רצון חופשי

1. רצון חופשי בעולם מוכתב: פרדוקס הבחירה האנושית

האם אנחנו באמת בוחרים את מעשינו, או שאנו פשוט פועלים מתוך רצונות שאיננו בוחרים בהם ואיננו מבינים את מקורם? גם אם נדמה לנו שאנחנו חופשיים לפעול, ייתכן שהרצונות עצמם - ההעדפות, הדחפים, השאיפות - מעוצבים על ידי מנגנונים ביולוגיים, חוויות עבר או תכנות עמוק המוטמע בנו, מבלי שיש לנו שליטה בהם או אפילו גישה אליהם. אם כך, האם ה"אני" שמאמין שהוא מחליט אינו אלא דמות בתוך סיפור שכבר נכתב? אולי אנו פועלים כמו דמויות במשחק מחשב  - NPCs (Non-Playable Characters): מגיבים, נעים, מדברים - אך עושים זאת מתוך מנגנון תגובה שאינו בוחר בעצמו?

ומעבר לשאלה זו, מתעורר קושי עמוק יותר: מה משמעותו של "אני" בעולם שבו הרצון עצמו אינו באמת שלי? אם אינני שולט ברצונותיי - האם אני שייך לעצמי? ואם הרצון שמניע אותי אינו "שלי" - של מי הוא? האם זו תודעה אחרת שמפעילה אותי? תסריט-על שנכתב עבורי? ואם כן - לשם מה? איזו מטרה אני משרת, מבלי לדעת זאת?

ומתוך כך עולה שאלה חריפה יותר: אם אינני בוחר את רצונותיי, אלא רק פועל מתוכם - מהו בכלל מעמד הפעולה שלי בעולם? האם יש טעם להמשיך לפעול, כאשר מקור הפעולה אינו בשליטתי?

ואולי דווקא כאן מסתתרת אפשרות אחרת. לא חופש מן הרצון - אלא חופש מן ההזדהות עמו. לא שליטה במנגנון - אלא ראייתו כפי שהוא. ייתכן שאין לנו בחירה חופשית במובן המקובל, אך ייתכן שהיכולת לראות זאת היא הצעד הראשון מחוץ לאשליה: לא שבירת הכלוב, אלא זיהויו. ואם כך, אולי אין זו בחירה חופשית - אך זו אולי הפעם הראשונה שבה משהו בנו חדל להאמין שהוא חופשי.

2. מי בוחר את הבחירה? הרצון החופשי בעידן המחקר המוחי

תחושת השליטה על מהלך חיינו - והאמונה שאנחנו יצורים חופשיים ועצמאיים - ממלאות תפקיד מרכזי ברווחתנו הנפשית. מחקרים מראים כי אנשים החשים שליטה בחייהם נוטים להיות מאושרים יותר, בריאים יותר, ומסוגלים להתמודד טוב יותר עם מצבים מורכבים. אך מדוע אנו כה משוכנעים שאנו אכן שולטים?

ייתכן שהסיבה לכך היא החוויה הפנימית שלנו: אנו מרגישים שאנו פועלים מתוך רצון אותנטי - בוחרים, מחליטים, רוצים. רובוט, מבחינתנו, מבצע את מה שתוכנת לבצע. אין לו שליטה על המנגנון שמייצר את פעולותיו - הוא פשוט פועל. ואנחנו? נדמה לנו שאנחנו בוחרים, ולכן איננו שואלים אם הבחירה עצמה אמיתית - ואם היא בכלל שלנו.

אך מה אם עצם התחושה הזו - התחושה שאנחנו רוצים ואז פועלים - היא אשליה?

ניסוי מכונן שערך הנוירופיזיולוג בנג'מין ליבט בשנות ה-80 של המאה הקודמת מאתגר בדיוק את ההנחה הזו. בניסוי, נבדקים התבקשו להזיז את ידם בזמן שיבחרו, ולדווח מתי הרגישו את הרצון לעשות זאת. במקביל נמדדה הפעילות החשמלית במוחם. הממצאים הראו שהמוח החל בהכנה לפעולה - "פוטנציאל ההכנה" - כחצי שנייה לפני שהתודעה דיווחה על הרצון לפעול. כלומר, הפעילות העצבית שהקדימה את הפעולה הופיעה לפני שהאדם חווה במודע את הרצון לפעול.

אם כך, מה מעמדו של הרצון החופשי? אם הפעולה מתחילה בתהליכים שאינם מודעים לנו, והרצון המודע מופיע רק לאחר מכן - האם אנו באמת בוחרים, או רק נעשים מודעים לבחירה שכבר התרחשה?

אולי אנו דומים יותר למערכת ביולוגית מורכבת מאשר לסוכן חופשי: מגיבים לקלטים פנימיים וחיצוניים, אך חווים את עצמנו כמי שבוחרים - בדיעבד. כמו רובוטים, או כמו NPCs במשחק מחשב, ייתכן שאנו פועלים על פי תסריט פנימי, מבלי להיות מודעים לכך שהוא אינו שלנו.

ואם תחושת השליטה הזו היא פיקציה - מנגנון פסיכולוגי שמייצר משמעות ויציבות - מה נותר מן הבחירה, מן הזהות, מן החירות?

מתוך "המוח הטיפש", דין ברנט, עמ' 269:

"בדרך כלל כשאנחנו מרגישים בשליטה, יש לנו הרגשה של ביטחון. לא ממש משנה כמה שליטה יש לנו באמת. הרי מבחינה טכנית, כולנו איננו אלא גושי פחמן חסרי חשיבות הדבוקים לסלע שטס בחלל האדיש סביב טריליוני טונות של אש גרעינית, אבל כל זה גדול מכדי שבן אנוש בודד יהיה מודע לו כל הזמן, ואם אנחנו יכולים לדרוש ולקבל חלב סויה בקפה שלנו, זוהי שליטה מוחשית".

אך הנקודה עמוקה עוד יותר: הערך וההנאה שאנו מפיקים מדבר מה עשויים להשתנות מעצם העובדה שאנחנו אלה שבחרנו בו. כדי שנעריך דבר מה שהשגנו, עלינו לחוות את עצמנו כמי שבחרו בו. אם אדם אחר מחליט בשבילנו, ערכו הסובייקטיבי של הדבר פוחת. אנחנו אוהבים לבחור משום שהבחירה מעניקה תחושת שליטה, ותחושת השליטה גורמת לנו להרגיש טוב יותר - בין השאר משום שאנו מניחים שנבחר במה שייטיב איתנו יותר מאשר אילו מישהו אחר היה בוחר עבורנו.

הבחירה עצמה עשויה לתפקד כגמול. היא קשורה לפעילות במערכת התגמול במוח, ובפרט בסטריאטום - אזור מוחי המעורב בתגמול, במוטיבציה ובחיזוק התנהגויות - ולכן עצם האפשרות לבחור עשויה להיחוות כבעלת ערך. דברים שעמלנו עבורם נוטים להיתפס כבעלי עדיפות גבוהה יותר, לא רק בגלל התועלת הגלומה בהם, אלא גם מפני שהם נושאים עמם מידע רגשי וקוגניטיבי על מאמץ, השקעה ושליטה. יש תועלת הסתגלותית בדחף הביולוגי להעדיף דברים שהייתה לנו יד בהשגתם - דברים שאנו חווים כמצויים בתחום שליטתנו. במובן זה, תחושת השליטה אינה רק תוצאה של האמונה שאנו בוחרים - היא גם מנגנון תגמול שעשוי לחזק את האמונה עצמה.

ומכאן עולה אפשרות מטרידה במיוחד: ייתכן שאיננו נאחזים ברעיון הבחירה החופשית משום שהוא נכון, אלא משום שהוא מתגמל. לא מפני שהחופש מוכח, אלא מפני שהאמונה בו גורמת לנו להרגיש טוב יותר, בטוחים יותר, יציבים יותר. אם כך, אולי תחושת החופש אינה עדות לעצמאותנו - אלא חלק מן המנגנון שמשמר אותה בתודעתנו, גם אם בפועל איננו חופשיים כלל.

3. רצון מזויף: על אשליית החופש ושליטה בלתי נראית

אני רוצה. אבל מי התחיל את הרצון?

