1. מציאות או מציאות מדומה?
לפעמים מחלחלת תחושה מטרידה: מה אם החיים אינם אלא הצגה מתוזמרת, תסריט שנכתב מראש? מה אם איננו חיים באמת - אלא משוחקים? כמו דמויות במשחק מתוכנת, או שחקנים בסרט שמישהו אחר ביים, נדמה שאנחנו פועלים בתוך מסגרת שלא אנחנו יצרנו. ואם זה משחק - מה המטרה? מהם הכללים? ואם זה סרט - מי הצופה, ולשם מה כל הדרמה?
ייתכן שהאדם אינו אלא דמות - לא המהות, אלא המסכה. החוויה הזו, שיש לה התחלה, אמצע וסוף, עשויה להיות לא יותר מאשליה מהודקת: כזו שנועדה לבדר, להסיח, או לשמר מבנה שאינו נועד להבנה אלא לצפייה. ואולי החלק האמיתי שלנו - זה שחושב, צופה, מתעורר ונרדם - כלל אינו נמצא כאן. ייתכן שהוא מצוי מחוץ למסך, מחוץ לתודעה שאותה אנו רגילים לזהות כ"אני". הדימויים של סרט ומשחק אינם תמימים. הם מרמזים, בעקיפין אך בנחישות, על כך שהמציאות עצמה עשויה להיות מדומה - ושאנחנו איננו אלא אווטארים, שליחים של תודעה אחרת, עמוקה יותר, שנכנסה - או הוכנסה - אל תוך זירת ההתרחשות הזו שנקראת חיים. השאלה איננה רק "מה משמעות החיים", אלא: מי קבע את הבמה הזו - ולמה איננו זוכרים שזו בכלל הצגה?
"אני חושב, משמע אני קיים", קבע דקארט, כשהטיל ספק בכל דבר - בחושים, בזיכרון, בגוף, ואפילו בעולם כולו - אך לא בעצם החשיבה. אולם מה אם גם המחשבות אינן תולדה של תודעה עצמאית, אלא של מערכת חיצונית - סימולציה מורכבת שמזינה אותנו בתחושת מודעות? כאשר אנו חולמים, הכול נדמה אמיתי: הדמויות, המרחב, הזמן והסיבתיות. איננו חווים את החלום כחלום בזמן אמת - הוא מרגיש ממשי. רק ההתעוררות חושפת שהכול התרחש בתוך התודעה בלבד. וזה מוביל לשאלה מטרידה: האם גם חוויית הערות שלנו אינה אלא חלום שטרם התעוררנו ממנו?
2. מאיה 2.0: כשבודהה פוגש את הסימולציה
ייתכן שהשאלה הזו - האם אנו ערים או עדיין חולמים - אינה רק ספק פילוסופי, אלא אפשרות ממשית. אולי אנחנו לא יותר מקטעי קוד תודעתיים - מודולים זמניים בתוך מערכת עיבוד מידע עצומה. כמו במטריקס, רק מתוחכם בהרבה: חלקלק, שקט, בלתי ניתן לפיצוח. מערכת שמספקת חוויה שלמה של עולם - מרחב, זמן, גוף וסיבתיות - בלי שנוכל להצביע על מקור חיצוני שמחייב את קיומם. האם באמת נוכל להוכיח שאנחנו לא חיים בתוך מציאות מדומה?
דקארט ניסה למצוא נקודת אחיזה אחת ודאית. הוא הטיל ספק בכל דבר - בחושים, בזיכרון, בגוף ובעולם - אך לא בעצם החשיבה. "אני חושב, משמע אני קיים". אלא שגם המהלך הזה מניח הנחה שלא נבחנת עד הסוף: שקיימת ישות יציבה שחושבת, ושממנה נגזרת המציאות. הפילוסופיה והמדע בני זמננו כבר פחות בטוחים בכך. ודאות מוחלטת אינה יעד סביר, והמציאות עצמה תלויה בתצפית, במודל ובמבנה התודעה. במובן הזה, הרעיון שאנחנו חיים בתוך ממשק - ולא מול עולם "כפי שהוא" - כבר אינו קיצוני.
כאן נכנס הבודהיזם. לפי הבודהיזם, מה שאנחנו מכנים "העולם" הוא מאיה - אשליה. לא שקר מכוון, אלא משהו חסר קיום עצמאי. כל מה שנחווה - גוף, מחשבה, רגש - הוא תופעה חולפת, גל שנוצר מתנאים מסוימים ונעלם כשהם משתנים. כמו בחלום, הכול נראה עקבי והגיוני - עד שמופיעה התעוררות. אך הבודהיזם אינו עוצר כאן: הוא אינו מטיל ספק רק בעולם, אלא גם בעצם תחושת הערות. לא רק שבחלום אנחנו טועים לחשוב שהוא אמיתי - גם כשאנחנו "ערים", אנחנו ממשיכים לחלום. למה? משום שאנחנו מזדהים עם דימוי: עם "אני" שפועל במרחב ובזמן, נלחם, מקווה ומחפש משמעות בתוך תסריט שהוא מניח שהוא שלו. במובן הזה, הערות הרגילה אינה ההפך של חלום - אלא גרסה משוכללת שלו.
ההתעוררות שעליה מדבר הבודהיזם - סאטורי - אינה חוויה מיסטית, אלא הכרה מפוכחת: אין "אני" קבוע, ואין מציאות נפרדת מן התודעה שחווה אותה. גם הזמן והמרחב אינם יסודות מוחלטים, אלא תבניות קוגניטיביות - אולי נוחות, אולי הכרחיות, אך לא אמת כשלעצמה.
מה שאנחנו רואים, מרגישים ומבינים אינו גילוי של מה שיש, אלא תוצאה של תנאים, חושים, הרגלים ודמיון. לכן הבודהיזם אינו מציע סיפור חלופי, אלא קריאה לפקוח עיניים: שים לב. כל מה שנראה לך כ"אמיתי" כעת - פחד, גוף, מחשבה, זיכרון - יחלוף. אולי יתפוגג, אולי יפנה את מקומו לחלום אחר. המציאות, כמו חלום, אינה ניתנת לאחיזה.
ואולי, כפי שרמזו כבר הוגים קדומים, לא נדע לעולם אם אנו ערים - או עדיין חולמים. השאלה האמיתית אינה מהו העולם, אלא: מתי תתעורר?
3. ג׳ואנג דזה והספק הקיומי: מה אם הכל חלום?
יום אחד חלם ג׳ואנג דזה (Zhuang Zhou, 369-286 BC) שהוא פרפר - מרפרף בקלילות, נע בשמחה חסרת דאגות מרוח לרוח, מצוף לפרח. בתוך החלום לא ידע שהוא ג׳ואנג דזה, הוא היה פשוט פרפר. ואז התעורר. לפתע, ללא כל ספק, היה שוב ג׳ואנג דזה. והוא תהה: האם אני ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא פרפר שחולם ברגע זה שהוא ג׳ואנג דזה?
המשל הפשוט לכאורה, מתוך ספרו ״ג׳ואנג דזה״, נושא עמו שאלה מטלטלת: כיצד נדע שאנחנו ערים? מה מבדיל בין חלום למציאות, בין תודעה ממשית לאשליה מהודקת היטב?
כאשר אנו חולמים, איננו יודעים שאנו חולמים. הכול נדמה אמיתי: הדמויות, המרחב, הזמן והסיבתיות. אך מיהם אותם בני אדם שאיתם אנו משוחחים בחלום? עם מי אנו מנהלים דיאלוג, כאשר בפועל אנו חווים רק את מחשבותינו? אם נעמיק לרגע, נגלה דבר מטריד ומופלא כאחד: כל דמות בחלום - אדם אהוב, זר מסתורי, אויב מאיים - אינה אלא חלק מתודעתנו. היא נוצרת על ידינו, מקבלת מאיתנו מחשבות, רגשות, קול והבעה. וכאשר אנו מדברים איתה, נדמה שיש שם "מישהו" מולנו - אך למעשה אנו משוחחים עם עצמנו, מבלי לדעת זאת.
ג׳ואנג דזה, מההוגים המרכזיים בדאואיזם, טען כי דווקא הניסיון להבין, להגדיר ולשלוט מרחיק אותנו מהדאו - אותו עיקרון מסתורי שמניע את הקיום. עבורו, השיבה אל הפשטות, אל הזרימה ואל קבלה של אי-ידיעה היא הדרך להתקרב לאמת. בתוך חלום, כמו בתוך החיים עצמם, איננו יודעים מה יקרה: יש עלילה, יש הפתעות, יש חרדה. אך מאחורי הקלעים - אנו עצמנו יצרנו את הסצנה כולה.
