה ברגע זה, מתוך אמונה שכך הוא מבטיח לעצמו עתיד טוב יותר. אך דרך זו רוויה באשליות, והיא נשענת על שלושה יסודות רעועים:

1.     אי-ודאות של העתיד - העתיד אינו ניתן לשליטה. גם המאמץ הגדול ביותר, הדאגה, העבודה הקשה, ואפילו תכנון מדוקדק - אינם מבטיחים הצלחה. איש אינו יודע מה יקרה באמת, ולכן השקעה בהווה למען אושר עתידי אינה אלא הימור, שלעיתים מותיר אחריו אכזבה, תסכול וסבל.

2.     היחסיות של הטוב והרע - אפילו אם כל חלומותינו יתגשמו, אין כל ודאות שנרגיש מאושרים. הסיבה פשוטה: מה שנחשב בעינינו "טוב" היום, עלול לאבד מערכו בעתיד. תפיסותינו משתנות עם הזמן, משום שגם אנחנו משתנים - רגשית, קוגניטיבית ובהשפעת הסביבה. האדם הוא יצור נטוע בזמן, ולכן גם הטוב שהוא חותר אליו משתנה עם הזמן ולעיתים מאבד ממשמעותו.

3.     האם אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו - אפילו עכשיו? זוהי אולי השאלה הפשוטה לכאורה, אך העמוקה והמערערת ביותר. אנו מודעים היטב למה שאנו רוצים, אך לא בהכרח למקור שממנו הרצון נובע. דווקא משום שהרצון נחווה כאישי וכאותנטי, אנו עלולים לטעות ולראות בעצם הופעתו עדות לכך שהוא מייצג את מה שטוב לנו. אנו נוטים לזהות את הטוב עם תחושות נעימות - הנאה, נוחות, סיפוק רגעי. אך תחושות אלו, על אף עוצמתן, הן לעיתים רק מסווה: הן משקפות צורך רגעי, לא בהכרח אמת פנימית. הנאה אינה בהכרח טוב, והיעדר כאב אינו תמיד ברכה.

מעבר לכך, פעמים רבות האדם מזהה את "הטוב" עם מה שנדמה לו כנכון או רצוי, מבלי לבחון לעומק מדוע דווקא הדברים האלה נעשו בעיניו ראויים להשגה. הוא שואף לקריירה מסוימת, זוגיות מסוימת, מעמד או נכסים - מתוך תחושת ודאות, מבלי לשים לב עד כמה תחושת הוודאות הזו עצמה אינה מבוססת.

במצב כזה, האדם עלול להקדיש את חייו להגשמת מטרה שאינה בהכרח שלו. הוא נע מתוך תחושת כיוון ברורה, אך ייתכן שהכיוון עצמו אינו מובן לו עד הסוף. הוא חי על פי תבניות שאימץ מבלי לבחון אותן, ומודד את עצמו באמצעות קריטריונים שלא בהכרח נבעו מהבנה פנימית.

לעיתים הוא מגלה זאת רק בדיעבד - כאשר השיג את מה שרצה, אך לא את מה שקיווה להרגיש. הריקנות, האכזבה או התחושה שמשהו חסר, ממשיכות להתקיים, למרות שהמטרה הושגה. ברגעים כאלה מתעוררת השאלה: האם מה שנרדף היה באמת טוב, או רק נתפס ככזה?

האדם, אם כן, נע בין שני קצוות: העתיד שהוא מנסה להבטיח, וההווה שהוא שוכח לחוות. מתוך תקווה לאושר עתידי, הוא מקריב את חייו הנוכחיים על מזבח הציפיות, הדאגות והאמונות שהוטמעו בו. אך ייתכן שהבעיה אינה רק בכך שאיננו משיגים את מה שאנו רוצים, אלא בכך שאיננו באמת יודעים מה נכון לרצות מלכתחילה.

6. מי שתל את הערך? אתה. מי סובל ממנו? גם אתה

לאחר שראינו כי הרצון אינו נבחר, וכי גם תחושת ה"טוב" אינה יציבה או ברורה, מתחדדת שאלה נוספת: עד כמה הערכים שלפיהם אנו חיים הם באמת שלנו?

במבט ראשון נדמה כי אנו אלה שקובעים מה חשוב, מה חסר ערך, מה ראוי לרדיפה ומה ניתן לוותר עליו. אנו חווים את עצמנו כמי שמעצבים את המשמעות של המציאות סביבנו, כמי שמחליטים מה טוב עבורנו ומה לא. אך כאשר בוחנים את מקורותיה של תחושת השליטה הזו, מתגלה תמונה מורכבת יותר.