הרצון שאנו חווים הוא אמיתי. הוא שלנו. אנחנו אלה שרוצים, אנחנו אלה שפועלים מתוכו, והוא נוצר בתוך המערכת שהיא אנחנו. אבל אנחנו לא יזמנו אותו. הוא פשוט הופיע בנו, ואנחנו חווים אותו מיד כרצון שלנו. אולי כאן טמונה אחת האשליות העמוקות ביותר של החופש: לא בכך שהרצון אינו שלנו, אלא בכך שאנחנו מניחים שאנחנו המקור שלו.

כדי להמחיש זאת, נדמיין רובוט שתוכנת כך שרצונותיו יהיו תואמים בדיוק למטרות שקבענו עבורו. הרובוט נבנה כך שהוא יפעל מתוך תחושת רצון פנימית, מתוך שכנוע שהוא מממש את תשוקותיו האישיות - אך למעשה, הוא פשוט מגשים את רצונותינו, מבלי לדעת שהוזנו לתוכו מראש. עבורו, התחושה תהיה של אוטונומיה מלאה: הוא יאמין שהוא הבוחר, שהוא המחליט, שהוא הפועל. אך בפועל, כל פעולותיו נובעות ממנגנון שתוכנן מראש, הוא לא יידע מדוע הוא פועל כפי שהוא פועל ומדוע הוא בכלל רוצה דברים, הוא פשוט יפעל.

זו איננה שליטה ישירה, אלא שליטה עמוקה הרבה יותר: שליטה שאינה מורגשת כשליטה כלל. מצב שבו הנשלט אינו רק חסר מודעות לתלותו - אלא אף בטוח בעצמאותו.

כעת נדמיין שזהו מצבנו. לא כיוצרים, אלא כנוצרים. ייתכן שהרצון החופשי שלנו אינו אלא אשליה - חופש מדומה - וכי מנגנון כלשהו, פנימי או חיצוני, הוא זה שמניע אותנו בפועל. הרצונות שלנו הם אכן שלנו - הם נוצרים בתוכנו ומניעים אותנו - אך אנחנו לא המקור שיזם אותם. הם תוצר של מערכת שפועלת בנו ומכוונת אותנו, מבלי שנהיה מודעים למקור פעולתה.

גם אם יש מי שעיצב את המנגנון, אין זה אומר שהוא נדרש להמשיך ולהפעיל אותו בכל רגע. ייתכן שהמנגנון עצמו מספיק: מערכת מורכבת שנבנתה מראש ומייצרת בנו רצונות, מחשבות ותחושת בחירה, ופועלת מאז באופן אוטונומי.

ומכאן מתחדדת הטענה: החופש שאנו מייחסים לעצמנו אינו אלא תחושה. לא מציאות, אלא פרשנות. לא מקור הפעולה - אלא סיפור שמסופר בדיעבד על פעולה שכבר התרחשה.

אנו מערכות מורכבות שפועלות על פי תסריט פנימי, מבלי לדעת שהוא כזה. איננו חייבים לדעת מי כתב את התסריט כדי להבין שזה לא אנחנו.

4. לפני התנועה: הרצון שקודם לפעולה

יש טענה מוכרת במדעי המוח, המזוהה במיוחד עם הנוירוביולוג הבריטי דניאל וולפרט, שלפיה אחת הפונקציות המרכזיות של המוח היא לאפשר לאורגניזם לפעול בעולם - ובמובן רחב יותר, לייצר תנועה. וולפרט אף ניסח את הרעיון באופן פרובוקטיבי יותר, כאשר טען שהסיבה שיש לנו מוח היא כדי לייצר תנועה. אין הכוונה רק להזזת הגוף ממקום למקום, אלא ליכולת של האורגניזם לפעול בסביבתו, להגיב לשינויים ולכוון את התנהגותו בהתאם למה שמתרחש סביבו. מנקודת מבט זו, תפיסה, זיכרון, חיזוי ותכנון אינם בהכרח התכלית הסופית של המוח, אלא מנגנונים שמאפשרים פעולה.

אבל אם תפקידו של המוח הוא לאפשר תנועה, עולה שאלה קודמת: מדוע בכלל לנוע? התנועה כשלעצמה אינה מסבירה את הכיוון שאליו האורגניזם נע. בעל חיים אינו נע לעבר מזון מפני שתנועה היא המטרה, אלא מפני שהוא רעב; הוא אינו בורח מטורף מפני שהבריחה היא המטרה, אלא מפני שמשהו במערכת שלו מכוון אותו להתרחק מסכנה. גם חיפוש מים, התקרבות לבן זוג, חיפוש מחסה או הימנעות מכאב הם תנועות המכוונות אל מצב אחר. התנועה היא האמצעי - לא הסיבה.

לפני התנועה יש אפוא משהו בסיסי יותר: כיוון. האורגניזם אינו רק מגיב למה שקורה סביבו, אלא פועל מתוך נטייה לעבור ממצב אחד למצב אחר - מן הרעב אל השובע, מן הצמא אל הרוויה, מן הסכנה אל הביטחון, מן הכאב אל הפסקתו. במובן הזה, הרצון אינו חייב להיות מחשבה מודעת או החלטה מפורשת. בעל חיים אינו צריך לומר לעצמו "אני רוצה לאכול" כדי לנוע לעבר מזון. גם כאשר אין מודעות כלל, קיימת במערכת נטייה לפעול בכיוון מסוים. הרצון, במובן הרחב, הוא עצם הכיוון הזה - הנטייה של האורגניזם לעבור ממצבו הנוכחי אל מצב אחר.

אפשר לכן לתאר את המנגנון באופן רחב יותר: מצב קיים יוצר פער, הפער יוצר נטייה, הנטייה מכוונת פעולה, והפעולה משנה את המצב. הרצון הוא החוליה שמעניקה לפעולה את כיוונה. בלעדיו, לא הייתה סיבה להעדיף תנועה בכיוון אחד על פני אחר. המוח אינו רק צריך לאפשר לגוף לנוע; הוא צריך להשתתף בקביעה לאן לנוע, ממה להתרחק ומה לחפש.

וכאן הטענה על תפקידו של המוח בתנועה מובילה אותנו צעד אחד לאחור. אם המוח אינו רק המנגנון שמוציא לפועל תנועה, אלא חלק מן המערכת שקובעת את כיוונה, הרי שהרצון אינו פרט נלווה לפעולה. הוא נמצא עמוק יותר ממנה. הפעולה אינה מתחילה כאשר היד זזה, ואף לא כאשר מתקבלת החלטה מודעת. במובן רחב יותר, היא מתחילה כאשר משהו נעשה רצוי, כאשר מצב אחד מקבל עדיפות על פני מצב אחר, וכאשר המערכת מתחילה להיות מכוונת אליו.

מכאן אפשר לראות את המוח לא רק כמערכת שמאפשרת לנו להגיב לעולם, אלא כמערכת שמארגנת את ההתנהגות סביב מצבים שאליהם האורגניזם מכוון. הוא משתתף בקביעת מה ייתפס כחסר, מה ייראה כמושך, מה יזוהה כאיום ומה יעורר נטייה להתקרב או להתרחק. התנועה שאנו רואים מבחוץ היא רק השלב האחרון של תהליך עמוק יותר, שבתחילתו נמצא כיוון פנימי כלשהו.

וזה הופך את הרצון למשהו בסיסי יותר מכפי שנדמה. אנחנו רגילים לחשוב על הרצון כעל דבר שמופיע לאחר שכבר זיהינו את האפשרויות שלנו: אני רואה מה ניתן לעשות, ואז אני רוצה אחת מן האפשרויות ובוחר לפעול. אבל ייתכן שהסדר עמוק יותר. הרצון הוא חלק ממה שקובע מלכתחילה כיצד האפשרויות יופיעו בפניי - מה ימשוך את תשומת לבי, מה ייראה לי חשוב, ממה אחשוש ומה ארצה להשיג. לפני שאני שואל "מה אעשה?", המערכת כבר מעניקה לעולם כיוונים של משיכה ודחייה.

במובן הזה, אולי תפקידו של המוח אינו רק לתרגם רצון לפעולה. הוא משתתף ביצירת הכיוון שממנו הפעולה מתחילה. הרצון אינו רק פקודה שהמוח מקבל ומבצע; הוא חלק מן התהליך שהמוח עצמו מעורב בו.