וכאן מתבהרת הבנה עמוקה: בחלום אנו מגלמים שני תפקידים. האחד - הדמות שחווה, פועלת, בוחרת וסובלת. השני - הבורא: זה שיצר את החלום כולו, כולל הזמן, המרחב, העלילה והדמויות. הכול מתקיים בתודעה אחת. ואם חלום יכול להיות דומה כל כך למציאות עד שלא נבחין בהבדל - מה מבטיח לנו שברגע זה ממש איננו חולמים? האם ייתכן שגם עכשיו אנו שחקנים במחזה שיצרנו בעצמנו, מבלי לדעת זאת? האם יש "אני" שחולם את חייו - תוך שהוא שוכח שהוא גם הבמאי, התסריטאי והקהל?
ואולי, כפי שרמז ג׳ואנג דזה, תיתכן התעוררות אחרת - לא מן השינה, אלא מן החיים עצמם. ואז נגלה שהכול היה חלום אחד ארוך, עשוי מאשליה של "אני", של זמן ושל עולם - ואם כך, מתבקשת שאלה נוספת: כיצד נוצרת האשליה הזו מלכתחילה?
4. כוחו של התת-מודע ביצירת המציאות
אם אני חי במציאות מדומה - כלומר, אני והעולם קיימים רק בתוך סוג של מחשבה שהיא שלי בלבד - עולה שאלה יסודית: מדוע אני חווה את עצמי ואת העולם כשתי ישויות נפרדות? מדוע נדמה לי שיש "אני" שמובחן מן העולם האובייקטיבי, ושני אלה מתקיימים כאילו אין ביניהם קשר? כיצד ייתכן יחס כזה, מבלי שאהיה מודע לו, אם למעשה הכול הוא מחשבה אחת?
אם ננסה לדמיין את המצב הזה, נדמה שהמקום הטבעי שבו אמורה להתקיים מחשבה כזו הוא המוח. הרעיון של מוח שמכיל את כל מחשבותינו ושולט בגוף הוא אפשרי - אך אינו הכרחי. הוא נדרש בעיקר כדי לתמוך בתפיסה המקובלת של גוף, נפש, חומר ועולם, אך לא כדי להסביר את האפשרות הפשוטה יותר: שאנחנו והעולם איננו שני דברים נפרדים, אלא ישות אחת. אם כל מה שאנו חווים - כל מחשבה, כל מערכת יחסים, כל תחושה, כל חיבור רגשי או חומרי עם אנשים, דברים או רעיונות - מתקיים בתוכנו, יש היגיון ממשי בהנחה שהעולם ואנחנו הם למעשה דבר אחד. ואם כך, ייתכן שאין צורך כלל לדבר על "מוח" כמיכל שמכיל את המחשבות.
במצב כזה, מה שנותר הוא להכיר בכך שקיימים שני סוגים של מחשבה. האחד - המחשבה המודעת: מכלול מחשבותיי על עצמי ועל העולם, אלה שאני חווה ישירות ויכול לזהות כחלק ממני. השני - מחשבה שאינני מודע לה, אך היא זו שמייצרת את כל מה שנחווה כ"מחוץ" לי. מחשבה זו נראית כאילו אינה שייכת לי, אך למעשה היא מתקיימת בתוכי. ניתן לקרוא לה "תת-מודע". שני סוגי המחשבה הללו - יהיו אשר יהיו - אינם באמת נפרדים: הם מתקיימים בי, או נכון יותר לומר, הם ואני הם באיזשהו מובן אותו הדבר. אלה הם שני היבטים של קיום פנימי אחד.
מכאן נובעת נקודת החקירה המרכזית: לא מהו העולם, אלא כיצד מתרחשת החלוקה הזו בתוך התודעה - בין המודע לבין התת-מודע. במילים אחרות, כיצד התת-מודע יוצר את העולם, וכיצד המודע קולט אותו. מה שאנו תופסים כעולם אובייקטיבי עשוי להיות תוצר של תהליך פנימי מתמשך - מעין שידור מן התת-מודע אל המודע. כל חוויה, כל רגש, כל תפיסה של מציאות - הם תולדה של אינטראקציה בין מה שמתרחש בעומק התודעה לבין ההכרה שלנו בו.
לאור זאת, ניתן לומר שהתפיסה החושית שלנו היא למעשה דמיונית - לא במובן של שקרית, אלא במובן של תיווך פנימי. היא מהווה את גבול המגע בין מה שהתת-מודע "משדר" לבין מה שהמודע "קולט". שני ההיבטים הללו מתקיימים בתוכנו, כחלק מאותה ישות פנימית אחת. כלל התופעות - אירועים, חוויות, תחושות, זיכרונות - כל מה שאנו מכנים עבר, הווה ועתיד - מתקיימים בתוך המחשבה שלנו בלבד, במסגרת דיאלוג פנימי מתמשך.
מכאן ניתן להסיק שהעולם כולו יכול להתקיים בשלמות גם ללא מקור חיצוני. הוא יכול להתקיים כולו בתוך מה שנכנה "המוח" - או כל מרחב פנימי אחר - בדמות מחשבות בלבד. כלומר, אין הכרח להניח קיום של עולם חיצוני כדי להסביר את החוויה שלנו את המציאות.
אך כאן מתגלה הקושי העמוק ביותר. באופן עקרוני, קיימת בי תחושה שאני הוא המקור למחשבותיי המודעות - אני יודע מה אני חושב, למה אני חושב כך, ולעיתים גם מהיכן עולות מחשבות מסוימות. אך כאשר מדובר בתת-מודע, אני נותר חסר ידיעה. אין לי מושג כיצד הוא פועל, מה מניע אותו, או כיצד מתגבשים בו התכנים שהוא "משדר" אלי.
אם אקבל את ההשערה שהתת-מודע הוא המקור לעולם שאני חווה - עליי להשלים עם העובדה שאני למעשה אינני יודע עליו דבר. אינני יודע מה הוא "חושב", כיצד הוא פועל, ואפילו לא מדוע אני מתייחס אליו כאל משהו נפרד ממני, כאשר ייתכן מאוד שהוא אני עצמו. אינני מסוגל לתפוס כיצד ישות פנימית, שהיא לכאורה חלק ממני, יכולה ליצור את כל המערכת הסבוכה שאני חווה - חוקים, מרחב, זמן, דמויות, סיבתיות, תחושות והתרחשויות.
העולם המדומה הזה - הסרט, המטריקס, הסימולציה - גם אם אקבל את האפשרות שהוא נוצר מתוך התת-מודע שלי, עדיין נותר בלתי נתפס. עצם הרעיון שמערכת פנימית אחת יכולה להוליד עולם שלם ממשיך לחמוק מהבנה. כדי להתקרב להבנה הזו, נדרש תחילה להבחין בין רבדים שונים של התודעה.
5. שני סוגים של מחשבה
אנו עומדים, אם כך, מול שני סוגים של מחשבה: המחשבה המודעת והמחשבה הלא-מודעת. המחשבה המודעת היא עצם פעולת החשיבה כפי שאנו חווים אותה ברגע זה - מחשבות על העבר, ההווה והעתיד, על העולם כפי שהוא נתפס בעינינו, על טוב ורע, יופי וכיעור, מוסר וצדק, אהבה, שנאה, קנאה, תקווה ופחד. כל אותם תכנים שמרכיבים את החוויה הפנימית שלנו. היא זמינה לנו, ברורה לנו, ואנו חווים אותה כחלק ישיר מהזהות שלנו.
המחשבה הלא-מודעת, לעומת זאת, חומקת מאיתנו. זו אינה רק מחשבה שאיננו מודעים לה, אלא קטגוריה אחרת של מחשבה - עמוקה וסמויה - שנראית כאילו אינה שייכת לנו, אף שהיא מתקיימת בתוכנו. היא זו שמשדרת אלינו את מה שאנו חווים כעולם חיצוני, או ליתר דיוק: יוצרת את העולם כפי שהוא נחווה על ידינו. ייתכן שהיא אף המקור למחשבה המודעת עצמה. היא מופיעה לעינינו כ"בחוץ" - בדמות עצמים, אנשים והתרחשויות - אך למעשה גם היא אנחנו. זוהי המחשבה שאנו מכנים "התת-מודע".
כאן מתחיל הקושי האמיתי. אם אכן קיימים בי שני סוגים של מחשבה - המחשבה המודעת, שאותה אני חווה ישירות, והמחשבה הלא-מודעת, שנחווית כאילו אינה שייכת לי - מהו מקורן? מי מוליד אותן, אם בכלל יש "מי"? כיצד הן פועלות דרכי, נוגעות בי ומעצבות את מבטי על העולם? ומתוך כך חוזרת השאלה שכבר ריחפה מעל הדברים לכל אורך הדרך: מהו היחס בין שני סוגי המחשבה הללו? האם המחשבה הלא-מודעת היא זו שמייצרת את מה שאני חווה כעולם חיצוני - כך שהעולם עצמו אינו אלא ביטוי שלה, בעוד שהמחשבה המודעת היא האופן שבו אני קולט אותו?