הערכים וההעדפות שלנו אינם נוצרים ברגע של בחירה מודעת. הם מתגבשים לאורך זמן מתוך מערך רחב של השפעות: תורשה, תרבות, חינוך, חוויות עבר, מבנה אישיות ודחפים ביולוגיים. במובן זה, גם מה שנדמה לנו כהחלטה אישית הוא לעיתים תוצאה של תהליך שקדם לנו.

כך מתברר כי איננו יוצרים את הרצונות שלנו כפי שאנו נוטים לחשוב, אלא פוגשים אותם. הם מופיעים בנו, נתפסים בעינינו כבעלי משמעות, ומכוונים את פעולתנו - לעיתים מבלי שנבחן את מקורם או נטיל בהם ספק.

למרות זאת, אנו ממשיכים לפעול בעולם כאילו הבחירה בידינו. אנו מציבים לעצמנו מטרות ומשקיעים מאמצים רבים כדי להשיג את מה שנתפס בעינינו כחשוב. וכאן מתחדד המתח: פעמים רבות אנו סובלים לא משום שחסר לנו דבר מה מהותי, אלא משום שאיננו מצליחים להשיג דבר שהענקנו לו ערך - ערך שלא בהכרח בחרנו בו.

הסבל, אם כן, אינו נובע רק מן הפער בין הרצוי למצוי, אלא גם מן העובדה שהרצוי עצמו אינו בהכרח פרי בחירה חופשית. אנו נאחזים בערכים שלא בחנו, רודפים אחר מטרות שהוטמעו בנו, ומודדים את חיינו לפי קריטריונים שלא בהכרח נבעו מהבנה עמוקה.

כך מתגלה תמונה רחבה יותר: האדם אינו רק מגיב למציאות החיצונית, אלא גם למערכת פנימית שמעצבת עבורו מה ראוי לרצות. והוא סובל לא רק משום שהמציאות אינה תואמת את רצונותיו, אלא משום שהוא מזדהה עם רצונות שהפכו בעיניו לחלק מובן מאליו מעצמו.

7. מעגל הסבל הבלתי נגמר

לאחר שראינו כיצד הרצון והערך מעצבים את הפער שממנו נוצר הסבל, ניתן כעת לראות כיצד מנגנון זה אינו חד-פעמי - אלא מחזורי. הסבל אינו רק תוצאה של רצון מסוים, אלא חלק מתהליך שחוזר על עצמו שוב ושוב.

כך מתגלה המבנה:

1.     הרצון מופיע

2.     נוצר פער בין הרצוי למצוי - ונולד הסבל

3.     האדם פועל כדי לצמצם את הפער

4.     הרצון מתממש - או נכשל

5.     אם התממש - מתעורר פחד לאבד

6.     אם לא התממש - הסבל נמשך

7.     ובכל מקרה - מופיע רצון חדש

במבט ראשון נדמה שכאשר הרצון מתממש, הסבל מסתיים. אך בפועל הוא רק משנה צורה - מרדיפה אחר מה שאין לפחד מפני אובדן מה שיש. ככל שהערך שהאדם מייחס לדבר גבוה יותר, וככל שהמאמץ שהשקיע בו גדול יותר, כך גם הפחד לאבד - והסבל הכרוך בו - מתעצמים. ההשגה אינה מסיימת את המתח, אלא מעבירה אותו לשלב הבא.

כך האדם נע בין שני מצבים הקשורים זה בזה: חוסר ופחד. כאשר אין לו - הוא סובל מהרצון. כאשר יש לו - הוא סובל מהאפשרות לאבד. ובין לבין מופיע רצון חדש, שמחזיר את התהליך לנקודת ההתחלה. במובן זה, הסבל אינו תוצאה של כישלון בלבד, אלא גם של הצלחה. לא רק חוסר יוצר סבל - אלא גם השגה.

הרצונות אינם מסתיימים, אלא רק מתחלפים - האדם אינו מפסיק לרצות, הוא רק משנה את מושא הרצון. לכן, הסבל המתמשך אינו נובע מרצון מסוים, אלא מעצם פעולתו של המנגנון. כל עוד המנגנון פועל, הלולאה נמשכת. והאדם ממשיך לנוע בתוכה - לעיתים מבלי לראות אותה כלל.