ואם כך, מתגלה כאן סדר עמוק יותר: המוח מאפשר פעולה, הפעולה מתממשת באמצעות תנועה, אך התנועה עצמה מונעת על ידי רצון שמעניק לה את כיוונה. התנועה היא מה שנראה לעין, אבל לפניה כבר נקבע במערכת משהו בסיסי יותר - לאן לנוע, ממה להתרחק ומה לחפש.

ומכאן עולה השאלה הבאה: אם הרצון הוא שמכוון את הפעולה, האם יש מי שבוחר אותו - או שאנו פשוט פוגשים אותו לאחר שכבר נוצר?

5. מי בוחר את הרצון? הביולוגיה שמאחורי הבחירה

האם הרצונות שלנו באמת נבחרים על ידינו? האם ההעדפות, הדחפים והשאיפות שלנו מבוססים על בחירה חופשית, או שמא הם תוצר של כוחות ביולוגיים הפועלים עלינו מבלי שנהיה מודעים לכך?

אנחנו נוטים לחשוב שכאשר אנו משתוקקים לדבר מה - מזון, הצלחה, קרבה או מגע - אנחנו פשוט יודעים מה אנחנו רוצים. הרצון מופיע בתוכנו, נחווה כטבעי ומובן מאליו, ואנחנו מניחים שהוא נובע מאיתנו. אבל מאחורי החוויה הפשוטה הזו פועלת מערכת ביולוגית מורכבת, המשפיעה ללא הרף על מה שנרצה, מתי נרצה אותו ובעוצמה שבה נרצה אותו.

הגוף אינו רק כלי שבאמצעותו אנו מוציאים לפועל את רצונותינו. הוא חלק מהמנגנון שמייצר אותם.

הרצון האנושי מתהווה מתוך מערכת ביולוגית דינמית, שבה הורמונים ומוליכים עצביים אינם רק מלווים את החוויה - הם משתתפים בעיצוב הדחפים והנטייה שלנו לפעול. דופמין מעורב ברצון להשיג, לחפש ולחזור על דברים שאנו מצפים שיהיו מתגמלים. גרלין מגביר את תחושת הרעב ואת המוטיבציה לאכול, בעוד שלפטין משתתף באיתותי שובע ומפחית את הדחף להמשיך לאכול. במצבי לחץ, קורטיזול ותהליכים פיזיולוגיים נוספים עשויים להגביר נטייה להימנע, להתגונן או לפעול במהירות. אוקסיטוצין מעורב בתהליכים הקשורים לקשר חברתי, קרבה ואמון. טסטוסטרון קשור, בין היתר, למוטיבציה לתחרות, למעמד ולחיפוש אחר הישגים. אנדורפינים מעורבים במערכות המפחיתות כאב ויכולים להשתתף בחיזוק של חוויות שאנו חווים כמהנות או משחררות. GABA מעורב בוויסות העוררות והחרדה, ונוראפינפרין ממלא תפקיד בעוררות, קשב ותגובה למצבים הדורשים פעולה.

אין פירוש הדבר שכל הורמון מייצר רצון מסוים באופן ישיר, או שכל פעולה שלנו ניתנת להסבר באמצעות חומר כימי יחיד. הרצון האנושי נוצר מתוך מערכת שלמה, שבה אותות מהגוף, פעילות עצבית, זיכרונות, רגשות, סביבה וניסיון קודם משפיעים זה על זה. מאחורי ה"אני רוצה" הפשוט שאנו חווים יכולים לפעול בו-זמנית מנגנונים רבים - מנגנונים שדוחפים אותנו לחפש, לאכול, להתקרב, להתרחק, להתגונן, להתחרות או לנוח. אנחנו חווים את התוצאה של הפעילות הזו כרצון אישי - "בא לי", "אני רוצה", "אני מעדיף" - אבל איננו חווים את התהליכים שיצרו את הנטייה הזו מלכתחילה.

כך, בכל רגע נתון, יכולים להתקיים בנו רצונות שונים ואף סותרים: רצון להתקרב מול רצון להתרחק, רצון לפעול מול רצון לנוח, רצון להסתכן מול רצון להגן על עצמנו. אין בהכרח קול פנימי אחד שמחליט ביניהם. מה שאנו חווים כ"רצון שלי" עשוי להיות התוצאה הרגעית של מאזן משתנה בין מערכות רבות הפועלות בנו.

ואנחנו חווים את התוצאה.

הרצון פשוט מופיע.

ואז אנחנו אומרים: אני רוצה.

אבל מי יצר את הרצון הזה?

אם מצב הגוף יכול לשנות את הרצון, ואם מצב רגשי יכול לשנות אותו, ואם פעילות עצבית יכולה להטות אותו לכיוון מסוים - אז הבעיה אינה רק שהגוף משפיע על ההחלטות שלנו. הבעיה עמוקה יותר: הגוף הוא חלק מהמנגנון שמייצר את הרצון שאנו חווים כשלנו.

אנחנו יכולים לבחור מה לעשות עם הרעב, אבל לא בחרנו להיות רעבים. אנחנו יכולים להחליט אם להתקרב לאדם מסוים, אבל לא בהכרח בחרנו להימשך אליו. אנחנו יכולים להתנגד לדחף, אבל גם ההתנגדות עצמה נובעת מרצון שלא בחרנו בו. אם התעורר בי רצון להתגבר על רצון אחר - גם את הרצון הזה לא אני יצרתי. כך שגם כאשר נדמה לי שאני מתגבר על הרצון שלי, ייתכן שאני פשוט פועל על פי רצון אחר שהופיע בי.

וזה מחזיר אותנו לשאלה שהחלה לרדוף אחרינו: אם אינני בוחר את הרצון שמופיע בי, ואם הרצון הוא זה שמכוון את הפעולה שלי - מה בדיוק אני עושה?

אולי אני פשוט עושה את מה שאני רוצה.

אבל אם את הרצון שממנו נובעת הפעולה לא אני בחרתי, אז מה בדיוק שלי ברצון הזה?

ואפילו כאשר אני מתנגד לרצון אחד, ייתכן שאני עושה זאת מפני שרצון אחר גבר עליו. נדמה לי שאני בוחר בין הרצונות, אך ייתכן שגם הבחירה ביניהם היא תוצאה של האופן שבו הם פועלים בי - רצון אחד גובר על אחר, ואני חווה את התוצאה כהחלטה שלי.

אם כך, אולי השאלה האמיתית איננה מה אני בוחר - אלא האם אני בוחר את הרצון שאותו אני חווה כשלי.

6. כשמצב הרוח מנווט את הרצון: על הדבקה רגשית והבחירה החופשית

אם אדם שמח - עולה הסיכוי שגם הסובבים אותו יהיו שמחים. אם הוא לחוץ - הלחץ מתפשט הלאה. המוחות שלנו בנויים להעברה מהירה של רגשות מאדם לאדם, מעין "הדבקה רגשית". מבחינה אבולוציונית, רגשות אינם רק חוויה פנימית - אלא מנגנון תקשורת: דרך להעביר מידע על סכנה, הזדמנות, שייכות או דחייה.

תופעה זו ניכרת גם בעולם הדיגיטלי. מחקרים הראו כי חשיפה לתכנים חיוביים ברשתות חברתיות מגבירה את הסיכוי לפרסום תכנים חיוביים, ואילו חשיפה לתכנים שליליים מובילה ליצירת תכנים שליליים נוספים. אך ההשפעה אינה מסתכמת ברגש בלבד - היא חודרת עמוק יותר: אל הפעולה עצמה. מצב הרוח אינו רק תגובה למה שקורה - הוא מנגנון שמכוון את הרצון ואת הבחירה.

כאשר אדם מצוי במצב רגשי חיובי, הוא נוטה לרצות דברים מסוימים: ליצור, להיפתח, ליזום. כאשר הוא מצוי במתח או בפחד, הרצונות משתנים בהתאם: הוא ייטה להימנע, להצטמצם, להעדיף ביטחון על פני אפשרות. כך, הרגש אינו רק מלווה את הרצון - הוא מעצב אותו מבפנים.

אם כך, מה שנראה לנו כ"רצון חופשי" אינו נוצר בריק, אלא מתהווה מתוך הקשר רגשי, חברתי וגופני. הרצון שאנו חווים כשלנו - עשוי להיות, במידה רבה, תוצאה של מצב רגשי שהוזן מבחוץ. לא רק שאנחנו מושפעים - אנחנו ממשיכים את השרשרת: מעבירים הלאה רגשות, ובכך מעצבים את רצונותיהם של אחרים, אשר בתורם ישפיעו עלינו.