אם יש דרך להתחיל להבין את האפשרות שאנחנו חיים במציאות מדומה, היא אינה פונה החוצה אלא פנימה. עלינו לבחון את הקשר שבין המודע לתת-מודע, או בין הנפש לבין מה שנראה לנו כ"עולם חיצון", כולל הגוף עצמו. המפתח להבנה הזו עשוי להימצא דווקא במה שמחבר בין השניים - או אולי במה שמפריד ביניהם.
ההנחה היא שהתשובה לא תגיע מבחוץ. לא דרך ניסויים, לא דרך מדידות, ולא דרך חקירה של העולם הפיזי. כל אלה יכולים לשמש כעזר - בכך שהם מצביעים על חורים, פרדוקסים או סתירות במערכת התופעות - אך אינם מספקים את התשובה עצמה. אם יש תשובה, היא תתגלה רק דרך חקירה פנימית: אינטרוספקציה, התבוננות מעמיקה של הנפש בעצמה. זוהי חקירה שדורשת כנות רדיקלית, הקשבה שקטה וסבלנות מול המסתורין של עצמנו.
כי אם אכן כל מה שאנו חווים הוא תוצר פנימי - הדרך היחידה להבין את "העולם" היא להבין את עצמנו. ואם כך, מתבקשת שאלה נוספת: האם יש לנו השפעה על התהליך הזה - ועל המציאות כפי שאנו חווים אותה?
6. מהי יכולת ההשפעה של האדם על העולם?
לאור כל מה שנאמר עד כה, השאלה מהי מידת ההשפעה שיש לאדם על העולם שבו הוא חי - שקולה לשאלה עמוקה עוד יותר: כיצד יכולה המחשבה המודעת להשפיע על המחשבה הלא-מודעת, כך שזו תחולל שינויים במציאות כפי שהיא נחווית על ידי המודע - וכל זה, מבלי שהמודע עצמו יידע כיצד זה התרחש. אם העולם שבו אנו חיים הוא, בסופו של דבר, פרי מחשבתנו - אזי מידת ההשפעה שלנו על "העולם החיצון" היא למעשה מידת ההשפעה של המודע על הלא-מודע. ובמבט כזה, ההבחנה הפיזית בין "אדם פרטי" לבין "עולם חיצוני" מתמוססת. אין באמת שניים - יש רק מערכת אחת, תודעתית, שבה המודע והתת-מודע פועלים זה על זה ויוצרים יחד את מה שנחווה כ"מציאות". כך, האדם והעולם הופכים להיות לא שני דברים נפרדים, אלא ישות אחת שיוצרת את סביבתה - ובו בזמן גם את עצמה - ושבהמשך חיה בתוך מה שבראה.
מכאן מתבקשת נקודת חקירה חדשה: האם בכלל ייתכן דבר כזה - מחשבה לא-מודעת? לא תת-מודע במובן הפסיכולוגי המקובל, אלא ממש מחשבה. שהרי מחשבה, מעצם טבעה, דורשת מודעות. היא משהו שמתרחש בתודעה, או לפחות נצפה דרכה. אז איך ייתכן שנכנה את התת-מודע "מחשבה"? הרי אם מדובר במחשבה, היא אמורה להיות נגישה למודעות - ואם אינה נגישה, ייתכן שאין זו מחשבה במובן הרגיל כלל.
זה מרגיש כמו אוקסימורון. אם היינו יכולים לחשוב את התת-מודע, היינו בהכרח מודעים לו - והוא היה מפסיק להיות תת-מודע. אבל זה לא המצב. אנחנו לא יודעים מהו התת-מודע - רק מה הוא איננו: הוא אינו מודע. וכשחושבים על זה לעומק - אם התת-מודע אינו נגיש למודעות, אז גם מה שאנחנו מכנים "העולם החיצון" - אולי בעצם התגלמות של התת-מודע שלנו - לעולם לא יהיה נגיש באמת. לא נוכל להכיר אותו. לא באמת להבין אותו. רק לצפות בו, מרחוק, כסרט מתגלגל מול העיניים. סרט שנקרא החיים - או אולי המטריקס, אשליה או סימולציה.
נשאלת כאן שאלה מהותית: אם התת-מודע הוא ישות הנפרדת מהמחשבה המודעת שלנו - כלומר, נבדלת מן ה"אני" שאנו מזהים בוודאות - מדוע אנו חווים אותו כ"שלנו"? אם כל מה שאנו חווים כחומרי הוא ביטוי של מחשבה, ואם אותה מחשבה היא ה"אני", אז מה קושר את התת-מודע דווקא אלינו? מדוע הוא התת-מודע שלי?
ייתכן שכדי שהמציאות תמשיך להתקיים כפי שאנו חווים אותה, נדרשת מערכת איזון בין המודע לתת-מודע, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי - כשהמודע עצמו אינו מודע כלל לקיומה של מערכת היחסים הזו. אבל מה יקרה אם המודע יתעורר אל התת-מודע? אולי אז יתערערו גבולות המציאות. המודע יתחיל להכיל את התת-מודע, והתת-מודע ייחשף בפני המודע. האם אפשר בכלל שהכול יהיה מודע? אולי ברגע כזה יתבטלו כל ההפרדות, נהפוך לאחד עם הטבע כולו - והמודעות, כפי שאנו מכירים אותה, פשוט תיעלם. ואם כך, ייתכן שהאיחוד הזה בין שני חלקי התודעה הוא עצמו שער לעלייה ברמה - מעבר אל שכבת מציאות גבוהה יותר, בדומה לאפשרויות שהועלו בפרק הקודם.
אך אם מדובר במעבר כזה, ייתכן שהוא אינו נוגע רק למבנה התודעה - אלא גם לגבולות הבסיסיים ביותר של חוויית הקיום שלנו.
7. התחלה וסוף שאיננו חווים
ישנם שני רגעים מכריעים בחיינו - הלידה והמוות - שאולי אנו יכולים לדמיין, אך לעולם לא נוכל לחוות באמת במודעות מלאה. מסיבה זו, איננו יכולים להיות בטוחים לחלוטין שאכן התרחשו או יתרחשו כפי שאנו תופסים אותם.
במהלך חיינו אנו עדים ללידות רבות - תינוקות באים לעולם, חיים חדשים מתחילים - ולכן אנו מניחים שגם אנו נולדנו. אך האם יש לנו באמת הוכחה לכך? איננו זוכרים את הלידה שלנו, לא חווינו אותה. זוהי נקודה שבה אנו פשוט "מופיעים" בעולם.
ובאותה מידה, אנו עדים למוות של אחרים - אנשים עוזבים את העולם והחיים סביבם ממשיכים כאילו דבר לא קרה. לכן אנו מניחים שגם אנו נמות, ושהעולם ימשיך להתקיים בלעדינו. אך האם יש דרך לדעת זאת בוודאות?
הרעיון הזה מתחבר למה שנאמר קודם על חלומות, ומחזק את האפשרות המסקרנת שאולי החיים עצמם הם סוג של חלום. הכניסה והיציאה הבלתי מודעת לחיים - בדמות לידה ומוות - מזכירה את הדרך שבה אנו נכנסים ויוצאים מחלומות.
אם איננו חווים את הרגע שבו נכנסנו "למשחק", ואיננו עתידים לחוות את הרגע שבו נצא ממנו - כיצד נוכל לדעת שאנחנו בתוך משחק מלכתחילה?
ואם ישנה ישות כלשהי - תודעה גבוהה יותר, בורא או מתכנן - שרצתה להכניס אותנו למציאות מדומה ולשלוף אותנו ממנה מבלי שנבין מתי, מדוע או כיצד, האם יש דרך מתוחכמת יותר לעשות זאת מזו שנעשית בפועל? בסופו של דבר, לידה ומוות נתפסים תמיד דרך חוויות של אחרים - מי באמת חווה את הלידה שלו עצמו, זוכר אותה, ומי יכול לומר שחזה במותו או יודע כיצד ייראה העולם בלעדיו? ואם אכן מדובר במעין "כניסה" ו"יציאה" ממשחק שאיננו מבינים, עולה השאלה: לשם מה המשחק הזה מתקיים מלכתחילה?