8. כיצד לשבור את מעגל הסבל

וכיצד ניתן לצמצם את הסבל הנוצר בתוך המעגל הזה?

בהנחה שלא ניתן למנוע לחלוטין את הרצון להשיג דברים או את הפחד לאבד אותם, מאחר שהם נובעים ממנגנונים עמוקים הפועלים בנו, עולה שאלה אחרת: האם ניתן לחיות עם הרצון והפחד מבלי לחוות את מלוא עוצמת הסבל הנלווית אליהם?

ייתכן שהתגובה האנושית הטבעית לסבל היא לחפש דרכים לצמצם את השפעתו - לא בהכרח לבטל אותו, אלא להחליש את אחיזתו. האם ניתן לאמץ מנגנוני חשיבה שונים מאלו שאנו מורגלים בהם? אולי להפנות פחות תשומת לב לעתיד ויותר להווה, פחות לשאלה כיצד פעולותינו ישפיעו על מה שיבוא, ויותר לשאלה מה נוכח כעת.

ייתכן שהשאלה המדויקת איננה כיצד לחיות ללא סבל, אלא כיצד לחיות איתו מבלי להישאב לתוכו לחלוטין. האם ניתן להגיע למצב שבו הסבל עדיין נחווה, אך אינו שולט בהתנהגותנו? שבו ניתן להתבונן בו מבלי להזדהות עמו באופן מוחלט?

מתוך גישה זו עולה אפשרות נוספת: לראות בסבל תגובה של מנגנון הישרדותי - לא כאמת מוחלטת, אלא כאות של אותו מנגנון. אם כך, אולי ניתן להתייחס אליו באופן שונה: להבין שזה טבעי לרצות דברים, אך לא הכרחי להשיגם, ושגם אם טבעי לחשוש מאובדן, לא כל אובדן נושא משמעות מכרעת.

במובן זה, האדם עשוי לפתח חוסן תודעתי - לא חיסון מוחלט מפני סבל, אלא יכולת לצמצם את השפעתו. הסבל אינו נעלם, אך ייתכן שהוא מאבד מעוצמתו כאשר היחס אליו משתנה.

אלא שגם אפשרות זו עצמה מעלה שאלה עמוקה יותר: עד כמה באמת יש בידינו היכולת לבחור את היחס שלנו לסבל?

9. תפיסת הסבל במשחק החיים

אם אכן ניתן, כפי שהוצע, לשנות את יחסנו לסבל ולצמצם את השפעתו, עולה אפשרות רדיקלית יותר: האם שינוי תודעתי עמוק עשוי לא רק להחליש את הסבל - אלא לערער את המשמעות שאנו מייחסים לו?

כיצד ניתן ליישב בין ההבנה שהעולם שאנו חווים עשוי להיות אשליה, סימולציה, או ביטוי של מערכת תודעתית רחבה יותר, לבין החוויה הממשית של הסבל הנובעת מהרצון להשיג ומהפחד לאבד?

ייתכן שהתשובה טמונה באופן שבו אנו ממקמים את עצמנו ביחס למציאות. אם האדם חווה את המציאות כ"אמיתית" במובן מוחלט, הרי שכל אובדן, כישלון או חוסר מקבלים משמעות כבדה ומחייבת. אך אם הוא תופס אותה כמשחק, כסימולציה או כתהליך תודעתי - ייתכן שמשמעות זו מתערערת.

נניח שאדם היה מצליח, לאורך זמן, לשמר בתודעתו את האפשרות שהמציאות היא מעין משחק. גם אז היו ממשיכים להתעורר בו רצונות ופחדים, אך ייתכן שהזדהותו עמם הייתה נחלשת. הרצון היה מופיע - אך לא מחייב, הפחד היה עולה - אך לא שולט.

הערך שאנו מייחסים לדברים תלוי באופן שבו אנו תופסים את המציאות עצמה. ככל שהמציאות נתפסת כפחות מוחלטת, כך גם פוחתת עוצמת האחיזה שלנו במה שמתרחש בתוכה. וכאשר הערך מתערער - גם הסבל הנובע מההיאחזות בו נחלש.

במובן זה, ייתכן שעוצמת הסבל אינה תלויה רק ברצון עצמו, אלא גם באמונה במשמעותו. אם הכל הוא חלק ממשחק, ואם כל מה שאנו חווים עשוי להיות תהליך תודעתי, יחסי וחולף - הרי שגם הסבל עצמו עשוי לאבד ממעמדו המוחלט.