כאן מתגלה עומק הבעיה: אם מצב הרוח - שמושפע מהסביבה - מעצב את הרצון, ואם הרצון מעצב את הבחירה, הרי שהבחירה עצמה אינה נקודת מוצא, אלא חוליה נוספת בשרשרת של השפעות. הרצון אינו רק תוצר פנימי - הוא תופעה מתפשטת, קולקטיבית, שמתהווה בין אנשים, לא רק בתוכם.

ואם כך, עולה שאלה חדה יותר: כאשר אני רוצה - מי באמת רוצה?

האם זה "אני" - או שזה הד של רגשות, גירויים והשפעות שעברו דרכי, קיבלו צורה - ונחוו כרצון אישי? ייתכן שהרצון שאנו מייחסים לעצמנו אינו אלא נקודת מפגש: בין הגוף, הסביבה והתודעה.
לא מקור - אלא תוצאה.

7. מי רוצה כשאני רוצה? הרצון שמופעל בלי ידיעתנו

בניסוי מפורסם שערך הפסיכולוג אקהארד הס בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הוצגו לנבדקים, גברים, שתי גרסאות של אותה תמונת אישה, כאשר ההבדל היחיד ביניהן היה גודל האישונים. הנבדקים העדיפו באופן עקבי את הנשים בתמונה שבה האישונים של האישה היו מורחבים, ודיווחו שהאישה נראית להם מושכת יותר - אך לא ידעו להסביר מדוע. איש מהם לא ציין את גודל האישונים כגורם להעדפה. הם פשוט הרגישו נמשכים יותר - בלי לדעת למה.

אישונים מורחבים אינם פרט מקרי. הם מהווים סימן פיזי לעוררות, עניין ולעיתים גם למשיכה. אלא שההשפעה של רמז כזה אינה חייבת להגיע אל המודעות. איננו חושבים "האישונים שלה מורחבים ולכן אני נמשך אליה", אלא חווים ישירות את התוצאה - תחושת המשיכה עצמה.

מה שמטלטל כאן אינו רק עצם ההשפעה, אלא הפער שבין התהליך לבין החוויה. ההעדפה נוצרה, הרצון הופיע - אך המקור נותר סמוי. מנגנון שאיננו מודעים לפעולתו זיהה דפוס, עיבד אותו והפיק תגובה, בעוד התודעה פוגשת רק את התוצאה. אנחנו חווים את המשיכה כמשהו שקורה לנו מבפנים, בלי לחוות את התהליך שהוביל אליה.

מכאן עולה הבנה רחבה יותר: הרצון אינו בהכרח תוצר של חשיבה מודעת, אלא של תהליכים שקודמים לה - נוירולוגיים, רגשיים וסביבתיים. מערכות תגמול, זיהוי דפוסים וחישובים הסתברותיים פועלות ברקע, ומייצרות נטייה עוד לפני שאנו חווים אותה כרצון מודע.

אנו לא חווים את היווצרות הרצון - אלא את הופעתו. ברגע שבו נדמה לנו שאנחנו "רוצים", התהליך שהוביל לכך כבר התרחש. המודעות אינה יוצרת בהכרח את הרצון, אלא פוגשת אותו לאחר שכבר התגבש.

אם כך, ייתכן שהניסוי הזה אינו חריג, אלא מקרה מובהק של תופעה כללית: לא רק שלעיתים איננו יודעים מדוע אנו רוצים, אלא שגם כאשר הרצון נחווה אצלנו באופן ברור ומיידי, איננו בהכרח יודעים מה גרם לו להופיע.

והשאלה מתחדדת: אם הרצון מופיע בתוכנו מבלי שנדע את מקורו, אם התהליך שהוליד אותו מתרחש בלי שנחווה אותו, ואם אנו פוגשים את הרצון רק לאחר שכבר התגבש - האם הרצון הזה עדיין "שלנו", או שמא אנחנו רק המקום שבו הוא מופיע?

8. מאחורי הקלעים של הרצון: איך הטיות קובעות מה נרצה

הרצון שלנו אינו מתהווה בחלל ריק. גם כאשר נדמה לנו שאנו שוקלים אפשרויות ומחליטים מה אנחנו רוצים, תהליכים קוגניטיביים לא מודעים כבר משפיעים על האופן שבו האפשרויות מוצגות לנו. הם קובעים במידה מסוימת מה ייראה לנו מסוכן או בטוח, כדאי או לא כדאי, דחוף או יכול לחכות - ומתוך האופן שבו אנו תופסים את האפשרויות, מתעצב גם מה שנרצה.

הטיות קוגניטיביות הן מנגנונים מנטליים שמטים את האופן שבו אנו תופסים מציאות, מעריכים אפשרויות ומשווים ביניהן. בכך הן אינן רק משפיעות על המחשבות שלנו - הן משנות את נקודת המבט שממנה הרצון עצמו מתהווה. כאשר אפשרות אחת נראית לנו מאיימת יותר, יקרה יותר, דחופה יותר או מושכת יותר ממה שהייתה נראית ללא ההטיה, גם הרצון שלנו עשוי להשתנות בהתאם.

כך למשל, הטיית שנאת ההפסד (Loss Aversion) גורמת לכך שאובדן נחווה לעיתים כבעל משקל גדול יותר מרווח שווה בגודלו. כאשר אפשרות מסוימת מוצגת לנו כ"הפסד" אפשרי, היא עשויה לעורר רצון חזק יותר להימנע ממנה, גם אם מבחינה אובייקטיבית קיימת אפשרות לרווח גדול יותר. אנשים עשויים להישאר במערכת יחסים שאינה טובה עבורם, או במקום עבודה שאינם מרוצים ממנו, לא משום שהם מאושרים - אלא משום שהאפשרות לאבד את המוכר נחווית כמאיימת יותר מהאפשרות להשיג משהו טוב יותר. באופן דומה, אדם עשוי להמשיך להחזיק במניה שירדה בערכה, משום שהמכירה תהפוך את ההפסד למוחשי. ההטיה אינה רק משנה את האופן שבו הוא מעריך את המצב - היא משנה את מה שהוא רוצה לעשות איתו: הרצון להימנע מהפסד גובר על הרצון לשנות כיוון.

הטיה נוספת, ניכוי העתיד (Temporal Discounting), גורמת לכך שתגמול מיידי מקבל לעיתים משקל גדול יותר מתגמול עתידי. כאשר אדם מתבקש לבחור בין קבלת 100 ₪ עכשיו לבין קבלת 120 ₪ בעוד חודש, הוא עשוי לרצות את הסכום הנמוך יותר - רק משום שהוא מיידי. אך כאשר אותה בחירה מוזזת קדימה בזמן - למשל בין קבלת 100 ₪ בעוד שנה לבין קבלת 120 ₪ בעוד שנה וחודש - ההעדפה עשויה להתהפך. האפשרויות עצמן לא השתנו, אבל המרחק מהן השתנה, ולכן השתנה גם מה שנראה לנו רצוי. כך "בא לי עכשיו" אינו בהכרח ביטוי של העדפה שקולה, אלא עשוי להיות התוצאה של מנגנון שמעניק להווה משקל גדול יותר מן העתיד.

הטיית האישוש (Confirmation Bias) פועלת בדרך אחרת. אנו נוטים לחפש, לפרש ולזכור מידע באופן שמחזק את מה שכבר חשבנו. אדם שמאמין ששוק פיננסי מסוים יעלה עשוי לחפש כתבות שמחזקות את התחזית שלו, ולתת פחות משקל לנתונים שמצביעים על סיכון. ככל שהמידע שתומך באפשרות מסוימת נעשה נוכח ומשכנע יותר, אותה אפשרות עשויה להיראות לנו רצויה יותר - והרצון בה מתחזק. כך ההטיה אינה רק מגינה על דעה קיימת; היא עשויה גם לחזק את הרצון לפעול בהתאם לה.

הטיית העוגן (Anchoring) מראה כיצד מידע ראשוני יכול לשנות את נקודת הייחוס שממנה אנו מעריכים אפשרות. אם מוצר הוצג תחילה במחיר של 1,000 ₪ ולאחר מכן "הוזל" ל-700 ₪, הוא עשוי להיתפס ככדאי - גם אם שוויו האמיתי נמוך בהרבה. המחיר הראשון משנה את תחושת הערך של המחיר השני, ותחושת הערך הזו משפיעה על הרצון לקנות. לא השתנה המוצר - השתנתה הדרך שבה אנו תופסים את האפשרות, ולכן עשוי להשתנות גם הרצון שלנו בה.