8. המשחק, הסרט, הסדרה - ואנחנו
נניח לרגע שאנחנו חיים בתוך סרט - אז למה שנרצה להכניס את עצמנו לסרט כזה? או לחלופין, למה שמישהו אחר יבחר לשבץ אותנו בו? ייתכן שהתשובה נעוצה בעצם הרגשות שאנחנו חווים בתוכו. הרי למה אנחנו בכלל צופים בסרטים? משום שהם מפעילים את המערכת הרגשית שלנו בעוצמה, וגורמים לנו לחוות קשת רחבה של תחושות בזמן קצר. סרטים הם דרך מרוכזת, ממוקדת ואינטנסיבית לעורר רגשות - לעיתים כאלה שאינם זמינים לנו בחיים הרגילים. כך, לדוגמה, כאשר אנו רואים דמות עשירה על המסך ומזדהים איתה, אנחנו עשויים להרגיש תחושות שקשורות לעושר, גם אם בפועל אין לנו ממון כלל. מה שמעניין הוא שמבחינת המוח, ובמיוחד המערכת הלימבית - האזור האחראי על עיבוד רגשות - אין הבדל מהותי בין מציאות לדמיון: אותו דפוס עצבי מופעל, משתחררים אותם חומרים כימיים - דופמין, אדרנלין, אנדורפינים - והתוצאה הרגשית זהה כמעט לחלוטין. בפועל, הגוף מגיב כאילו מדובר בחוויה אמיתית: הדופק מואץ, מופיע מתח, לעיתים הזעה, תחושת אופוריה או חרדה - תגובות שמופעלות דרך מערכת העצבים האוטונומית - ממש כאילו היינו חווים את האירוע בעולם הממשי. לכן, ייתכן שה"סרט" שאנחנו חיים בו נועד בדיוק לכך - לספק לנו חוויות רגשיות מגוונות, עמוקות, חדות, לעיתים אף קיצוניות - שבשגרה לא היינו חווים. במילים אחרות, אם אכן החיים הם סרט, ייתכן שהמטרה שלו אינה לחפש אמת, אלא פשוט... להרגיש.
סרט מאפשר לנו לחוות רגשות רבים ומגוונים, בעוצמה ובזמן קצר. אם נרחיב את הדימוי ונניח שהחיים עצמם הם סוג של סרט - הרי שמדובר בסרט מתוחכם, עשיר ומורכב לאין שיעור מזה שאנו רואים בקולנוע. סרט קולנוע רגיל הוא גרסה מרוכזת ודחוסה של חוויות: יש לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, העלילה מובנית, והצופה מזדהה עם הגיבור תוך מודעות לכך שזהו רק סיפור - ושזה לא הוא על המסך. בנוסף, הסרט הקולנועי מתקיים על גבי מסך דו-ממדי ואינו מפעיל את כלל חושינו באופן מלא. לעומת זאת, הסרט של החיים הוא חוויה טוטאלית: הוא פועל דרך כל חמשת החושים, כולל מורכבויות רגשיות עמוקות בהרבה, ואנו שקועים בו לחלוטין - עד כדי כך שאיננו מבדילים בינו לבין מה שנדמה לנו כ"מציאות". לא רק שאנחנו בתוך הסיפור, אנחנו הדמות הראשית, וההזדהות מוחלטת. יתרה מזאת, המשחק הזה כולל אתגר קיומי מהותי: אנחנו יכולים "למות" בו - ולכאורה, רק פעם אחת. אך בניגוד לסרט רגיל, כאן אין לנו ודאות שמדובר רק בהצגה. אנחנו לא באמת יודעים אם, כשה"סרט" יסתיים, נחזור להיות מי שאנחנו "באמת" - מחוץ למערכת הזו, ברובד גבוה יותר. ייתכן שרק עם סיומו, ברגע המוות, תיחשף בפנינו לפתע התמונה הרחבה, ונזכה להבין מיהו הצופה, מיהו השחקן - ומיהו הבמאי.
אולי החיים שלנו דומים יותר לסדרת נטפליקס מאשר לסרט קולנוע. לא סיפור חד-פעמי עם התחלה, אמצע וסוף ברור, אלא פרקים מתמשכים שמתפתחים עם הזמן, חלקם סוערים, חלקם שקטים, אחרים פשוט שם כדי למלא את הזמן. כל בוקר מרגיש כמו פתיח מוכר, כל לילה כמו קרדיטים זמניים - הפסקה לפני העלילה הבאה. ואולי, כמו כל סדרה, גם זו מסתיימת, לא באקורד דרמטי, אלא פשוט כשנגמר הזמן, או כשהקהל מאבד עניין. השאלה היא - מי הקהל? ומי כתב את התסריט? ייתכן שאנחנו לא רק הדמויות אלא גם הצופים - ואולי אפילו אלה שהרכיבו את הפורמט הזה מלכתחילה, ואז שכחו שהם יצרו אותו. כי בלילה, כשאנחנו נרדמים, התודעה נעלמת. לא נחלשת - מתפרקת. אולי זו הפסקת הפרסומות. אולי זה הסט מתרוקן. האם הפרק הבא מובטח, או שאנחנו מתעוררים מחדש בכל פעם, מחליקים לתוך תפקיד שהומצא עבורנו - או על ידינו?
אז מהו ניצחון בסדרה שכזו? לא הסיום, כי הוא יבוא בכל מקרה. ניצחון הוא הרגע שבו אתה מפסיק לחשוב שאתה הדמות ומתחיל להבין שאתה זה שמתבונן בה. לא לברוח מהעלילה - אלא להפסיק להזדהות איתה. וכשהמסך יחשיך, השאלה האמיתית לא תהיה "מה קרה לדמות", אלא: האם מישהו שם לב שהוא בכלל היה על הבמה? כמו בסרט "המטריקס", ייתכן שההבנה עצמה היא הניצחון: להבין את חוקי המשחק, להבין מי צופה בנו - או מי מפעיל אותנו. ואולי, חשוב מזה, להבין שאנחנו בעצמנו גם המפעילים וגם הדמויות על הבמה. ואולי הניצחון האמיתי בסדרה הזו טמון בגילוי עצמו - ברגע שבו נבין שזו סדרה מלכתחילה. באותו רגע ייתכן שנחווה את התובנה שהמציאות הזו, על כל האפקטים, התחושות, הרגשות, הדופק המואץ, ההתרגשויות, הפחדים והשמחות - היא בעצם יצירה פנימית, תודעתית, שלנו. וברגע שנפנים זאת - אולי סוף-סוף נבין שמה שנראה לנו כל כך אמיתי, הוא למעשה רק סיפור, סיפור שאנחנו כותבים, משחקים, וצופים בו - בו-זמנית.
9. בֵּין אשליה להדמיה: חייך כמעשה עיבוד אחד מתמשך
בהתבסס על כל מה שנכתב עד כה, ניתן לקבוע - ולפחות מבחינה מדעית קשה להטיל בכך ספק - שכל מה שהאדם חווה דרך חושיו, ושמופיע לו כעולם חיצוני, מתקיים למעשה בתודעתו. במילים אחרות, החומר שאנו תופסים כ"מחוץ לנו" מתקבל כך רק מפני שמוחנו מעבד אותו באופן מסוים, דרך מערכות נוירולוגיות ייעודיות. אילולא המבנה הייחודי של המוח ותפקודו כפי שהוא, לא היינו חווים את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו. יתרה מכך, לא רק התחושות החושיות, אלא גם המחשבות, הרגשות והתחושות הפנימיות שלנו - כולן מתקיימות אך ורק בתודעתנו. כל רעיון שיש לאדם על העולם ועל האנשים שבו, בין אם הם נוכחים ברגע זה ובין אם לא, מתקיים בראשו בלבד.
אם כך, אם כל חוויותינו הן תוצאה של עיבוד שמתרחש בתוך מוחנו, קשה מאוד לקבוע האם חיינו הם אשליה או שמא פרי הדמיון. שהרי בשני המקרים - גם אם מדובר באשליה וגם אם מדובר בדמיון - אנו חווים את המציאות בדיוק באותו אופן, כפי שהיא נתפסת ברגע זה. ההבדל טמון רק בשאלת המקור: האם תפיסותינו נובעות ממקור חומרי "אמיתי", או שמא מדובר ביצירה פנימית של התודעה.
בתרחיש הראשון, זה של האשליה, עולה השאלה - מה באמת מצוי שם בחוץ, מעבר לגבולות מוחנו? מהו אותו גורם שמפיק את כלל הרשמים שאנו חווים - רואים, שומעים, חשים - כפי שטוען המדע? לפי גישה זו, קיימת מציאות חיצונית שמעבירה אותות אל המוח, אולם מה שאנחנו חווים הוא עיוות של הדבר האמיתי, תוצאה של תהליך ההמרה והעיבוד הנוירולוגי. כלומר, יש מוח, ויש עולם חיצוני שמשדר אליו גירויים - אך האופן שבו אנו חווים אותם שונה מהמקור. לזה אנו קוראים "אשליה", או המציאות כפי שהיא מוכרת לנו.