כך מתחברים הרעיונות שעלו עד כה לכיוון נוסף: הסבל אינו בהכרח דבר שיש לבטל, אלא דבר שמשמעותו תלויה באופן שבו אנו תופסים את המציאות ואת מקומנו בתוכה.

אך גם כאן עולה שאלה נוספת: האם אנו באמת מסוגלים להחזיק בתודעה זו לאורך זמן, או שגם האופן שבו אנו תופסים את המציאות אינו בשליטתנו?

10. מה נעשה אם לא נסבול? שלווה או שקט פנימי

אם אכן ניתן, ולו באופן חלקי, לצמצם את הסבל - עולה שאלה נוספת: מה נותר במקומו?

נניח שאדם מצליח להפחית במידה משמעותית את הסבל שהוא חווה. מה מתגלה בצד השני של המשוואה? ייתכן שהתשובה היא שקט פנימי. כאשר הסבל נחלש, מתפנה בתודעה מרחב - מרחב שאינו נשלט על ידי פחד, רצון או מתח מתמיד.

בתוך מרחב זה עשויה להתאפשר חוויה אחרת: שלווה פנימית. לא כהיעדר מוחלט של תנועה, אלא כמצב שבו אין מאבק מתמיד בתנועה המתרחשת בתוכנו ומסביבנו. ייתכן שדווקא מתוך השקט הזה מתאפשרת התבוננות עמוקה יותר - כזו שאינה מונעת מדחף להשיג או להימנע, אלא מרצון להבין ולהתבונן.

במצב כזה, האדם עשוי למצוא את עצמו מתקרב לשאלות יסוד באופן שונה: לא מתוך צורך למצוא תשובות, אלא מתוך פתיחות. אולי דווקא כאשר הסבל נחלש, מתאפשרת התבוננות אחרת במה שנתפס כ"אמת" - גם אם לא כהשגה מוחלטת, אלא כהתקרבות.

מכאן ממשיכה האפשרות שהוצעה קודם: ייתכן שהאופן שבו אנו תופסים את המציאות - כמשחק, כאשליה או כתהליך תודעתי - משפיע על עוצמת הסבל שאנו חווים. אם תפיסה זו אכן מפחיתה את ההזדהות עם הרצון ועם הפחד, ייתכן שהיא מאפשרת גם להפחית את הסבל ולהרחיב את המרחב הפנימי שאינו נשלט על ידם.

ובנקודה זו מתעוררת שאלה עמוקה יותר: האם עצם היכולת להיות במצב כזה של שקט ושלווה נתונה בידינו, או שגם היא חלק מאותו מנגנון שאיננו שולטים בו?

11. לולאת הסבל: כשהרצון אינו חופשי והסבל אינו באשמתך

כל האפשרויות הללו - להשתחרר, להפחית סבל, להגיע לשלווה ואף להתקרב אל האמת - מניחות הנחה סמויה אחת: שיש מי שבוחר. שיש בתוכנו נקודת הכרעה חופשית המסוגלת לנתק את עצמה מן הלולאה. אך מה אם גם ההנחה הזו עצמה מוטלת בספק?

אם איננו בוחרים את הרצונות שמניעים אותנו, הרי שגם מעגל הסבל אינו תוצאה של בחירה - אלא מנגנון.
האדם אינו בוחר את הרצונות שעולים בו, ואף הניסיון לעצבם או לשלוט בהם נובע מרצונות אחרים שאינם בשליטתו - ולכן אין לו שליטה ישירה על הרצון, אלא לכל היותר השתתפות בתהליך שמתרחש דרכו. לא אנחנו יוצרים את הלולאה, אלא היא פועלת דרכנו.

במקרה כזה, המסקנה הפילוסופית הנובעת מכך חדה ומערערת: הסבל האנושי אינו בהכרח בשליטתנו, אך אין בו אשמה אישית.

הרצון אינו החלטה, אלא תוצר - תגובה למערך ביולוגי, תרבותי ותת-מודע הפועל בנו ללא הרף. כל רצון מופיע ללא הזמנה מוקדמת, וכל סבל נולד מן הפער שבין אותו רצון לבין המציאות.

האדם נדחף לפעולה מתוך המתח שנוצר בו, לא מתוך חירות מוחלטת. נדמה לו שהוא מחליט, אך בפועל הוא נע בתוך גבולות שמכתיבה לו מערכת פנימית שאינה בשליטתו.

ומה שנראה קודם כמבנה שניתן להבין, אולי אף לנהל - מתברר כתהליך שאין בו נקודת אחיזה.