והטיית הזמינות (Availability Bias) גורמת לכך שמה שנוכח וזמין בזיכרון עשוי לקבל משקל גדול יותר בשיפוט שלנו. לאחר שמיעה על תאונת מטוס, למשל, אדם עשוי לתפוס את הסיכון בטיסה כגדול יותר ולפתח רצון להימנע ממנה, אף שההסתברות האמיתית לא השתנתה. המידע שנגיש לו באותו רגע משנה את תפיסת הסיכון, ותפיסת הסיכון משנה את הרצון. שוב, לא נדרש שאדם יקבל החלטה מודעת להימנע - הרצון להימנע יכול להופיע מתוך האופן שבו המציאות מוצגת לו.

מתברר שהרצון אינו רק תוצאה של מה שאנו חושבים - הוא מושפע גם מהאופן שבו אנו חושבים. ההטיות אינן חייבות לומר לנו במפורש מה לרצות. די בכך שהן ישנו את האופן שבו אנו תופסים את האפשרויות: מה ייראה לנו כדאי, מסוכן, דחוף, בטוח או מושך. מתוך התפיסה הזו הרצון מתעצב, ואז אנו חווים אותו כמשהו אישי וטבעי - "אני רוצה".

הרצון, אם כן, אינו מתהווה מתוך נקודת מבט ניטרלית. הוא מתעצב בתוך מערכת מורכבת של הטיות, רגשות, זיכרונות והקשרים. אנו חווים אותו כאילו הוא "שלנו", אך חלק ממה שאנו רוצים עשוי להיות תוצאה של האופן שבו המוח הטה את תפיסת המציאות עוד לפני שהגענו להחלטה מודעת.

וכאשר אנו שואלים את עצמנו: "מה אני באמת רוצה?" ייתכן שהשאלה המדויקת יותר היא:

"מי עיצב את הרצון הזה - והאם הוא אי-פעם היה שלי מלכתחילה?".

9. האם "אני" הוא רק אשליה של אחדות?

אם הרצון שלנו נוצר מתוך מערכות ביולוגיות, רגשיות, סביבתיות וקוגניטיביות שונות, עולה שאלה בסיסית יותר: מי הוא אותו "אני" שאומר "אני רוצה"?

המודל המדעי של המוח מציג מערכת מורכבת ורב-שכבתית: מערכות שונות קולטות מידע, מעבדות אותו, מווסתות את הגוף, יוצרות תגובות רגשיות ומניעות אותנו לפעול. חלק מהתהליכים האלה מודעים לנו, ורבים אחרים מתרחשים מבלי שנדע על קיומם. מתוך הפעילות המשולבת הזו נוצרת בסופו של דבר החוויה שאנו מכנים "אני".

אבל בתוך המערך הזה, היכן נמצא ה"אני"? האם הוא אחד המרכיבים? ואם כן - איזה מהם?

האם אנחנו היצרנים, המעבדים, הקולטים או המרגישים? ואם אנו המרגישים - מי בדיוק הוא זה שמרגיש? מי רוצה? מי מודע?

לכאורה מדובר בגוף אחד, אך בפועל זהו מכלול של מערכות ותהליכים שונים, שכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר. אין בהכרח נקודה אחת במערכת שאפשר להצביע עליה ולומר: כאן נמצא מי שמנהל את הכול.

ובכל זאת, החוויה שלנו שונה לחלוטין. איננו חווים אוסף של מערכות ותהליכים. אנחנו חווים אדם אחד. אני רעב. אני שמח. אני מפחד. אני רוצה. אני זוכר. אני מחליט.

נדמה כי התחושה הפשוטה של "אני" אינה נובעת בהכרח מישות אחת שמנהלת את המערכת, אלא מאיחוד של תהליכים שונים לחוויה אחת. לא מנהל יחיד שנמצא מאחורי הקלעים ומפעיל את המערכת, אלא מערכת שלמה שהפעילות המשולבת שלה יוצרת את התחושה שיש כאן "מישהו" אחד שחווה את הכול.

אנו אומרים "המוח שלי", כאילו מדובר באיבר נפרד מאיתנו - אך מי הוא אותו "אני" שמחזיק מוח? ומי מחזיק את ה"אני"? אנו משתמשים במילה "אני" כנקודת ייחוס מובנת מאליה, אך כמעט איננו עוצרים לשאול למה היא מתייחסת בפועל.

כאשר מפרקים את המושג "עצמי" לגורמיו - זיכרון, רגש, חישה, עיבוד, רצון ומודעות - מתברר שאין ביניהם בהכרח מרכז אחד שאפשר לזהות כ"אני". ככל שמתבוננים לעומק, כך מתערערת האפשרות להצביע על נקודה אחת, מנגנון אחד, ולומר עליו בביטחון: זה אני.

אולי ה"אני" אינו ישות אחת שממנה נובעת הפעולה, אלא תחושת אחדות הנוצרת מתוך האינטראקציה בין תהליכים שונים - סיכום רגעי של מה שמתרחש בי, ולא המקור שממנו הכול מתחיל.

10. האם התודעה פועלת, או רק נחווית? כימיה, רצון וחופש מדומה

גם אם נניח שיש "אני", עולה שאלה עמוקה עוד יותר: האם הוא פועל - או רק נחווה כמי שפועל?

כאן מתגלה פער נוסף בין המנגנון לבין החוויה. מצד אחד, קיימות מערכות ביולוגיות מורכבות - המוח, ההורמונים והמוליכים העצביים - שבהן מתרחשים תהליכים פיזיים, כימיים וחשמליים. מצד שני, מתקיימת החוויה עצמה: מחשבות, רגשות, כוונות ורצונות. מתוך החוויה הזו נדמה לנו שאנו לא רק מרגישים וחושבים, אלא גם יוזמים, מחליטים ופועלים.

אבל האם עצם העובדה שאנו חווים החלטה אומרת שאנו יצרנו אותה?

המערכות שמייצרות את הרצון פועלות בחלקן מתחת לסף המודעות. איננו בוחרים מתי לשחרר חומרים כימיים בגופנו, ואיננו שולטים ישירות בעוצמתם או בכיוונם. תהליכים אלה משתלבים עם השפעות סביבתיות, עם עיבוד תת-מודע של מידע ועם הטיות קוגניטיביות, ויחד הם משפיעים על האופן שבו אנו תופסים, מעריכים ורוצים.

ובכל זאת, כאשר הרצון מופיע, הוא נחווה כשלנו. המחשבה "אני רוצה" אינה מגיעה עם תווית שמספרת לנו מי יצר אותה, אילו תהליכים קדמו לה או מדוע הופיעה דווקא עכשיו. היא פשוט מופיעה - ואנחנו חווים אותה מבפנים.

אולי כאן טמון הפער: התודעה אינה בהכרח המקום שבו הרצון מתחיל, אך היא המקום שבו הרצון נעשה לחוויה. היא אינה חייבת ליצור את המחשבה כדי לחוות אותה כמחשבה שלי, ואינה חייבת ליזום את הרצון כדי לחוות אותו כרצוני.

אם היינו משנים את המערכת - גם החוויה הייתה משתנה. שינוי כימי, רגשי או סביבתי יכול לשנות את עוצמת הרצון, את כיוונו ואת מה שנראה לנו מושך או דוחה. מה שנחווה מבפנים כ"אני רוצה" תלוי, אם כן, במערכת רחבה בהרבה מן המודעות עצמה.

כאן מתחדד הפרדוקס: החוויה הסובייקטיבית אומרת "אני בחרתי", אך חלק מן התהליכים שהובילו לבחירה התרחשו מבלי שהיו נגישים לי. אני חווה את עצמי כמי שמחליט, אך אינני חווה את כל מה שהוביל אותי אל ההחלטה.

זה דומה לצופה בסרט שאינו רואה את חדר העריכה. הוא רואה תמונה אחת אחרי השנייה, חווה את העלילה כאילו היא מתרחשת עכשיו, אך אינו רואה את התהליכים שקבעו אילו תמונות יופיעו ומתי. כך גם התודעה עשויה לחוות רצף של מחשבות, רגשות והחלטות מבלי לחוות את כל המנגנונים שקדמו להן.