האפשרות השנייה היא שמה שאנו חווים כרגע אינו נובע מעולם חיצוני כלל, אלא מעולם מדומה. כלומר, ייתכן שאין שום דבר "שם בחוץ", וכל מה שאנחנו תופסים מוזן אלינו מתוך מנגנון כלשהו - אולי אל המוח, ואולי אל מה שאנו מכנים "האני" - שמספק מידע ממקור בלתי ידוע. את זרם התחושות והחוויות הזה אנו מכנים "מציאות", אף שהוא עשוי להיות בסך הכול תוצר של דמיון.
כסובייקטים החווים את עולמם מבפנים, מוקפים ברצף תחושות, מחשבות ורגשות, קשה לנו עד מאוד להבחין או להכריע האם אנו חיים באשליה שנובעת מהמרה של עולם חיצוני אובייקטיבי, או שמא אנו חיים בעולם מדומה טהור שאין מאחוריו דבר מלבד חוויה עצמית ומנגנון כלשהו שיוצר אותה. כידוע, המוח האנושי מחולק לאזורים שונים, שלכל אחד מהם תפקיד מוגדר: ישנו, למשל, אזור האחראי לקליטת מידע חושי, המועבר אליו דרך מערכת העצבים ההיקפית, ומנותב לאזורים אחרים האחראים על עיבוד הראייה, השמיעה, הרגשות, הזיכרון ושיווי המשקל. אך האם ייתכן שהעצבים ההיקפיים, שאמורים לתווך בין העולם החיצוני לבין התודעה, אינם בדיוק מה שאנחנו סבורים שהם? האם ייתכן שהם אינם מנגנון ביולוגי רגיל, אלא סוג אחר של מערכת - כזו שמעבירה מידע לא מאזורים חיצוניים, אלא ממקור שונה לגמרי, אולי פנימי או בלתי ידוע? באופן רציונלי, לא ניתן לשלול את האפשרות הזו.
במציאות מדומה, המושג "חוץ" מאבד משמעות. די בשינויים קלים במבנה של אזורים מסוימים במוח - כאלה שאחראים על קליטת מידע - כדי ליצור חוויה של מציאות חיצונית, גם כשאין כזו בפועל. אותם אזורים, במקום שיוזנו על ידי גירויים שמקורם בעולם הפיזי, יכולים לקבל נתונים ממקור פנימי או חיצוני לא-פיזי, מבלי שהשאר - מערכות העיבוד, הרגש, הזיכרון וכו' - יידרשו להשתנות כלל. בעולם כזה, שבו כל החוויות נובעות מדמיון או הזנה פנימית, התופעות שאנו נוהגים לייחס להן משמעות טבעית - כמו אור, קול, תנועה או חומר - מאבדות את ממשותן. הן מרוקנות מתוכן, משום שגם "הטבע" עצמו אינו קיים עוד כאובייקט חיצוני. הוא מתקיים אך ורק כמחשבה, כהתרחשות פנימית בתודעה שלנו.
10. אשליה או הדמיה? התער של אוקאם
כדי לנסות ולהכריע בדילמה שבין עולם כאשליה לעולם כדמיון, אפשר לפנות לשאלה יסודית אחת: איזה מהשניים פשוט יותר במונחים קיומיים? איזו אפשרות סבירה יותר מנקודת מבטו של יוצר כלשהו - האם קל יותר לבנות אשליה הנשענת על עולם פיזי חיצוני, עשיר ואינסופי, או ליצור מנגנון המדמה מציאות ומזין ישירות את מערכת הקליטה שלנו במידע שנראה, נשמע ומרגיש כמו חומר, מרחב וזמן?
מבחינה טכנית, יצירת אשליה שדורשת עולם חומרי שלם - עם זמן, מרחב, סיבתיות, כוחות טבע, אטומים, כוכבים, תגובות גרעיניות, יסודות כימיים, דנ"א, עקרונות פיזיקליים ויקום שלם שמקיים חיים - היא פעולה מורכבת לאין ערוך. היא מחייבת לא רק בריאה אלא גם תחזוקה שוטפת של מערכת אינסופית ומסובכת. לעומת זאת, יצירת מציאות מדומה שמוזנת ישירות אל המוח, כמו הקרנה של סרט פנימי, אינה זקוקה לשום תשתית פיזית ממשית. אין בה צורך בזמן, מרחב, חומר או חיים - אלה הופכים להיות מושגים פנימיים בלבד, ולא תנאים ממשיים לקיומה. בעולם כזה, כל הדרמה של המציאות - מהחלקיקים התת-אטומיים ועד לגלקסיות - מתרחשת רק כחוויה מנטלית. די בהזרמה של מידע ישירות אל התודעה, מבלי להזדקק לדבר מה שמתקיים "מחוץ" לה.
כאשר אנו עומדים בפני שתי אפשרויות להסבר של תופעה כלשהי - האחת מורכבת, מרובת הנחות וישויות, והשנייה פשוטה, חסכונית ומסתפקת במה שניתן לדעת בוודאות - נכנס לתמונה עיקרון "התער של אוקאם". עיקרון זה קובע: אין להרבות בישויות מעבר לנחוץ, או בניסוח מודרני - מבין כמה הסברים אפשריים יש להעדיף את הפשוט ביותר.
בהקשר של השאלה הפילוסופית האם אנו חיים בעולם ממשי וחיצוני או בעולם מדומה, ניצבות בפנינו שתי חלופות:
1. עולם חיצוני אובייקטיבי - הכולל מרחב, זמן, חומר, חוקי טבע, אינספור ישויות אחרות, וסיבתיות הפועלת מחוץ לתודעתנו.
2. עולם מדומה - שבו אין הכרח להניח דבר מעבר לעצם קיומה של תודעה החווה את עצמה.
החלופה הראשונה דורשת שורת הנחות ארוכה שאינה נגזרת מהחוויה הישירה שלנו. לעומת זאת, החלופה השנייה - לפיה המציאות כולה נוצרת בתודעה - מסתפקת בעובדה היחידה שאיננו יכולים להכחיש: אנו חווים. לפיכך, על פי עקרון התער של אוקאם, ההסבר הפשוט - שאנו חיים בעולם מדומה המוזן לתודעתנו - הוא ההסבר העדיף. לא כי הוא "נכון" בהכרח, אלא כי הוא חסכוני יותר בהנחות ומסתמך רק על מה שוודאי.
אך ייתכן שהשאלה אינה מסתיימת כאן. ייתכן שעצם הניסיון להכריע בין האפשרויות מניח מראש הבחנה עמוקה יותר - בין "תודעה" לבין "עולם". ואם כך, אולי השאלה האמיתית אינה איזו אפשרות נכונה יותר, אלא האם עצם ההבחנה הזו תקפה מלכתחילה.
11. האחדות שאינה יודעת שם
אם אכן ההבחנה בין "תודעה" לבין "עולם" אינה מובנת מאליה כפי שנדמה, ייתכן שלא נכון עוד לשאול מה יש "שם בחוץ", אלא לשאול מהי עצם השאלה. כי כשאנחנו שואלים מה קיים באמת (אונטולוגיה), אנחנו כבר מניחים שיש "שם", ושיש "קיים". אבל אולי עצם ההבחנה הזו - בין מהות לבין הופעה, בין פנים לחוץ - היא תחילתה של אשליה. יש שמאמינים שהכול עשוי מחומר - אטומים, אנרגיה, מרחב וזמן (מטריאליזם / פיזיקליזם). אחרים סבורים שהכול נובע מהתודעה - מהחיים הפנימיים, מהחוויה, מהרוח (אידיאליזם). אלו שתי דרכים שונות לתאר את אותו דבר מסתורי שמולנו - או בתוכנו.
גם את השאלה "איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים?" (אפיסטמולוגיה), חילקו לשני כיוונים: יש שאומרים שהידיעה באה מהחושים - ממה שאנחנו רואים, שומעים, נוגעים (אמפיריציזם). ויש שטוענים שההכרה נובעת מהשכל, מהיכולת לחשוב ולהבין (רציונליזם). אבל האם ייתכן ששתי הדרכים האלו נשענות על אותו מבנה - מבנה שכבר הניח מראש שיש "אני" שמביט על "עולם"?