הרצון מופיע, הסבל נוצר, מתרחשת תגובה - והתהליך חוזר על עצמו.

אין כאן שלבים ברורים שניתן לעצור בהם את התהליך, ואין רגע שבו מתרחשת בחירה חופשית שמסיטה את הכיוון. מה שנחווה כהחלטה הוא חלק מן התהליך עצמו, לא נקודת יציאה ממנו.

כך, מה שנראה קודם כלולאה שניתן אולי להשתחרר ממנה, מתברר כלולאה שאינה נשלטת על ידינו. האדם אינו מפעיל אותה - אלא נע בתוכה.

ואולי זו הנקודה המטלטלת ביותר: איננו בוחרים את הרצון, איננו בוחרים את הסבל - ואולי גם איננו בוחרים את האופן שבו אנו מנסים להיחלץ ממנו.

12. הרצון כתופעה: ניתוק הזהות מהתשוקה

לאחר שהתברר כי אין ביכולתנו לשלוט ישירות ברצונותינו, וכי גם הניסיון להיחלץ ממעגל הסבל עשוי להיות חלק מאותו מנגנון עצמו, עולה אפשרות אחרת - לא כדרך יציאה, אלא כמרווח בתוך התהליך.

מרווח זה אינו מבטל את הרצון ואינו עוצר את הופעתו, אלא משנה את האופן שבו הוא נחווה.

ברוב המקרים, האדם מזדהה עם רצונותיו. הוא אומר "אני רוצה", וכך הופך את הרצון לחלק מה"אני", מחוויית העצמי. הרצון מקבל מעמד של ביטוי אותנטי של הזהות - כאילו הוא מהות ולא תגובה. כאשר האדם אומר "אני רוצה להצליח" או "אני רוצה אהבה", הוא לרוב חווה את הרצון כתשוקתו הפנימית, כביטוי ישיר של מי שהוא.

אך אם הרצון נוצר מתוך מנגנונים תת-מודעים, ביולוגיים, חברתיים, או אפילו תסריט קבוע מראש, הרי שהוא אינו "שלנו" באמת, אלא תופעה שמופיעה בנו, כמו חלון קופץ על מסך. כלומר, הרצון אינו ה"אני", אלא משהו שקרה ל"אני".

אם נאמץ את ההשקפה הזו, הרצון מקבל מעמד של תופעה ולא של זהות. הוא אינו הבעלים של התודעה, אלא אירוע המתרחש בתוכה. במקום לראות בו ביטוי של העצמי, ניתן לראותו כהתרחשות: משהו שנוצר, מתעורר, נע ונעלם.

השפה כאן אינה רק שינוי סגנוני, אלא ביטוי לשינוי תפיסתי עמוק. לא "אני" הוא זה שרוצה, אלא הרצון מתרחש בי, ואני אינני מחוללו, אלא עד לו. המעבר הזה אינו מבטל את הרצון, אך הוא מפחית את מידת ההזדהות עמו.

כאשר האדם מפסיק להזדהות עם הרצון, הוא מתחיל להתבונן בו מבלי לראות בו חלק מעצמו, כמו בתופעת טבע חולפת. הסבל, שנוצר מן הפער בין הרצון למציאות, אינו נעלם, אך הוא משנה את אופיו. אם הרצון אינו "אני", גם הפער אינו נתפס כפגיעה ישירה בזהות, אלא כתנועה בתוך מערכת רחבה יותר.

במובן זה, אין כאן שליטה ברצון, אלא אפשרות מדויקת יותר: לא להיבלע בו. לא שליטה על מה שמופיע בתודעה, אלא שינוי היחס למה שכבר הופיע. ייתכן שזהו המרווח היחיד שבו יכולה להיווצר הפחתה מסוימת של הסבל - לא דרך ביטול המנגנון, אלא דרך התרופפות ההזדהות עמו.

כך, האדם אינו מפסיק לחוות רצונות, ואינו יוצא מן הלולאה, אך ייתכן שהוא מפסיק להיות מזוהה עמה לחלוטין. הוא ממשיך לנוע בתוכה, אך אינו חווה אותה עוד כזהותו.

הרצון קורה, והאדם חווה אותו; וגם אותה תחושת "אני" שטוענת לבעלות עליו - אינה אלא חלק מאותו תהליך מתהווה.

ואם ההזדהות יכולה להתרופף מבלי שהרצון ייעלם, מה מתגלה בתודעה כאשר המאבק המתמיד בין הרצוי למצוי נחלש?