ואולי זו בדיוק השאלה: האם התודעה היא מי שמפעיל את המערכת - או המרחב שבו פעולת המערכת הופכת לחוויה?

אולי ה"אני" אינו יושב מאחורי הקלעים ומנהל את ההצגה. אולי הוא נמצא על הבמה - חווה את המחשבות, את הרצונות ואת ההחלטות, ומפרש את עצם החוויה כעדות לכך שהוא זה שמנהל אותן.

לא בהכרח מקור הרצון, אלא המקום שבו הרצון נעשה מודע.

11. האשליה החופשית: איך בונים יצור שמאמין שהוא בוחר

אם אכן התודעה אינה בהכרח מקור הפעולה, אלא המקום שבו הפעולה נחווית - ייתכן שאין מדובר בכשל, אלא בתכנון.

נניח שהיינו רוצים ליצור עולם - או סימולציה - ולשבץ בתוכו יצורים, אנשים, רובוטים או דמויות ממוחשבות, בלי קשר לזהותם או למהותם. אם היינו רוצים שהם יתנהגו באופן טבעי ואוטונומי, אחד הדברים החשובים ביותר שהיינו צריכים להעניק להם הוא לאו דווקא רצון חופשי אמיתי, אלא את התחושה שיש להם אותו.

כדי ליצור את התחושה הזו, לא מספיק לגרום לישות לפעול. היא צריכה לחוות את הפעולה כמשהו שמגיע ממנה. היא צריכה להרגיש רצון, להרגיש שהיא בוחרת, ולהאמין שהרצון והבחירה הם שלה.

אבל גם זה עדיין לא מספיק.

כדי שהאשליה תהיה שלמה, צריך להוסיף לה "אני". הישות צריכה לחוות את עצמה כמי שרוצה, בוחרת ופועלת - כמי שיש בה נקודת מבט פנימית שממנה הדברים נחווים כ"שלי": הגוף שלי, המחשבות שלי, הרצונות שלי, הבחירות שלי.

ומעל הכול נדרשת מודעות: החוויה שיש כאן מישהו שחווה את כל זה.

כך נוצרת מערכת שבה הישות אינה רק פועלת - היא גם חווה את עצמה כמי שפועלת באופן אוטונומי. היא אינה רק מגיבה לגירויים - היא מרגישה שהיא בוחרת כיצד להגיב. היא אינה רק מייצרת רצונות - היא חווה אותם כרצונות שלה, ומייחסת לעצמה את הבחירה בהם.

אלא שייתכן שתחושות אלו אינן עדות למצב אמיתי, אלא חלק מן המנגנון שמאפשר למערכת לפעול בצורה משכנעת.

אם קודם עלתה האפשרות שהעולם עצמו הוא תוצר של מנגנון שאיננו מודעים לו - בין אם כתוצאה של תהליך פנימי או של סימולציה חיצונית - הרי שכעת מתברר שאפשר לחשוב על הרצון באותו אופן. לא רק המציאות שאנו חווים יכולה להיות תוצר של מנגנון נסתר; גם הרצון שלנו להגיב אליה יכול להיווצר בתוכנו מבלי שנראה כיצד נוצר.

במובן זה, ייתכן שאיננו רק דמויות בתוך מציאות מדומה - אלא גם ישויות שפועלות בתוכה מתוך תחושת חופש, כאשר עצם תחושת החופש היא חלק מן המנגנון.

ומכאן מתחדדת השאלה: אם ניתן לבנות ישות שתפעל מתוך רצונות שאינם נבחרים על ידה, אך תרגיש שהם שלה - במה שונה הדבר ממה שאנו עצמנו חווים?

אולי כל מה שהיינו צריכים לתת לה הוא רצון, מודעות, ותחושת "אני" - יחד עם חוסר גישה למנגנונים שמייצרים אותם.

ואז היא הייתה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים: רוצה, בוחרת ופועלת - ומשוכנעת שהיא זו שבוחרת. חופש אמיתי אינו תנאי הכרחי לחוויה של בחירה. די בכך שהישות תחווה את עצמה כחופשית. אין צורך לתת לה חופש - מספיק לתת לה את החוויה שיש לה חופש.

12. האם לתאי הדם הלבנים יש רצון חופשי?

ניקח לדוגמה קבוצת תאי דם לבנים במחזור הדם האנושי. כאשר חיידקים או נגיפים חודרים לגוף, מופעלת המערכת החיסונית: תאים שונים מזהים את הגורם הזר, נעים לעברו, תוקפים אותו ופועלים בדרכים שונות כדי לנטרל את האיום. חלקם בולעים את הפולשים, אחרים מפעילים מנגנוני הגנה נוספים, ותאים אחרים מייצרים נוגדנים שמסייעים לזהות ולנטרל אותם. כלי הדם באזור מתרחבים, תאים נוספים נוהרים למקום, ונוצרת תגובה מתוזמנת ומורכבת - שאנו מכנים תגובה חיסונית.

אך השאלה היא: האם לתאי הדם הלבנים יש רצון חופשי? האם הם באמת "בוחרים" לנוע לעבר הפולש?

לכאורה, הם חופשיים. הם נעים בתוך מערכת הדם, אינם כבולים או מוכוונים באופן מודע. ובכל זאת, כאשר מתרחש זיהום - תאים שונים מגיבים בהתאם לתפקידם, מזהים אותות שונים ופועלים בתיאום זה עם זה. הם אינם מתלבטים, אינם מהססים, ואינם "מחליטים" לפעול אחרת.

אז מה מניע אותם? האם יש בהם רצון חופשי - או רק תגובה?

התשובה ברורה: אין כאן רצון חופשי. פעולתם אינה נובעת מבחירה מודעת, אלא ממבנה ביולוגי וממנגנוני זיהוי ותגובה שמכוונים אותם בהתאם לאותות שהם מקבלים. הם אינם שואלים מה נכון לעשות - הם פשוט פועלים בהתאם למה שמתחולל בהם. מה שנראה מבחוץ כתגובה מכוונת, כמעט "רצונית", אינו אלא מימוש של מנגנון ביולוגי.

אם ננסה לתאר זאת מבפנים - כאילו הייתה להם תודעה - היינו יכולים לומר שהם "רוצים" להגיע אל הפולש, "רוצים" להשמיד אותו, "רוצים" להגן על הגוף. אלא שהרצון הזה אינו בחירה חופשית - הוא ביטוי של המנגנון שמכוון את פעולתם. הם "רוצים" בדיוק את מה שהמערכת שלהם גורמת להם לרצות, ולכן גם פועלים בהתאם.

וכאן עולה ההקבלה הבלתי נמנעת: אם מערכת מורכבת כמו המערכת החיסונית פועלת בדיוק, בתיאום וביעילות - מבלי שיש בה רצון חופשי - מה מבטיח שגם אנו איננו פועלים כך?

ייתכן שגם אנו, ברמה עמוקה יותר, איננו בוחרים אלא מגיבים. לא לתאים פולשים - אלא לגירויים, לרגשות, למחשבות ולמנגנונים פנימיים. אצלנו המערכת מורכבת לאין שיעור, אך גם כאן מה שנחווה כרצון אישי עשוי להיות תוצאה של מערכת שמייצרת את הרצון ומובילה אותנו לפעול בהתאם.

13. אשליית הרצון: האדם כתגובה ביולוגית מתוכנתת

אם כך, התגובה החיסונית יכולה לשמש מעין הדגמה ביולוגית לרעיון הרצון החופשי אצל האדם. לכאורה, אנו יכולים לעשות כל מה שנרצה - אך ברובד העמוק יותר, אנו פועלים בתוך תבניות מוגדרות. בדיוק כפי שתאי דם לבנים "נעים" לעבר פולש זר, כך גם אנו נעים במסלולים מוכתבים: עבודה, משפחה, הישרדות, השתייכות.

ברמת המקרו, נדמה שיש חופש. כל אחד יכול "לבחור" את חייו - אך הבחירה הזו מתקיימת בתוך טווח מצומצם מאוד של אפשרויות. ניתן לבחור מתי לשתות, אך לא אם נחוש צמא. לבחור מה לאכול, אך לא אם נחוש רעב. הבחירה מתקיימת בתוך ההכרח - לא במקומו.