ג'ורג' ברקלי הציע רעיון עמוק: כל מה שנחווה - מתרחש בתודעה (אידיאליזם סובייקטיבי). אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו רואים משהו "חיצוני", אנחנו חווים תודעה שמארגנת תחושות. ואם הכול קורה בפנים - מה בכלל קורה בחוץ? ואם נוותר גם על קיום החומר וגם על החושים, מה נותר מהמחשבה עצמה? אם אין גירוי ואין תחושה - מי חושב, ולמה? זוהי בעיה עמוקה בתודעה עצמה (בעיית האתחול), כי בלי הקשר, בלי שורש - גם מחשבה אינה עוד מה שחשבנו שהיא.
וכך מתפוררות ההבחנות הישנות: בין גוף לנפש (דואליזם), בין חוש לשכל, בין חומר לרוח. כל אלו אולי אינם אלא ניסיונות להחזיק בשני קצוות של דבר אחד. אולי מה שיש הוא פשוט - מהות אחת, בלתי מחולקת, שאין לה פנים ואין לה חוץ (מוניזם). לא חומרית, לא רוחנית - אלא הוויה שלמה, שקטה, שמתבוננת בעצמה דרך רמזים של קיום. וכשההבדלים מתמוססים, לא נשאר "אני" מול "העולם" - אלא הוויה אחת, חיה ונושמת, שמכירה את עצמה מבפנים דרך חוויית הקיום.
12. כשההגדרה מחטיאה: הרמב"ם, השלילה והמהות הנסתרת
העולם כולו - הפנימי והחיצוני, העבר, ההווה והעתיד, הזמן, החושים, המרחב וכל מה שבתוכו - כל אלה אולי אינם אלא מופע אחד של מהות יחידה, כוללת, בלתי נחלקת. תיאוריות כמו Block Universe או Eternalism רומזות בדיוק על כך: שכל הקיום הוא ישות שלמה אחת, שאינה משתנה בזמן אלא פשוט "היא". ומה ניתן לומר על מהות כזו? ככל הנראה - כלום. כל ניסיון להגדיר אותה נידון להחטיא את עצם טבעה.
אולי עלינו להתחיל דווקא בשלילה - לא באמצעות תיאור, אלא דרך הבנה של מה שאי-אפשר לומר עליה. זוהי "שלילת התארים" לפי הרמב"ם. הרמב"ם (רבי משה בן מימון, 1138-1204) היה מגדולי הפילוסופים והפוסקים ביהדות, רופא ומדען, שפעל בספרד, מרוקו ומצרים. הוא חיבר את "משנה תורה" - קודקס הלכתי מקיף - ואת "מורה הנבוכים", שבו ניסה לגשר בין הפילוסופיה האריסטוטלית לתורת ישראל.
שלילת התארים לפי הרמב"ם היא שיטה שמטרתה לשמור על אחדות מוחלטת של האל, ולהימנע מלתאר אותו בתכונות חיוביות כמו "חכם", "טוב" או "רחמן". לדעת הרמב"ם, כשאנו אומרים על אלוהים שהוא "חכם", אנו משתמשים בשפה אנושית שאינה מתאימה למהותו, משום שהיא יוצרת הבחנה בין מהות לבין תכונה - הבחנה הפוגעת באחדותו הפשוטה והמוחלטת. לכן, כל ניסיון לתאר את האל במונחים חיוביים אינו מקרב אותנו להבנה, אלא דווקא מרחיק ממנה.
הרמב"ם כותב ב"מורה הנבוכים" כי כאשר מדובר באל, אין לנו אפשרות להבין את מהותו באמת, ולכן הדרך הקרובה ביותר להבנה נכונה היא להודות בכך שמהותו נסתרת מאיתנו - ולדבר עליה רק על דרך השלילה. במקום לומר "האל חכם", אפשר לומר "האל אינו טיפש", במקום לומר "האל חזק", נאמר "האל אינו חלש". אמירות כאלה אינן קובעות מה כן יש בו, אלא רק מה לא קיים בו - ובכך נמנעות מלהחיל עליו תכונות אנושיות.
יתרה מכך, ייתכן שגם המסגרת הבסיסית ביותר של החשיבה שלנו - זו שמבחינה בין כן ללא, בין יש לאין - אינה מוחלטת כפי שנדמה לנו. האם ייתכן שהמהות שלפנינו - בין אם זה העולם ובין אם אנחנו עצמנו - אינה רק חומר ואינה רק לא-חומר, אלא גם וגם, או אולי משהו אחר לגמרי? ייתכן שקיים מצב שלישי, שאינו מתיישב עם ההבחנות הדו-קוטביות שבהן אנו רגילים לחשוב.
הרי עצם החלוקה בין חומרי ללא-חומרי, בין ממשי למדומה, נובעת ממבני החשיבה האנושיים - אך אין כל ודאות שהמציאות עצמה מחויבת למסגרות הללו. ואם כך, אולי גם אנחנו - כמי שמכילים את כל מה שיש, את הפנים ואת החוץ, את התודעה והלא-מודע, את הנפש והעולם - איננו מתיישבים עם שום קטגוריה מחשבתית.
אולי עצם קיומנו, כמו קיום הכול, אינו ניתן להכלה בתוך הלוגיקה שבאמצעותה אנו מנסים להבין אותו. ובמקרה כזה, אנחנו - יחד עם העולם כולו - עשויים להיות דבר אחד, חסר הגדרה, נטול תכונות, בלתי מדיד, בלתי ניתן להבנה מלאה או לתפיסה מודעת. לא משהו שאפשר לדעת אותו - אלא אולי רק להיות אותו?
13. האם נכתבנו בשפה שאיננו יכולים לקרוא?
והשאלה הגדולה שנותרת תלויה באוויר: מה יקרה אם נבין - באמת נבין - שזה המצב? מה תעשה לנו ההכרה שאנחנו לא יכולים להבין את עצמנו? על בסיס הרעיון הזה עולה שאלה מסקרנת: האם מערכת שנכתבה בשפת קוד מסוימת מסוגלת לראות את הקוד שבו היא עצמה כתובה? אולי "לראות" אינה המילה המדויקת - הכוונה היא ליכולת לזהות, להבין, או אפילו להיות מודעת לאותו קוד שמרכיב אותה. ואם לא - האם כל ניסיון להבין את הקוד, קל וחומר לשנות אותו, נידון לכישלון מראש?
כאן עולה קשר מפתיע אך בלתי נמנע למשפט אי-השלמות של המתמטיקאי קורט גדל: גדל, שנולד באוסטריה ונחשב לאחד המוחות החריפים של תורת ההיגיון, הראה שלכל מערכת פורמלית מספיק עשירה קיימות טענות נכונות שאינן ניתנות להוכחה בתוך המערכת עצמה. אם נשליך זאת על התודעה, או על האדם בכלל, ייתכן שאנו פועלים בתוך מערכת שאינה מסוגלת להבין את עצמה במלואה - לא בגלל חוסר ידע, אלא בגלל מגבלה מבנית עמוקה. מכאן מתחדדת השאלה: האם האדם מסוגל להבחין בקוד שבו הוא עצמו "נכתב"? ואם אנו חיים בתוך סימולציה, או מציאות מדומה כלשהי - האם יש לנו בכלל גישה ל"שפת התכנות" של הקיום שלנו?
ואפילו אם אין מדובר בסימולציה, אלא בכך שאנו תוצר של מערכת חוקים כלשהי - ביולוגית, קוסמית, אלוהית או אחרת - האם אנו יכולים, מבחינה עקרונית, להבחין במה שמרכיב אותנו? האם נוכל להבין את אבני הבניין הראשוניות שמהן אנו עשויים? זו אינה שאלה פיזיולוגית. לא מדובר בידיעה על תאים, מולקולות או DNA, אלא במבט אחר - מבט של יוצר, לא של יציר. האם אנו מסוגלים לראות את עצמנו דרך העיניים של מה שיצר אותנו? ואם לא - האם עצם הניסיון להבין את "הקוד" שלנו, את המבנה העמוק ביותר של קיומנו, נידון לכישלון? אולי אנחנו פועלים מתוך מבנה שאינו מסוגל להכיר את עצמו מבפנים. זו מחשבה מתסכלת - אך גם חיונית. ואם כך, מה המשמעות של כל ניסיון להבין את עצמנו באמת?
14. האם הצופה הוא גם הנצפה?
אם אכן קיימת מגבלה מבנית שמונעת ממערכת להבין את עצמה במלואה, עולה שאלה עמוקה לא פחות: האם תודעה יכולה להתבונן בעצמה?
מקובל לחשוב שהמחשבה מתקיימת במוח, ויש לנו כיום את היכולת להתבונן במוח באמצעים מתקדמים - לבצע סריקות, למדוד פעילות עצבית, ולעקוב אחר תהליכים אלקטרו־כימיים. אך השאלה המהותית אינה טכנית אלא עקרונית: האם ייתכן, מבחינה תיאורטית, שמחשבה תוכל להתבונן בעצמה?