כך נוצרת אשליה עמוקה: אנו חווים חופש ברמת הפרטים, אך פועלים בתוך מבנה מוכתב. הדברים המהותיים - הישרדות, רבייה, השתייכות - אינם תוצאה של החלטה, אלא של דחף. איננו בוחרים לרצות אותם - אנו פשוט רוצים.

ומה שמעניק לאשליה הזו את כוחה הוא תחושת השליטה. נדמה לנו שאנו בוחרים, משום שאיננו רואים את המנגנון שמייצר את הרצון מלכתחילה. חוסר הידיעה מתורגם לתחושת חופש.

גם הבחירות הקטנות ביותר - מה לאכול, למה להקשיב, עם מי לדבר - אינן ניטרליות. הן מעוצבות על ידי מבנה המוח, ההרכב הגנטי, הזיכרונות, ההקשרים הסביבתיים והפעילות העצבית ברגע נתון. מה שנחווה כהעדפה אישית הוא לעיתים תוצאה של תנאים שאיננו שולטים בהם - ולעיתים אף איננו מודעים להם.

כך מתברר שלא רק "היעד" מוכתב, אלא גם הדרך אליו. לא רק ההכרעות הגדולות, אלא גם הרגעים הקטנים. האדם פועל בתוך מערכת ביולוגית מורכבת, שמעניקה לו, כחלק מפעולתה, את התחושה שהוא חופשי.

המסקנה הזו מחזקת את הטענה שכבר עלתה קודם: הרצון אינו נבחר על ידינו, אלא נוצר בתוך המערכת במקום שאיננו שולטים בו. ובכל זאת, כשהוא מופיע בתוכנו, הוא נחווה כרצון שלנו - ואנו פועלים לפיו.

14. הרצון שאינו ייחודי: אשליית הבחירה האישית

מה בעצם חופשי ברצון שלנו? אם נביט בכנות, נגלה שרוב בני האדם רוצים פחות או יותר את אותם הדברים: הנאה, ביטחון, שייכות, הצלחה, אהבה. אנו מבקשים להרגיש טוב, להימנע מכאב, לזכות בהכרה, לחוש משמעות, להיות רצויים. גם כאשר דרכי החיים שונות - הכיוונים עצמם חוזרים על עצמם.

ההבדלים בין בני האדם קיימים, ולעיתים הם עמוקים מאוד. אך מתחת להם חוזרים שוב ושוב צרכים ודחפים בסיסיים דומים. אדם אחד שואף לעושר, אחר להישגים, שלישי לקשר עמוק - אך כולם נעים סביב אותם מוקדים בסיסיים. הרצונות משתנים בצורתם, אך לא בתוכנם.

בתוך המרחב הזה של דחפים משותפים ודפוסים חוזרים, עולה שאלה פשוטה אך מטרידה: אם כולנו רוצים פחות או יותר את אותם הדברים - עד כמה הרצון שלנו באמת אישי? מה בדיוק ייחודי בו, אם הוא מתכנס שוב ושוב לאותם כיוונים?

ייתכן שהתחושה שהרצון הוא "שלי" נובעת לא מכך שהוא ייחודי, אלא מכך שהוא נחווה מבפנים. אנו חווים את הרצון כפרטי ואישי - אך למעשה הוא עשוי להיות ביטוי של מערכת רחבה יותר, שפועלת באופן דומה בכל אדם.

כך נוצרת אשליה כפולה: לא רק שאיננו בוחרים את הרצונות שלנו באופן חופשי - גם הרצונות שאנו חווים כאישיים וייחודיים עשויים להישען על מנגנונים משותפים. נדמה לנו שאנו שונים זה מזה, אך ייתכן שאנו פשוט מבטאים את אותה מערכת בסיסית בדרכים שונות.

ואם כך, עולה שאלה עמוקה יותר: האם יש בכלל "רצון אישי" - או רק מערכת אחת, שמייצרת את אותה תחושת רצון אצל כל אחד מאיתנו, ומאפשרת לנו לחשוב שהיא שלנו?

15. ביום שבו הבנתי: אני רובוט

בשנת 1950 הציע אלן טיורינג דרך חדשה להתבונן בשאלה ישנה. במאמרו "Computing Machinery and Intelligence" הציג את מה שייקרא לימים "מבחן טיורינג": לא "האם מכונות יכולות לחשוב?", אלא "האם ניתן להבחין בינן לבין בני אדם?". במקום לנסות להגדיר מהי מחשבה, הוא העביר את הדיון למישור התנהגותי: אם מכונה מסוגלת לנהל שיחה באופן שאינו ניתן להבחנה מאדם, ייתכן שאין משמעות מעשית להבדל ביניהם. לא נדרשת הוכחה לתודעה - אלא התנהגות שאינה ניתנת להבחנה מהתנהגות אנושית.

אך ייתכן שהשאלה המעניינת באמת איננה נוגעת למכונות, אלא לנו.

אם מכונה יכולה להיראות כמו אדם, האם ייתכן שאדם פועל לעיתים כמו מכונה? ואם כן, כיצד נוכל לדעת? איזו שאלה ניתן לשאול - את האחר, או את עצמנו - כדי לוודא שאנו באמת בוחרים, ולא רק מגיבים? האם קיימת פעולה אחת שאינה תוצאה של דפוסים, הרגלים, מנגנונים או תנאים קודמים?

ואם אין - מה בעצם ההבדל?

עולה כאן אפשרות מטרידה יותר: האם מכונה יכולה לדעת שהיא מכונה? ואם כן, האם עצם הידיעה משנה משהו בטבעה, או רק מוסיפה שכבת התבוננות נוספת, מערכת שמביטה בפעולתה שלה?

וכעת, אותה שאלה מופנית פנימה.

מה קורה לאדם ברגע שבו הוא מבין שכל פעולה שלו, כל מחשבה, כל רצון - אינם תוצאה של בחירה חופשית, אלא של מערכת שפועלת דרכו? מה קורה כאשר מתערערת בו ההנחה שאי פעם בחר באמת, ושמא כל חייו פעל בתוך מנגנון שנבנה עבורו מראש - ביולוגית, פסיכולוגית, ואולי אף מעבר לכך?

יש מי שיטען, כפי שהציע ג'ון סירל בניסוי המחשבתי "החדר הסיני", שחיקוי אינו הבנה. בשנת 1980, במסגרת הדיון על בינה מלאכותית, ביקש סירל לבחון שאלה פשוטה אך עמוקה: האם מערכת שמסוגלת להשתמש בשפה בהכרח גם מבינה אותה? בכך הציב סירל ביקורת על ההנחה שהתנהגות שאינה ניתנת להבחנה מזו של אדם מספיקה כדי לייחס למכונה הבנה.

לשם כך תיאר סירל מצב שבו אדם יושב בתוך חדר סגור ומקבל דרך חריץ פתקים בסינית - שפה שאינו מבין כלל. בתוך החדר נמצאות הוראות מפורטות, בשפה שהוא כן מבין, המסבירות לו כיצד להגיב לכל רצף סימנים: אילו סימנים להחזיר ובאיזה סדר. האדם פועל לפי הכללים ומעביר חזרה תשובות שנראות, למי שמבחוץ, כתגובות הגיוניות ומדויקות בסינית.

מבחינת הצופה החיצוני, נדמה שהמערכת - כלומר החדר - "מבינה" סינית. אך בפועל, האדם שבתוך החדר אינו מבין את השפה; הוא רק מבצע התאמה של סימנים לפי חוקים. מכאן מסיק סירל שהיכולת לייצר תגובות נכונות אינה מעידה בהכרח על הבנה.

אלא שהניסוי של סירל אינו עונה על השאלה אם האדם עצמו מבין את המנגנונים שמניעים אותו. הוא רק מחדד את הפער האפשרי בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שמתרחש בתוך המערכת. וכאן חוזרת השאלה אלינו: האם אנו מבינים את הסיבות למחשבותינו, לרצונותינו ולהחלטותינו, או שמא אנו רק מעניקים להן הסברים בדיעבד, מבלי להכיר את התהליכים שהובילו אותנו אליהן?

אולי מבחן טיורינג המעניין באמת אינו השאלה אם מכונה יכולה להידמות לאדם, אלא אם האדם מסוגל להצביע על מה שמבדיל את פעולתו מפעולתה.

וכאשר הגבול בין מכונה לאדם מיטשטש, מתברר שהשאלה האמיתית איננה אם מכונה יכולה לחשוב - אלא עד כמה אנו עצמנו פועלים מבלי לחשוב.