יש כאן אופי מעגלי עמוק. כל מה שאנחנו תופסים כ"חיצוני" מתקיים למעשה בתוך מערכת התודעה שלנו. העולם כולו - או לפחות החוויה שלנו ממנו - מתרחש בתוך הראש. גם כאשר אנו "מתבוננים" במוח עצמו, למשל באמצעות הדמיה מוחית, איננו רואים את המוח מבחוץ. אנו חווים הדמיה של המוח בתוך המוח, דרך תהליך ראייה שמתקיים בעצמו בתוך התודעה.
זוהי רקורסיה - תהליך שבו המערכת מנסה להתבונן בעצמה מתוך עצמה, מבלי שתהיה לה נקודת ייחוס חיצונית. ואז עולה השאלה הבלתי נמנעת: האם מחשבה יכולה באמת לצפות בעצמה? או שכל ניסיון כזה הוא מעגל סגור, שבו לא ניתן לחלץ הבחנה אמיתית?
15. למי השורות האלו נכתבות?
אם איננו יכולים להבין את עצמנו במלואנו, ואף לא להתבונן בעצמנו מבחוץ, ייתכן שהקושי האמיתי מתחיל רק כאן: לא במבנה המחשבה, אלא במשמעות הקיום שנגזרת ממנו.
ייתכן שיהיה קשה לנו יותר להתמודד עם ההנחה שאנחנו חיים במציאות מדומה מאשר עם הרעיון שאנחנו חיים בעולם אשלייתי. הסיבה לכך היא שמציאות מדומה מציבה בפנינו בעיה פילוסופית-מוסרית עמוקה, בעלת השלכות קיומיות לא פשוטות. בעולם כזה, כל מה שקיים - פרט למחשבה שלי - אינו אלא דימוי: כמו סצנה בסרט, דמות במשחק מחשב, או תסריט בתוך סימולציה.
במצב כזה, אם מישהו היה "מכבה את המערכת", כלומר מנתק את הזרם, העולם כולו היה נעלם ברגע. לא רק העולם, אלא גם כל האנשים, התחושות, הקשרים והרגשות - היו נעלמים כאילו לא היו מעולם. וזה בדיוק מה שמקשה עלינו לקבל את האפשרות הזו: היא מציבה את כל מי ומה שאכפת לנו ממנו - כולל הקיום שלנו עצמנו - בפרספקטיבה קיצונית ומערערת.
אבל ההיעלמות הזו אינה מתרחשת רק עם כיבוי פיזי של המערכת. היא מתרחשת כבר ברגע שבו אנו מבינים את משמעות האפשרות הזו: שכל העולם החומרי שסביבנו, וכל המחשבות והרגשות שלנו עליו, מתקיימים אך ורק בתוך הדמיון שלנו. שהעולם הזה, בפשטות, מזויף.
וכאן עולה שאלה מסקרנת: למי נכתבות השורות האלה? את מי אני מנסה לשכנע? את הדמיון של עצמי? או שמא אני פונה אל "הזולת", שגם הוא - ייתכן - אינו אלא חלק מאותו דמיון?
16. אתה לא מה שאתה חושב: השערת ראסל, מוח בולצמן, וסוליפסיזם קיצוני
אם איננו יודעים למי אנו פונים - ואפילו לא אם יש "אחר" מחוץ לנו - ייתכן שהספק צריך להעמיק עוד יותר: לא רק לגבי הזולת, אלא לגבי עצם הזמן, הזהות והעולם כולו. האם באמת גדלת, למדת, אהבת, סבלת, התפתחת - או שייתכן שכל אלה הם רק תבנית של זיכרונות שהושתלו בך לפני חמש דקות? זו אינה שאלה מדע בדיוני, אלא אחת מהשאלות הפילוסופיות החודרניות ביותר שהועלו במאה העשרים.
השערת חמש הדקות של ברטרנד ראסל (Bertrand Arthur William Russell, 1872-1970) מציעה בדיוק זאת: ייתכן שהיקום כולו נברא רק לפני רגע - אך נברא כך שיכיל בתוכו את כל הסימנים שמעידים על עבר. זיכרונות, ספרים, מאובנים, תחושת המשכיות - הכול כבר "שם". כלומר, ייתכן שהעבר שאנו בטוחים בו לא התרחש כלל, אלא רק מופיע כאילו היה. אין דרך לוגית או אמפירית להפריך תרחיש כזה, משום שכל ראיה שנשתמש בה כבר שייכת להווה - שאולי נוצר זה עתה.
רעיון "מוח בולצמן" (Ludwig Boltzmann, 1844-1906) הולך צעד נוסף: ייתכן שתודעה שלמה - עם זיכרונות, זהות וחוויות - יכולה להיווצר באופן אקראי מתוך תנודה רגעית של חלקיקים ביקום. בלי עבר, בלי סיפור, רק הופעה רגעית עם אשליה של חיים שלמים. אם כך, כיצד ניתן לדעת אם מה שאתה זוכר הוא תוצאה של חיים - או של מקריות קוסמית חולפת?
והשלב הקיצוני ביותר הוא הסוליפסיזם: ייתכן שאין כל תודעה מלבד שלך. אולי העולם כולו - אנשים, זמן, מרחב - מתקיים רק כתופעה בתוך התודעה שלך. אינך צופה בעולם - אתה יוצר אותו תוך כדי צפייה.
שלוש הגישות הללו מערערות על מה שנראה מובן מאליו: שהעבר אמיתי, שהזהות רציפה, ושקיים עולם מחוץ לנו. ואם אי אפשר להבחין בין מציאות אמיתית למציאות מדומה - מה המשמעות של אמת?
אם אינך יכול להוכיח את קיומו של העולם - מה בכל זאת נותר לעשות? נדמה שלא מדובר עוד בשאלה תיאורטית בלבד, אלא בבחירה מעשית של דרך חיים בתוך אי-הוודאות.
אפשרות אחת היא להמשיך לשחק את המשחק. גם אם הכול מדומה, יש בו עקביות, חוקים פנימיים, רצף של חוויות. אפשר להמשיך להתנהל בתוך העולם כאילו הוא אמיתי - אך מבלי להיאחז בו באופן מוחלט. לא לקחת כל כאב כאמת נצחית, ולא כל הצלחה כהישג סופי. לראות בכל חוויה חלק ממשחק רחב יותר, כזה שאפשר להשתתף בו ברצינות - אך לא בכובד מוחלט.
אפשרות שנייה היא לשאול, שוב ושוב. לא לקבל כמובן מאליו את מה שנראה מובן, לא להאמין באופן עיוור לחושים, לזיכרונות או למוסכמות. לא כדי לשקוע בפרנויה או לאבד אחיזה, אלא כדי לחיות בערות - במצב שבו גם הוודאות וגם הספק נוכחים יחד, וכל דבר נבחן מחדש, לא מתוך פחד אלא מתוך פתיחות.
אפשרות שלישית היא להתמקד בהווה. אם העבר מוטל בספק והעתיד טרם קיים, הרי שהרגע הנוכחי - התחושה, המבט, הנשימה - הוא כל מה שיש באמת. לא כאמירה פשטנית, אלא כהכרה עמוקה: כל מה שאנו חווים מתרחש תמיד כאן ועכשיו. לחיות את הרגע הזה במלואו, אולי אפילו בפעם הראשונה באמת, בלי להישען על סיפור שכבר אינו ודאי.
והאפשרות העמוקה מכולן היא להיזכר: ייתכן שאתה היוצר. ייתכן שאינך ישות בתוך סימולציה, אלא הסימולציה עצמה. לא נקודה בתוך המציאות, אלא התהליך שמחולל אותה. הבנה כזו אינה מבטלת כאב, פחד או קושי - אך היא משנה את משמעותם. אתה כבר אינך רק מי שחווה את המציאות, אלא גם מי שמאפשר אותה. לא רק שחקן בתוך הסיפור, אלא גם זה שמחזיק את הבמה שעליה הוא מתרחש.
ואולי, בתוך כל האפשרויות הללו, אין צורך לבחור באחת בלבד. אולי עצם ההכרה - בכך שאיננו יודעים, בכך שהמציאות אינה מובנת מאליה, בכך שהגבול בין אמת לאשליה נותר פתוח - היא כבר צורת חירות. לא חירות לשלוט בעולם, אלא חירות להתבונן בו מבלי להיאחז בו לגמרי.
כל עוד אתה מודע לכך - אולי זה כל מה שצריך.