ואז מגיע הרגע. הוא מבין: אני רובוט.

לא רובוט מתכתי, אלא מערכת מורכבת של תגובות, דחפים, חישובים ותהליכים - שפועלת, ובו בזמן חווה את פעולתה כאילו היא בחירה. תחושת הרצון נשארת, אך מקורה מתערער. תחושת השליטה קיימת, אך אחיזתה נחלשת.

"העבד הטוב ביותר הוא זה שמאמין שהוא חופשי" - יוהאן וולפגנג פון גתה.

אולי זהו לב העניין: האדם אינו חש בהכרח כפוי, משום שהמנגנונים שמעצבים את רצונותיו פועלים מתוכו, כחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא חווה את רצונותיו כשלו ואת החלטותיו כבחירותיו, מבלי להיות מודע בהכרח לכוחות שהביאו אותם לעולם. דווקא משום שאינו מזהה את המנגנונים האלה ככוחות חיצוניים לו, הוא עשוי לחוות את פעולתם כחופש.

אך אולי השעבוד העמוק ביותר אינו מתבטא בכך שנמנעת מן האדם האפשרות לפעול כרצונו, אלא בכך שגם הרצון עצמו אינו נתון לבחירתו. האדם יכול לפעול בהתאם לרצונותיו, להרגיש שהוא קובע את דרכו ואף להיאבק למען מה שהוא מאמין בו, מבלי לשאול כיצד נוצרו רצונותיו והאם יכול היה לרצות אחרת.

במובן הזה, האדם עשוי להיות גם מי שחווה את הרצון, גם מי שפועל מכוחו וגם מי שמאמין שבחר בו - מבלי להיות המקור לתהליך כולו.

ואולי הרגע שבו אדם מבין שהוא "רובוט" - שהרצונות שלו הם תולדה של מנגנונים שאינם בשליטתו - איננו סוף החופש, אלא תחילתו. לא חופש לפעול כרצונו, אלא חופש לראות את הרצון כפי שהוא.

או לפחות - להתחיל להטיל בו ספק.

16. רצון לא חופשי

נדמה שהתמונה כולה מתכנסת לאותה נקודה: מה שנחווה כרצון חופשי עשוי להיות תוצאה של מנגנון שפועל מתחת לפני השטח. אך השאלה נותרת פתוחה: האם בתוך המערכת הזו יש עדיין מקום כלשהו לחופש אמיתי, או שמא גם הוא חלק מן האשליה?

הנוירולוג דיוויד איגלמן ניסח את הדילמה הזו באופן חד ("אינקוגניטו", עמ' 195):

"נשאלת אפוא השאלה האם כל מעשינו מתנהלים ביסודם על טייס אוטומטי, או שמא יש איזה משהו קטן ש"חופשי" לבחור בהתעלם מחוקי הביולוגיה. מאז ומתמיד זו היתה שאלה קשה לפילוסופים ולמדענים כאחד. עד כמה שידוע לנו, כל פעילות במוח נובעת מפעילות אחרת במוח, ברשת של קשרים הדדיים שהיא סבוכה במידה בלתי נתפסת. לטוב או לרע, דומה שהדבר אינו משאיר מקום לשום דבר אחר מלבד פעילות עצבית - כלומר, אין מקום לרוח רפאים במכונה. אם נתבונן בדברים מהכיוון ההפוך, אם הרצון החופשי אמור להשפיע במשהו על פעולות הגוף, עליו להשפיע על הפעילות המוחית המתנהלת בחלל הגולגולת - ולשם כך צריך להיות קישור פיזי בינו לבין כמה תאי עצב לפחות. אבל איננו מוצאים שום נקודה במוח שאיננה מופעלת בעצמה על ידי חלקים אחרים של המערכת. נהפוך הוא, כל חלק של המוח מקושר באורח מסועף ביותר עם חלקי המוח האחרים, מפעיל אותם ומופעל על ידיהם. המשמעות היא ששום חלק אינו עצמאי, כלומר "חופשי". לכן, לאור המדע כפי שהוא מובן לנו כיום, איננו יכולים להצביע על שום סדק פיזי שדרכו יכול להתגנב פנימה רצון חופשי - המניע שאינו מונע - מפני שאיננו יודעים על שום חלק של המכונה שאינו עומד ביחסים סיבתיים, יחסי מניע ומונע, עם חלקים אחרים. כל האמור כאן מושתת על מה שידוע לנו ברגע זה בהיסטוריה, ואין ספק שהדברים הללו ייראו גולמיים לגמרי בעוד אלף שנה, אבל נכון לעכשיו, איש אינו יכול למצוא דרך ברורה לעקיפתה של בעיית הישות שאינה פיזית (רצון חופשי) העומדת בפעילות גומלין עם הישות הפיזית (המוח החומרי)".

המשמעות האפשרית של הדברים אינה רק מדעית - היא חודרת אל לב הקיום עצמו. אם כל פעולה במוח נובעת מפעילות מוחית שקדמה לה, ואם אין נקודת התחלה שאינה תלויה במשהו אחר - אז גם הרצון, שאנו חווים כשלנו ביותר, אינו מתחיל בנו. הוא אינו נולד מתוך חירות, אלא מתוך שרשרת סיבתית שאיננו שולטים בה ואיננו יודעים היכן היא מתחילה, אם בכלל יש לה התחלה. ומה שנדמה לנו כבחירה - אינו אלא שלב נוסף בתהליך שכבר היה בתנועה הרבה לפני שהמודעות שלנו נכנסה לתמונה.

ואולי עצם המושג מטעה מלכתחילה: "רצון חופשי" עשוי להיות אוקסימורון - רעיון שבבסיסו סתירה פנימית. הרצון, מעצם טבעו, אינו ביטוי לחופש - אלא תגובה לחֶסֶר פנימי. הוא נולד מתוך פער, מתוך תחושת אי-שלמות, מתוך משהו שאינו כפי שאנו רוצים שיהיה. אך גם עצם הזיהוי של אותו חסר וגם הדחף למלא אותו אינם נוצרים מתוך בחירה - אלא מתוך מערכת רחבה בהרבה מאיתנו, שמגדירה עבורנו מה נחשב טוב ומה רע, מה מושך ומה דוחה, מה רצוי ומה מאיים. מערכת זו - ביולוגית, רגשית, תרבותית ואולי עמוקה אף יותר - אינה תוצאה של רצוננו, אלא התנאי לקיומו.

כך מתברר שהאדם אינו בוחר את רצונותיו, אלא פוגש בהם. הם מופיעים בו, מתעצבים בו ודוחפים אותו - מבלי שהיה שותף להיווצרותם. אך מכאן נובעת בעיה עמוקה יותר: אם כל החלטה נשענת על רצון שקדם לה, על מה יכולה להתבסס הטענה שההחלטה עצמה חופשית? גם כאשר אנו עוצרים, שוקלים ומחליטים, אנו עושים זאת מתוך העדפות, נטיות ורצונות שלא בחרנו בהם. אנו חווים את עצמנו כמי שמכוונים את דרכנו, אך בפועל אנו נעים בתוך שדה של כוחות שמעצבים מראש מה נרצה, ממה נימנע, ולאן נפנה.

ואם כך, מתגלה גם ממד נוסף - כואב יותר. אם הרצון נובע מחסר, ואם החסר עצמו אינו נבחר - אז גם הסבל, שנולד מן הפער בין מה שיש לבין מה שאנו רוצים שיהיה, אינו תוצאה של בחירה. איננו בוחרים לרצות - ולכן גם איננו בוחרים לסבול. הסבל אינו כישלון של הרצון, אלא המשכו הישיר. הוא נולד יחד איתו, מאותו מנגנון עצמו. כל רצון נושא עמו אפשרות לסבל, וכל ניסיון למלא אותו יוצר אפשרות לחסר חדש.

מכאן מתבהרת מסקנה פשוטה - וקשה כמעט מדי לשאת: אם האדם אינו בוחר את רצונותיו, על מה בדיוק יכולה להתבסס הטענה שהמעשים שלו חופשיים? ומכיוון שאינו בוחר את רצונותיו, ייתכן שגם הסבל הנובע מהם אינו בידיו - אלא רק נחווה על ידו, כחלק מאותה מערכת שמניעה אותו מלכתחילה.