17. מחיר הידיעה? ויתור על המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה
נהיה מה שנהיה - התפיסה שהחיים שלנו הם סרט עלולה להיות מדרון חלקלק, מאתגר ואף מסוכן להמשך הקיום שלנו כפי שאנחנו מכירים אותו. ייתכן מאוד שהמחיר של הידיעה - לדעת באמת מהו עולמנו או מיהו האדם - יהיה, בסופו של דבר, ויתור מוחלט על כל מה שצברנו עד כה: כל הקשרים, הרגשות, ההישגים והתחושות, כל מה שנבנה בתוך המרחב המדומה הזה שאנחנו תופסים כמציאות. במילים אחרות, ברגע שנכיר את העולם האמיתי, אפילו אם רק נתקרב להבנה חלקית שלו, נצטרך אולי להיפרד מהעולם המדומה - שהוא למעשה העולם שלנו - וזהו המחיר שעלינו לשלם כדי לדעת. ומכאן עולה השאלה: על מה, בעצם, אדם מוכן לוותר כדי להכיר את האמת?
בסופו של דבר, ישנם מאזניים: בצד אחד כל מה שהאדם תופס - החומר, הרוח, הקשרים, הזהות - כל מה שמרכיב את עולמו, מדומה או אמיתי, אך זה עולמו שלו, ובצד השני - האמת: היכולת להתבונן מלמעלה, ללא תלות רגשית, במתרחש למטה, להבין ולהכיר את מה שבאמת ישנו, אם ישנו, מחוץ לדמיון.
אולי האדם יוכל, יום אחד, לחצות בין שני הצדדים - מן המציאות הנתפסת אל האמת הגולמית - אך לפני הצעד הזה עליו לשאול את עצמו אם הוא באמת מוכן לכך: האם הוא מוכן לצאת מן המערה, להפסיק לראות את הצללים המרצדים על קירותיה, ולהתבונן באור היום - האמיתי? במשל המערה של אפלטון (Plato, 428-348 BC) מתוארים בני אדם הכבולים במערה כל חייהם, פונים אל הקיר ורואים רק צללים המוטלים מאחוריהם, ועבורם הצללים אינם ייצוג אלא המציאות עצמה. השחרור והיציאה החוצה אינם רגע של נחמה אלא הלם: האור מסנוור, הראייה מתערערת, וכל מה שהיה מוכר מאבד תוקף, ורק בהדרגה מתברר שהכאב אינו עונש אלא סימן למעבר - מן המדומה אל הממשי.
ככל שהוויתור עמוק יותר - על הקשרים, על הזהות, על התשוקות - כך ייתכן שיגדל גם עומק הגילוי, וייתכן שדווקא ויתור מוחלט יוכל לאפשר לאדם לפגוש עולם חדש, לא מדומיין ולא צפוי - כזה שזר לגמרי למה שאנחנו מסוגלים להבין או לדמיין, לפחות כרגע.
אנו צריכים לזכור, בכל רגע ורגע, שזהו מצבנו, ולהקדיש את מיטב זמננו למחשבה הזו, שכן מחשבות יומיומיות הקשורות לריצות היומיום, למשימות ולדאגות - כלומר, להשתתפות במשחק או בפרקים של הסדרה - הן ריקות מתוכן עבורנו, אלא אם המטרה שלנו היא לשחק. הזמן שלנו צריך להיות מושקע בעיקר בניסיון להבין את המנגנון שמפעיל את הכול, את מהות המחשבה הכוללת, הטוטאלית, שהיא הכול - החיים בתוך המטריקס - והתודעה הזו, ההכרה בזה, צריכה להיות תמיד נוכחת, כל הזמן, לנגד עיננו.
ההבנה הזו תשנה מן הסתם את סדרי העדיפויות שלנו: היא תצמצם את הערך שאנחנו נותנים לדברים רבים בעולם הזה ותעלה את הערך של אחרים - כאלה שמכוונים אותנו לעבר הידיעה, ההתעוררות וההיזכרות, ולכן המחשבה שלנו צריכה להיות מרוכזת רוב הזמן בידיעה הזאת, כי רק דרכה ייתכן שנוכל לצאת מהשכחה ולפגוש את מה שמעבר.
ייתכן שכל מה שקיים - היקום כולו, האינסוף שבמרחב ובזמן, החומר, ההיסטוריה ואנחנו עצמנו - אינו אלא מחשבה אחת, והשאלה היא האם ההבנה הזו צריכה לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים: האם הרגשות שלנו יישארו כשהיו, או שמא יתחולל בהם שינוי, ומה לגבי המוטיבציות שלנו - הרצון להצליח, להיראות, להשיג ולהשתייך?
האם מושגים כמו טוב ורע, יפה ומכוער, אהבה ודחייה מאבדים משמעות ברגע שאנחנו יודעים שהכול הוא מחשבה אחת כוללת שלנו? האם הידיעה הזו - לא כתיאוריה, לא כאמונה ולא כרעיון מופשט, אלא כידיעה ברורה ומוחלטת - אינה מבטלת את כל אותם רגשות, את מערכות המוסר ואת כל מה שחשבנו שחייבים לעשות ביומיום, והאם לא נדרש, ברגע כזה, מהפך בתודעה - היפוך של 180 מעלות בתפיסה שלנו את המציאות הפיזית, הרגשית והמוסרית?
האם עצם הידיעה הזו אינה אמורה לשנות מן היסוד את ההתנהגות שלנו, את ההבנה שלנו ואת עצם היותנו? אם העולם כולו הוא מחשבה, ואם אנחנו המחשבה הזו, אז כל דבר שהאמנו בקיומו מחוץ לנו מתגלה כאשליה, המשחק נחשף והחשיבות שנתנו לדברים רבים מתפוגגת, כי אם הכול מתקיים רק במחשבה ואין דבר מחוץ לה - אז אין דבר באמת מוחלט ואין דבר באמת חיצוני, וברגע שזה נהיה ברור, אולי כל מה שנותר הוא לבחור: האם להמשיך לשחק... או להתחיל להתעורר?
18. האם להמשיך לשחק או להתחיל להתעורר?
אם בחרנו להתעורר, המשמעות איננה נטישה של העולם, אלא התבוננות בו באופן חדש לגמרי - לא כבריחה, אלא כחדירה פנימה אל תוך מהות הדברים, מבלי להילכד בצורתם. ההתעוררות אינה הפסקת המשחק, אלא זכירה תוך כדי המשחק שאתה גם המחבר, גם השחקן, גם הקהל וגם הבמה, והיא מזמינה לחיות כל רגע מתוך מודעות לכך שהכול - כל מה שנראה, נשמע, מורגש ונחשף - מתקיים בתוך שדה אחד של תודעה.
בתוך מצב כזה הרגשות אינם נעלמים אלא משתנים: הכעס, הקנאה והצורך להוכיח מתמוססים בהדרגה, משום שאין עוד "אחר" שמולו יש להתחרות, בעוד שהאהבה, השמחה והשלווה מעמיקות, כי הן חוזרות למקורן הטבעי - תחושת האחדות עם כל מה שיש.
גם המוסר משתנה: הוא כבר אינו מוּנָע מחוקים חיצוניים, אלא מתוך היזכרות פשוטה וישירה - איך אפשר לפגוע במישהו, אם הוא אני? איך אפשר לרמות, אם אין הפרדה בין השולח לנמען? העשייה בעולם אינה נפסקת, אך היא נעשית מתוך חופש ולא מתוך כפייה, וההישגים, ההצלחות והמעמד מקבלים מקום אחר - לא כיעד שיש להשיג, אלא כהשתקפות רגעית של תנועה רחבה בהרבה.
בסופו של דבר, ההתעוררות היא חזרה הביתה - אל ההבנה שהכול מתקיים בתודעה אחת, כוללת, שאינה זקוקה לשום הוכחה. וכעת, משהפתח נפתח, נותרת רק הבחירה: להמשיך להתנהל כאילו שכחנו, או להתחיל לזכור ולפעול מתוך הידיעה, לשקוע חזרה בחלום, או לחלום את החלום ביודעין - להמשיך לשחק... או להתחיל לשחק אחרת.
אך אם הכול תלוי באופן שבו אנו מתבוננים, זוכרים ומבינים את מקומנו בתוך המשחק, עולה שאלה נוספת: מהם הכלים שבאמצעותם אנחנו בכלל חושבים את המציאות? כיצד אנו מבחינים בין אמת לשקר, בין יש לאין, בין אפשרי לבלתי-אפשרי? ייתכן שגם המסגרת הלוגית שעליה נשענת כל מחשבה אנושית אינה רק כלי ניטרלי להבנת העולם, אלא חלק מן הדרך שבה העולם מופיע עבורנו מלכתחילה.
